"ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר" (שמות ו,כג). 'אמר רבי אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס. ופנחס לאו מיתרו אתי? והא כתיב (שמות ו, כה) "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה", מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לע"ז? לא, דאתי מיוסף שפטפט ביצרו. והלא שבטים מבזים אותו ואומרים: ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, יהרוג נשיא שבט מישראל?! אלא אי אבוה דאמיה מיוסף, אמה דאמיה מיתרו, אי אבוה דאמיה מיתרו, אמה דאמיה מיוסף. דיקא נמי דכתיב "מבנות פוטיאל" תרתי, שמע מינה. אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר (שמות ו, כג) "ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון" ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שאחות נחשון היא? מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא: רוב בנים דומין לאחי האם' (ב"ב קט,ב-קי,א). לכאורה תמוה שמביאים את משה כדוגמה שיצא ממנו נכד רשע בשל שלקח את בת יתרו, ואילו באהרן נאמר שלקח את בת עמינדב ולכן יצא ממנו פנחס הצדיק, והרי פנחס יצא מאלעזר שלקח מבנות יתרו, כמו משה, כך שלכאורה זה סותר את מה שנלמד ממשה? מסביר הרשב"ם: 'אלא אי אבוה דאמיה כו' - אלא לעולם לאו מבת יתרו ממש נולד פנחס, שהרי גם מיוסף היה כדדרשינן לקמן פוטיאל שני פיטפוטין משמע, מיוסף שפיטפט ביצרו, ומיתרו שפיטם עגלים. והלכך אי אפשר שתהא אמו בת יתרו ממש דמה ענין בת יתרו אצל שבט יוסף? אלא ה"ק: ואלעזר לקח לו אשה מבנות פוטיאל, כלומר שאשתו נולדה מיתרו ומיוסף. ומהשתא מצינן למימר שדור רביעי או דור חמישי היה פנחס לבת יתרו, ולא היה קרוב ליתרו כיהונתן בן גרשם, ולהכי אהני מה שדבק אהרן בטובים. ואותו זקינו של פנחס מצד האם שדבק ביתרו ואעפ"כ יצא ממנו פנחס ליכא לאקשויי מיניה למאי דבעינן למילף ממשה שיצא ממנו יהונתן, שהרי פנחס היה רחוק מיתרו יותר מיהונתן. אבוה דאמיה מיוסף - ואמיה דאמיה נפקא מיתרו, כגון מבניו של יתרו או מבני בניו. וליכא למימר אמה דאמיה מיתרו, בת יתרו ממש, דאם כן קרוב הוא ליתרו כיהונתן ולא ילפינן ממשה ומאהרן מידי. אבוה דאמיה מיתרו - מבנות יתרו, ונראה בעיני דה"ג: אלא אי אבוה דאמיה מיוסף כו' ואאמה של אם פנחס קאי, וה"ק: אי אבי אמה של אשת אלעזר מיוסף כו', דהשתא הוה ליה לפנחס דור אחד רחוק מיתרו יותר מיהונתן'. התוס' מסביר: 'אלא אי אבוה דאמיה מיוסף אמה דאמיה מיתרו. וא"ת א"כ היאך פנחס בן טובים טפי מיהונתן? שהרי אימיה דאמיה דפנחס מיתרו אתיא, כי היכי דאמיה דאבוה דיהונתן מיתרו אתיא? וי"ל: משום שיהונתן היה מצד האב שהיה אביו בן בת יתרו, ופנחס מצד האם'. על הסבר הרשב"ם קצת קשה, מה משנה אם זה דור אחד יותר, הרי גם יהונתן היה נכד של משה, ולא בנו, כך שמדובר על השפעה על המשך הדורות, אז מה כ"ך משנה דור אחד יותר, העקרון הוא שיצא ממנו דבר רע? ועוד מניין להרחיק בדורות, זה לא מופיע בשום מקום, ואפילו להיפך, בתרגום יונתן בפס' מובא שאמו של פנחס היתה בת יתרו (אמנם בגמ' אפשר שחולקים וסוברים שאינה בתו, כיון שנאמר כאחת האפשרויות 'אבוה דאמיה מיתרו', ולא נאמר אבוה דאמיה יתרו, שהרי זה הוא עצמו, כך שמשמע שמוסיפים בגמ' עוד דור, שלא כתרגום יב"ע [מהמקרה של האפשרות שאמה של אשת אלעזר מיתרו – ברור שצריך עוד דור אחורה כדי שיהיה קשר ליתרו, שלכן שם נאמר 'מיתרו']. אולם אפשר שזה טעות מעתיק שהוסיף 'מ' מיותרת, או שהכוונה 'מיתרו' ממה שנאמר פוטיאל ע"ש יתרו, אבל הכוונה ליתרו עצמו. אמנם אפשר שאין כוונת יב”ע לומר שהיא בתו ממש, אלא רק תרגם מיהו פוטיאל שעליו נאמר שלקח אלעזר מבנותיו, אבל הכוונה מהבנות שיצאו מזרעו, ולא שהיא בתו ממש]). על תוס' קצת קשה שמה משנה אם זה מאביו או מאמו (איפה מצאנו רמז לחלק כך)? וכן איך זה שלא מצאנו שבנו של פנחס יצא רשע, והרי בנו הוא צאצא ליתרו מאביו? ובפשטות י"ל שזה כבר עוד דור ולכן פחות משפיע על בנו של פנחס. אולי אפשר שהגמ' ביררה את הסתירה בין הדעה שפוטיאל זה יוסף לדעה שזה יתרו, והדגישה שזה מרומז בפס', שאולי זה בא להסביר את ההבדל בין משה ואהרן. כיון שמשה לקח את בת יתרו, שזה שורש רע, אבל פנחס לקח מפוטיאל, שאמנם הוא מיתרו, אבל הוא גם מיוסף, ולכן זה השפיע על זה, שביטל את השפעתו הרעה. אמנם משה היה צדיק גדול, אבל כדי לבטל את ההשפעה הרעה צריך שהצדיק יקח את האשה לאחר שכבר נעשה בה ביטול הרע ע"י צדיק אחר. או שלא מספיק שהוא צדיק, אלא צריך שיש בו דבר שהוא עומד נגד החלק הרע, שלכן מודגש שמיתרו יש גילוי רע של ע"ז, ומיוסף יש גילוי טוב שעומד מול יצרו, ובמיוחד מול עריות. לכן מעלת יוסף עומדת נגד היצר הגדול של ע"ז, כיון שיש בו מעלה של עמידה נגד היצר שמושך חזק, שזה נאמר במיוחד על ע"ז ועריות (שלכן ביטלו את היצר של הע"ז, ורצו לבטל גם את היצר של העריות [סנהדרין סד,א]). ובנוסף הע"ז קשורה לעריות (כמו שמובא בעגל שחטאו בע"ז ועריות), כיון שזה קשור להדגשת החלק התאוותי-גשמי של האדם, שעושה אלוה מהגשמי, ולכן זה מתגלה בפריצת הכוחניות הגשמית הרעה, ולכן במיוחד זה מתגלה בעריות שהוא כח חזק של הגשמי. אולי זה גם קשור לנאמר אח"כ שהנושא אשה יבדוק באחיה, שאולי לכן אצל אלעזר הוא עשה כזקנו שבדק באחיה, ולכן כיון שראה שאחיה של אשתו כשרים אז נשא אותה, אבל משה לא עשה כך (שלא היה לה אח), ולכן נשאר חלק רע של יתרו ולא ראו זאת, אבל אצל אלעזר הוא בדק וראה שאחיה כשר – שתוקן לגמרי החלק הרע שהיה ממעשי יתרו הקודמים. אמנם בפשטות אין כלל כל קושיא, כי ברור שלא תמיד יוצא רע מלקיחת אשה שיחוסה בעייתי (כמו שלא תמיד קורה ההיפך, שיוצא טוב מיחוס טוב), אלא שזה מעלה מאוד את הסיכוי לכך. לכן הודגש בגמ' שפנחס יצא בשל לקיחת אהרן את בת עמינדב, שלכן יצא בצאצאו פנחס, שהיה בו כמו שהתגלה אצל כח עמינדב, שבנו הוא נחשון בן עמינדב שמסר נפשו בכך שקפץ ראשון למים (סוטה לז,א), כמו שאומרת הגמ' אח"כ שאהרן בדק באחיה (שבדק את קשרו לקדושה וראה את החיוב [אע”פ שאז עדיין לא הגיעו לים (שהרי פנחס נולד במצרים, שהרי בפס' כאן נאמר על פנחס ועדיין לא יצאו ממצרים), כבר עכשיו ראה בו חיוב שכזה]), ממילא לכן בפנחס התגלה כח זה כשמסר נפשו בהריגת זמרי והמדיינית. ומה שלא התגלה בו החלק הרע של יתרו (להבדיל מנכד משה) זה משום שלא תמיד זה משפיע ומופיע, אלא שיכול להשפיע כמו שהתגלה במקרים שהגמ' מביאה. אולי למדו שזה רמוז בתורה, שבאהרן נאמר שלקח "את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו" וגו', שבדק את יחוסה (שבדק את אחיה) ולכן נולדו לו... שבא ללמד שבשל בדיקת היחוס יצא שמאלעזר בנו יצא פנחס, כיון שקשור לכח היחוס. אולי אפילו אפשר יותר מזה, שגם אצל פנחס היה גילוי קצת של יתרו, כיון שהריגה זה דבר שהיה נפוץ בע"ז, ולכן נמשך לזה, אלא שבזכות מסירות הנפש לקדושה שמכח עמינדב זה התגלה בהריגה במסירות נפש לקדושה, שלכן גם כאן זה מלמד שצריך להזהר ביחוס, שאמנם כאן זה יצא לטובה, אולם יכל גם להתגלות בצורה רעה...