אחת התופעות הכואבות מאוד אשר פקדו את דורנו במינון גבוה, זו סוגיית "חינוך הילדים".

   רבים וטובים ומתוקים וחמודים אשר השקיעו את המיטב והמירב בילדיהם ולא חסכו מהם דבר, בטוחים היו שההצלחה בחינוך כבר מונחת בכיסם וילדיהם המושלמים אדוקים ביראת אלוקים, והם אפילו מודל מוצלח לחיקוי.

   אך למרבה הצער התוגה והיגון, יום אחד מצאו ההורים את עצמם ניצבים לפני שוקת שבורה - כאשר הילד הפך את עורו וברח מיהדותו וסר מדרך התורה והמצוות והתערב עם שולי החברה ופרחחי השכונה, ומחינוכו המושקע והמהולל - לא נותר מאומה.

   כמובן שמאחרי כל נער שהתדרדר יש סיפור וסיבה וחשבון - ולא ראי זה כראי זה, אך הצד השווה ברוב הסיפורים שהם נכללים בשלושת הקבוצות הבאות.

   1) שורש הבעיה זה "ההורים" - חוסר חום ואהבה \ חוסר תקשורת בין ההורים והילד \ גישה נוקשה שאינה מתאימה לתבניתו הרכה של הילד \ ניסיון להפוך את הילד לבוגר בטרם עת \ ההורים הראו דוגמא אישית שלילת - כגון שדרשו מהילד דבר שהם עצמם לא עומדים בו...

   2) חברה קלוקלת - ההורים מבחינתם השקיעו הכל, אך החברה הרעה שהקיפה את הילד רמסה והרסה את כל השקעתם, והחזירה את הילד המחונך והמוצלח - למצב של "עַיִר פֶּרֶא" אָדָם יִוָּלֵד (איוב י"א י"ב).

   3) גזרת שמים - פעמים שאין הסבר ואין סיבה גשמית לכישלון החינוכי, כמו שמצאנו אצל חזקיה המלך שראה ברוח קודשו שלא יעזור לו כלום ובניו יעבדו עבודה זרה. ואכן למרות השקעתו הכבירה למען חינוכם, ואפילו שהוא היה מלך - והוא הקריב את כבודו והוליך את שני בניו על כתפיו לתלמוד תורה, מאמציו לא נשאו פירות - ובעוד שבניו היו על כתפיו בדרך ללמוד תורה, אמרו זה לזה: "הראש של אבא שלנו מוצלח להקטיר עליו לעבודה זרה".

   אכן יש מצבים שהחינוך מוצלח וההורים מושלמים והסביבה טהורה וטובה, אלא שיש גזירה שחינוך הילדים ירד לטמיון. וכפי שניסחו זאת חז"ל בסיפור הנ"ל של חזקיה המלך, וזו לשונם: [אמר ישעיה לחזקיה המלך] בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שהוא [הבורא] רוצה שתוליד רשע ורע (ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות נ"ב).

   [ויש לכך חשבונות שמים עמוקים, שהרי ממנשה יצא משיח בין דוד ועוד צדיקים רבים (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת בא), והיה צריך לבלבל את השטן כדי שלא יפריע להולדת השושלת, וכאשר בא לעולם ילד שנגזר עליו שיהא רשע ורע - השטן וחילותיו לא מפריעים להולדתו משום שהם בטוחים שמנשמה זו לא יצאו דברים קדושים וכו', כפי שמבואר באריכות בספרות חז"ל, ואכמ"ל בעניין].

   עד כאן ראינו שלושה סיבות עיקריות העומדות מאחרי רובם של הנוֹעַר הנוֹעֵר והנושר. כמובן שזה כואב, מה גם שמדובר בנשמות שאחר כך יקימו בתים וילדיהם עלולים להמשיך את דרכם, וממילא הטרגדיה אינה בודדת - והיא עלולה חלילה להתפתח לסריה גדולה יותר רח"ל.

   לאחר שפרסנו את הדברים והתעמקנו מעט בנתונים, אמור כל הורה אכפתי לשאול את עצמו:

   איך אני מגן על בני ביתי מהצרה הזו?

   כיצד אני מבטח את זרעי שלא ינטוש חלילה את ה' ומצוותיו?

   מה ניתן לעשות כדי להעצים את החיבור של הילד הקטן עם בורא עולם?

   בפרשת השבוע אנו מוצאים "ויטמין מוצלח" המגביר ומאדיר את יראת השמים של הילד, ומחדיר בו הכרה עמוקה בבורא עולם. ואין ספק שאם התורה חותמת על כך אזי חובה עלינו להפנים את הדבר, ולאמצו "הלכה למעשה". מה כוונת המשורר?

   הבורא חקק בתורה את הפסוק הבא: ... תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. פירוש:

   אבא יקר, אמא נכבדה, אתם רוצים שחינוך ילדכם לא יהיה סינטטי? אתם חפצים שהוא יהיה מושרש ועמוק בנפשו? אתם משתוקקים שהילד יגיעה לרמה גבוהה של "ידיעת הבורא"? המתכון לכך מאוד פשוט.

   תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם - תספר לו בצורה משעשעת על מכת דם הפיקנטית... על הצפרדעים המתוקים שגילו נוכחות מלאה בכל פינה במצרים, על ההרס והחורבן שגרמו המכות למצריים, אתה לא חייב לספר לו על עשרת המכות, אתה יכול לספר לו גם על גידול החסה בשטחים ועל צורתו של כוכב מאדים ואפילו על אשתו של לוט שהפכה לנציב מלח, מותר לך לספר זאת בשפה גשמית וציורית כפי רמת שכלו של בנך הפעוט, אתה יכול גם להציג את הדברים ולעשות קולות רקע מהפה, אבל... אל תשכח פרט מאוד קריטי!

   וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם - בכל סיפור וסיפור תבליט שלא מדובר בכוח טבעי ויד המקרה חלילה, אלא ה' יתברך הוא זה שפעל ועשה ועמד מאחרי הסיפור. תשתדל לצייר את הנס שבמאורע, את גדלות ה', את השגחה הפרטית, את קטנות האדם מול גדלות הבורא, תבליט ותדגיש לילד שרק הבורא יתברך כל יכול, ואין עוד מלבדו. אם תנהג כך, אזי מובטח לך שהסיפור הגשמי שסיפרת לילד - יהפוך לשיחת מוסר נפלאה ומרוממת, ובעזרת הבורא בנך הקט ימריא ויזנק ביראת ה', ויגיע לעוצמה העזה של...

   וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וכבר לימדונו חז"ל שהמילה "ידיעה" בשפה התורנית, מורה על "חיבור" מאוד גבוה.

   אלא שאם הגענו עד הלום, כאן המקום להמשיך להלום ולגלות עוד יהלום, שהתורה שתלה לנו בין דבריה הנפלאים. מה כוונתנו?

   מי שמתעמק בניסוח שבפסוק הנ"ל - נראה לו שהמילים אינן מדויקות ומדוקדקות, שהרי היה צריך להיות כתוב כך:

   תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ... אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם... וְיִדַע כִּי אֲנִי ה'. ומדוע כתבה התורה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'?

   גילתה לנו כאן התורה סוד יקר, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם: אדם שמספר לבנו סיפורי השגחה ומחנכו לאהבת ה', זה לא פועל רק בילד - אלא גם באבא עצמו!

   האבא עצמו מתרומם מכך ומתעלה ומתקרב יותר לה', ורמת הידיעה" שלו והחיבור עם הבורא שהיו לו עד היום - עולים רמה, ושתי הצדדים מרוויחים מכך. גם האבא, וגם הילד.

   ומדוע אנו מדגישים את הנקודה הזו? א) כי זה ממתק טעים ונעים, וכהורים, עלינו לדעת אותו. ב) יש הורים שחושבים שלספר לילד סיפורי השגחה פעוטים - זה בגדר ביטול תורה ובזבוז זמן, ויש לעשות זאת במינון קטן וכפי הצורך המוכרח.

   כעת ראינו שמדובר בעולם ומלואו - וזה בונה גם את ההורה וגם את הילד, ומעצים לשניהם את החיבור עם הבורא. ומכיוון שכך, אין ספק שעל זה נאמר "כל המרבה לספר... הרי זה משובח".

   וכאן המקום להשחיל פרט פצפון שגילו לנו חכמנו - שחובה בסיסית לכל יהודי לדעת אותו, וברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים - נקדים לדברים "שאלה", מאוד עמוקה ועדינה:

   הרי ה' (בעל הרצון) אינו ניתן להשגה ותפיסה, ואפילו מלאכי עליון הקדושים לא משיגים אותו בשלימות (שומר אמונים הקדמון ויכוח שני או י"א העיקר השישי). אם כן מהי השגת האדם בבורא עולם? יותר מדויק לשאול "מהי "פסגת ההשגה" של האדם בבורא עולם?

   התשובה על כך מאוד מעניינת: על האדם להתבונן בעולם ובפלאותיו הרבים ולחפש לראות את כוחו של ה' בניהול המושלם של העולם ואופן השגחתו הפרטית על כל פרט ופרט, ומי שמרומם ועמוק יותר - יתבונן בגדלות המלאכים והשרפים ועולמות העליונים וכו'...

   ולאחר שהאדם מרגיש שהוא מיצה את הנושא עד הסוף עד כמה שידו הצליחה להשיג, עליו להגיד לעצמו את המילים הבאות:

   ה' הרבה יותר גדול מכל הפלאות והכוחות הללו. כמה גדול? ללא הגבלה! וכפי שנאמר "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (תהלים קמ"ז ה').

   זו כל השגת האדם בבורא (שומר אמונים הקדמון ויכוח ראשון אות נ"ג עוד טעם שני וכו'), וזו הפסגה של מה שטמון במילים "דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' כ"ח ט').

   לכן, האדם המתבונן בנפלאות הבריאה ומתעמק בכוח ה' הטמון מאחרי כל פרט ופרט, הרי הוא עוסק בדבר מרומם ונשגב ביותר, אשר מחבר אותו ישירות לבורא - לא פחות מתפילת נעילה של יום הכיפורים. ומי שמגדל את ילדיו בצורה כזו מקטנות, הרי הוא סוחר בדבר הכי טוב, והוא גם מרעיף על ילדיו את הויטמין הכי יעיל מפני הנשירה לרחוב חלילה. מדוע?

   בדרך כלל, תהא הסיבה אשר תהא, לרוב המקרים של הנערים המתדרדרים יש מכנה משותף אחד: באיזשהו מקום הנער המתדרדר הגיע לשלב שליבו התרוקן מאהבת ה' ונכבה אצלו הרגש הרוחני, ואז קרה השלב שהוא מיזער את יהדותו והתיר את הרצועה רח"ל. אך אם בשעת משבר היה ליבו מלא באהבת ה' והרגש שלו היה ער ובוער וגובר לבורא, בהרבה מקרים דרדורו היה יותר קטן - ויתכן אפילו שדרדורו היה נמנע לגמרי. מחמת שהחיבור העז לבורא לא היה מאפשר לו להקריב את הבורא האהוב למען החבר'ה, תהא הסיבה אשר תהא.

   זהו חשבון מאוד עמוק ודק ואשרי המבינו ומאמצו הלכה למעשה, ומשלב זאת בכל פעולה חינוכית. רוצים דוגמא לכך:

   ברשותכם נעלה כאן מעשה שהיה אצל אדם גדול, וממנו נראה כיצד ניתן להעצים את הרגש הרוחני והחינוכי בכל פעולה.

   באחד מבתי ישראל השכיבו ההורים את הילדים לישון, ולאחר מכן גם הם עלו על יצועם. לפתע שומעים ההורים זוג רגלים קטנות רצות בבית ורעש של כסא נגרר. האב קם ממיטתו ועקב בשקט אחרי הרעש, והנה הוא רואה את התגלית הבאה:

   הילד הקטן גרר כסא, עלה על השיש, פתח את ארון הממתקים, לקח חפיסת שוקולד, והחל לאכול להנאתו - באין מפריע.

   מה עשה אותו אב? ניגש אל הילד, לקח אותו לחדר, וסיפר לו את הסיפור הבא:

  יום אחד הוצרך החפץ חיים לנסוע לאיזה מקום. הוא הזמין עגלון, עלה על העגלה, והנהג החביב פתח בנסיעה. לפתע רואה החפץ חיים שהעגלון מסתכל לכל הצדדים, וכאשר הוא ראה שאף אחד לא מבחין בו, הוא סטה מהדרך ונכנס לגינה פרטית -ונתן לסוסים לאכול כאוות נפשם.

   ראה זאת החפץ חיים ופתח מיד בצעקה: "רואים אותך, רואים". כאשר שמע העגלון שיש עדות לגניבתו, החזיר מיד את הסוסים לדרך המלך - ודהר קדימה וברח. אך לאחר שהתרחק מעט מהמקום - הסתובב לאחור כדי לראות מי ראה אותו, ומה הוא מגלה? אף אחד! המקום שומם וריק, ולדעתו החפץ חים סתם הפריע לו.

   באותו רגע זעפו פניו של העגלון, והוא פנה אל החפץ חיים בטרוניה ואמר: למה הפחדת אותי סתם ושיקרת עלי? השיב לו החפץ חיים: חלילה לי מלשקר אותך! דע לך שבאמת ראו אותך, שהרי מלא כל הארץ כבודו - וה' רואה בכל פינה מה שקורה, גם כשנִראה לנו שאנו לבד. וכיצד לא תבוש ולא תפחד מכך?

   לאחר שסיפר האב לבנו את הסיפור הזה, הוא אמר לו: הבנת חמודי? העגלון חשב שאם אין אף אחד, אז לא רואים. אבל הוא שכח שה' נמצא בכל מקום - והוא רואה אותנו תמיד. וגם... כשאבא ואמא ישנים, אפילו שהם לא רואים, ה' הגדול נמצא ורואה - והוא עצוב כאשר אנו לוקחים דברים בלי רשות של אבא ואמא.

   הילד שהיה נתון עמוק ברושם הסיפור הבין בדיוק את המסר - ואת המושג "עין רואה" שהתכוין אליו התנא באבות, ולאחר שהאבא חזר לישון - הוא עוד שמע את הילד ממלמל: רואים אותך, רואים...

   סיפור כזה, ועוד אחד, לאט לאט ההורה מפתח בילד את היראת שמים, ובונה אותו ברוחניות.

   כעת נתאר לעצמנו מה היה קורה אם ההורה היה מגיח מאחור וצועק לבנו: תפסתי אותך, חשבת שלא נראה אותך? אתה לא מתבייש? עכשיו רוץ מהר לישון... נו, האם "השיטה הקצרה" הזו הייתה בונה את הילד באותה רמה כמו שראינו מקודם?

   החכמה היא לחבר את הבורא לכל פרט ופרט, ולתת לילד לראות את הבורא תמיד לנגד עיניו. זה נשמע קשה, אך זה מאוד קל. ומי שעובד עם השיטה הזו רואה שמתקיים בו "הבא ליטהר ולטהר מסייעין בידו", ובעזרת ה' עוד יתקיים בו ובזרעו, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

   ומי לא חפץ להגיע לפסגה הזו?