"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים” (בראשית מט,א). 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?. אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (פסחים נו,א). יעקב ביקש לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה. אולם לא נסתלקה לגמרי, כיון שבברכות לשבטים יש המון רמזים על מה שיקרה להם בעתיד, כך שעדיין שרתה עליו השכינה, אלא שאת קץ הימים שזה מעלה גדולה ביותר, בעניין זה הסתלקה ממנו השכינה. נראה שבברכות כאן יש רמז לעניין המתגלה בתפילה: 'אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב פוסק' (ברכות לג,א). ('אבל עקרב פוסק – ונוטלו, לפי שהעקרב מסוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך'. רש"י). ברור שהפשט הוא ההלכה מתי פוסק מלהתפלל כדי להסיר מעליו את מהנחש והעקרב. אולם אולי יש כאן גם כעין רמז, שכשאדם מתפלל ויש לו הפרעה, יש שני סוגים של הפרעה, גדולה וקטנה, בהפרעה גדולה עליו להפסיק ממש עד שיכוון ליבו, ובהפרעה קטנה יכול להמשיך תוך כדי ניסיון לכוון דעתו. רמזו זאת בנחש ועקרב, שנחש רומז לכך שאין תפילתו מושלמת (כמו נחש שלא תמיד מזיק), כעין הנאמר: 'שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים' (ב"ק טז,א). מה הכוונה ששדרתו נעשית לנחש (הרי ברור שאין זה פשט שנעשה לנחש ממש)? בכריעה אדם מזיז-מפתל את שדרתו, ולכן כאשר לא משתחוה זה כעין דומה לנחש שזז בפיתולים, שכך האדם הזה הוא דרגת מהלך אבל לא נכנע לפני ה', כעין נחש שמהלך בפיתולים ולא נכנע כלפי ה' (כעין הנחש שהחטיא את אדם וחוה). שהפיתול של שדרתו לא מתגלה לכניעה כלפי ה'. לכן זה לאחר שבע שנים כעין רמז לבריאה (בשבעה ימים), שלא מראה במעשיו שנכנע לגמרי כלפי ה', שזה כעין שלא מוכח ממעשיו שה' ברא את כל העולם (או בדומה, כנגד יום שבת קודש שקשורה לגילוי קדושה בעולם, והוא לא מראה זאת). נראה גם שזה רמוז בנחש, כעין רמז לניחוש, שאדם שמנחש אינו ישר באמונתו בה', שאינו תמים עם ה'. כך שברמז של נחש יש מצד אחד קשר לה' (שאומר מודים, וכן מאמין בה'), ומצד שני יש פגם (שאינו משתחווה, ולא תמים עם ה'). זה מרמז על הפרעה קטנה בתפילה שיכול להתגבר עליה תוך כדי שמתפלל, שאז לא יפסיק (אמנם אם הפרעה הקטנה מכבידה עליו כ"ך עד שלא מצליח להתגבר ולכוון, אז שיפסיק כדי לכוון, שזה כעין מקרה שנחש כועס מולו: 'בירושלמי קאמר דאם היה נחש מרתיע לבא כנגדו – פוסק, לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו' [תוס' ד"ה 'אבל']). לעומת זאת יש הפרעות שהם קשות ממש, שודאי שאינו יכול לכוון אז, ולכן שיעצור עד שיכוון ליבו ואז ימשיך, זה רמוז בעקרב שתמיד מזיק. שעקרב כרמז באותיותיו ל-עקר, שעוקר את כוונתו לגמרי. וכן זה אותיות 'רקב-ע', שאנשי כנסת הגדולה הם שחיברו את נוסח התפילה, והם היו הסמכות הרוחנית הגדולה, שהורכבה מחיבור של בי"ד הגדולים והנביאים (ראה ב'תורת המועדים' 'המאבק על הסנהדרין...', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), ולכן כרמז לסמכות הרוחנית הגדולה שלהם, נרמז בע' כעין כרמז ל-ע' זקנים אצל משה שהיו הסמכות הרוחנית. לכן כשיש הפרעה גדולה שלא יכול לכוון ממש זה נרמז ברקב-ע' כעין ביטול גמור (רקב) של גילוי התפילה. (להבדיל ממי שלא מכוון מאוד, בכ"ז בתפילתו הוא מתחבר לכוונות אנשי כנסת הגדולה). נראה שזו הנאמר בבור יוסף: 'ואמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב (בראשית לז, כד) "והבור רק אין בו מים", ממשמע שנא' "והבור רק" איני יודע שאין בו מים? אלא מה ת"ל "אין בו מים”? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו' (שבת כב,א). שמעבר לפשט, נראה שמרמז שרצו אחי יוסף שלא יצא מהבור, לכן לא רק שאין מים שמרמז לתורה ('...דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים”' וכו' [ב“ק פב,א]), כלומר במעשיהם לא היה גילוי של קדושה (שהרי בזה הזיקו ליוסף, וגם ליעקב שאהבו), וכן לא רצו שיתפלל וה' יקבל תפילתו מהקדושה ויוציאו. אלא היו בו נחשים ועקרבים, שהיו מהאחים שרצו להזיקו יותר (כעקרב), והיו שרצו פחות (כנחש). כך בהתאם לזה, היו שרצו לבלבל תפילתו שיוסף לא יוכל לכוון כלל, ולכן לא יתפלל (וישאר בבור תמיד), והיו שרצו להפריע קצת, כך שתתקבל תפילתו אבל עם קושי (ולכן יצא בסוף מהבור). שכך ראובן ויהודה רצו להחזירו ליעקב (ראובן: בראשית לז,כב. יהודה: ב"ר פה,ג), לכן אצלם זה כנחש, ואילו אצל שאר האחים זהו כעקרב. (או ששמעון ולוי שיעצו להורגו, שהם בעיקר רצו לפגוע בו, זהו כעקרב, והשאר שלא כ"ך רצו לפגוע בו זהו כנחש). נראה שכך גם אצל יעקב כשבא לברך את השבטים (שזה סוג של תפילה) רצה גם לגלות את הקץ, שרצה גילוי שלם של קדושה יחד עם הברכות. אולם כיון שהסתלקה ממנו השכינה, חשש שיש בבניו פגם גדול, כעין גילוי פגם של עקרב, שעקור מהקדושה, כמו שהיו ישמעאל ועשו אצל אברהם ויצחק, ולכן לא יכול לברכם כלל. לכן שאלם אם יש בהם פסול כישמעאל ועשו. ענו לו השבטים שליבם שלם לה', ממילא יוצא שאמנם ישנה הפרעה בשלמות, שעובדה שנסתלקה השכינה מהקשר לגלות להם את הקץ (שאין הם ראויים לדרגה שכזו), אבל ההפרעה אינה גדולה כ"ך, אלא כעין גילוי של נחש קטן, ולכן יכול לברכם עם רמזים לעתיד לקרות. ואכן כך יעקב עשה, שהחל מיד לברכם (וזהו שאמר בשכמל"ו, שמברך את ה' על שיש גילוי שם ה' בבניו, ומתוך זה החל לברכם בגילוי קדושה זו).