"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב)

בהלכה, עבד עברי הוא אחד מהשניים: או יהודי נזקק, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד, או גנב שאינו מסוגל להשיב את הרכוש הגנוב או עלותו, ונמכר לעבדות לצורך תשלום החוב. לפי הרש"ר הירש, אם נתבונן בחוק זה שהקב"ה העמיד בראש חוקותיו, ישר אחרי מעמד הר סיני, נראה שאין חוק אחר שמראה טוב יותר את המגמה של חוקי התורה הבונים התכלית מחוקות הגויים. לפי התורה לא קיים המוסד המוכר לנו כיום בשם "בית סוהר", והמקרה היחיד שבו גזרה התורה עונש של שלילת חופש- זה סוגיית עבד עברי, המתבצעת בכך שמביאים את העבריין לתוך בית המשפחה על מנת לתקנו. 

להבדיל מבתי הסוהר של ימינו, שבהם העברינים נמצאים עם אנשים דומים להם ו"מצא מין את מינו" ההשלכה של זה היא שכאשר עבריין מתחיל נכנס לכותלי בית הסוהר הוא מבצע סיעור מוחות עם שאר חבריו האסירים, לומד שיטות ודרכי פעולה חדשות וכאשר "ישלם את חובו לחברה" וישתחרר, יצא לעולם החופשי עם ידע עברייני עשיר שיסייע לו להיות גנב מתוחכם יותר ובכך מנציח את הפשע. לעומת זאת, הגמרא בקידושין (כ.) דנה ביחס הרצוי של האדון כלפי עבדו. "כי טוב לו עמך" (דבברים טו טז) - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: "כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו". אנו למדים מכאן כי התנאים הפיזיים של העבד, חייבים להיות לפחות כמו התנאים של האדון, גם בסוגי האוכל והשתייה שלהם, וגם בתנאי המגורים.

כאשר אדם מגיע למצב שהוא נמכר לעבד, חודרת אל תודעתו עובדת הדרדרותו המוסרית שבעקבותיה איבד כבודו וחירותו ושקע לדרגה של קיום פיסי גרידא. הדין שקובע את תקופת העבודות לשש שנים דווקא ויציאה לחופשי בשנה השביעית מסמל את התהליך שעובר העבד. לפי המהר"ל, המספר 6 מייצג ריקנות, פיזור בכל המרחבים (4 רוחות השמים ולמעלה ולמטה) לעומת המספר 7 שהוא תוכנו הפנימי של הטבע ( לדוג': שבת, מספר ימי החג). על ידי עבירתו שקע העבד לתחום ה "שש", שהוא עולם הבריאה החושני (בשישה ימים נברא העולם) ומחשבת ה "שבע" (שהיא מעל החושים) לא מנעה ממנו מלשלוח ידו בעולם החושים הנגלה. לפיכך עליו לשעבד את כל הוויתו הפיזית- חושנית  במשך שש שנים ועל ידי כך ישוב ויתעלה אל מעלת ה "שבע". לאחר מכן, כל ימי חיו תלווה אותו האזהרה הבאה: בחינת "שש" משעבדת ובחינת "שבע" משחררת. שעבוד לחושים עושה אותנו לעבדים והכניעה לה' משחררת אותנו ומאחדת את בחינת ה "שש" שלנו עם האחד והיחיד- לבחינת "שבע", וכך האדם מתעלה ומרומם את גופו ונפשו. רבי יהודה הלוי מסכם את כל הנושא בשתי שורות:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם  / עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי ה'" אָמְרָה נַפְשִׁי.

עבד זמן זהו עבד להבלי העוה"ז החולפים עם הזמן. ריה"ל מכנה את "עבדי הזמן" בתואר מאד שפל "עבדי עבדים" – כלומר זו דרגה נמוכה מאד שבה האדם מכונה העבד של העבד. עבד הוא אדם שפל בעצמו ולכן מן הסתם לא ינהג כראוי כאדון לאחר, הרי הוא בעצמו משועבד נפשית ופיזית. לעומת סוג זה ניצב "עבד ה'" – הוא מכונה "חופשי" והוא החופשי היחידי. לכן מובא בהמשך: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי... וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". שואל רש"י: ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? ומתרץ: אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו- תרצע. צד נוסף לעניין הוא, שכשם שהשנה השביעית משחררת ומהווה אזהרה לעבד להמשך חייו, כך היא גם אזהרה לאדונים שאחיהם נעשו להם עבדים והם מוזהרים לזכור את אדון העולם האחד והיחיד שרק הוא האדון האמיתי לכל הברואים.