וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה... שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם... אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: (שמות ו' ב' - ט').

   מי שעוקב אחרי פרשיות התורה כסדר, לא מצליח להבין ולעכל ולתפוס בשכלו את תוכן הפסוקים הללו. מה כוונת המשורר?

   לפני מספר פרשיות קראנו את הפסוקים הבאים:

   בפסוקים אלו אנו נחשפים לגדוּלה הגדוֹלה והעוֹצמה העצוּמה של יוסף ואחיו, כיצד הם הופכים למקורבים למלכות ולחשובים ונכבדים בכל ארץ מצרים. והנה, כעבור מספר פרשיות כאשר אנו מגיעים לפרשתנו, ובאיזה מצב אנו פוגשים את עם ישראל?

   לא יאומן!!! מנכבדים ומכובדים ומקורבים למלכות, עם ישראל הפך לעבד נרצע הנרמס ונשחק בעבודות פרך במשך 210 שנה באכזריות והתעללות שאין כמותם, כפי שמופיע במדרשי חז"ל באורך וברוחב - כל הסבל והתלאות והצער והדמעות שהיו מנת חלקם של עם ישראל באותה תקופה.

   וכאן הבן עומד ותמה, ומגרונו מיתמרת ועולה שאלת השאלות, שאלה עצומה ועצובה כאחת. כיצד זה יתכן? היאך קרה המהפך הזה? הרי זה לא הגיוני ולא נתפס בשכל כלל וכלל!

   התשובה על שאלה זו, מאוד פשוטה:

   "לעולם הזה אין כללים והוא כלל לא פועל עם הגיון גשמי". מי שיבחן את ההיסטוריה יראה שמבריאת העולם ועד ימינו היו עוד הרבה מהפכות דומות, וזו לא המהפכה היחידה שקרתה בהיסטוריה באופן תמוה - וכנגד כל הנתונים. רוצים ניירות ומסמכים?

   אם נעלעל מעט בדפי ההיסטוריה ונעשה רוורס כמה עשרות שנים, נגיע לתקופת "השואה" האיומה. בתקופה זו עם ישראל היה מוצלח ומוברג היטב בחלונות הכי גבוהים, בכלכלה, בתעשייה, בבנקאות ובמסחר, לצערנו אפילו הייתה "התבוללות" - כאשר גויים ויהודים כרתו ברית ונישאו זה לזה, ואין ספק שהאחדות בין יהודי אירופה וגויי הסביבה הייתה עזה וחזקה ומוצקה. ולפתע כרעם ביום בהיר וללא כל היגיון גשמי, העסק להסתבך.

   הגויים הנאורים התחילו לדקלם סיסמאות של "הְיֵה יהודי בביתך ואדם בצאתך"... על שערי העיר הודפסו כרזות בנוסח "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה"... לא עברה תקופה ארוכה והחלו ליישם את "הטלאי הצהוב"... הקימו לנו גטאות... פתאום עם ישראל הפך למנודה ומאוס ודמו הותר ברבים, החלו פוגרומים.... משרפות... התאכזרות בשיטה חייתית שאין כמותה... ותוך תקופה קצרה נטבחו מעם ישראל שש מליון נפשות הי"ד.

   הנה לנו שוב שידור חוזר של מעין "שיעבוד מצרים", בו ירדנו תוך תקופה קצרה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בלי שום הסבר הגיוני, ומי שיתבונן היטב בהיסטוריה יגלה עוד הרבה מהפיכות כאלו, וזה מוביל אותנו למסר חד וברור כראש הגפרור:

   האמת היא שאת המסר הזה כולם יודעים, גם תינוקות של בית רבן וגם אנשים בעלי כרס וזקן, ולא מדובר בסוד כמוס. אלא שבכל זאת העדפנו להתמקד בו. מדוע? מפני שיש כמה חמודים שחושבים שהדברים תקפים לגבי "הכלל" ולא לגבי "הפרט", ויש צורך לעשות להם רענון קצר לחשיבה. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   בצעירותי הכרתי יהודי נחמד ומלומד, קבלן בניין בעל ראש בונבון עם שכל אלקטרוני. במשך שנים רבות העסיק האיש צוות פועלים גדול, הוא היה מוריד הוראות ומחלק פקודות ומנהל את עסקיו ביד רמה וחכמה רבה, ההצלחה האירה לו פנים, והוא הפך לסיפור הצלחה מהלך.

   הזמן חלף ודלף, וכעבור תקופה אני פוגש אותו באיזה מקום - על כסא גלגלים.

   מושיקו (שם בדוי), זה אתה?! ומושיקו עונה לי: אל תשאל, עברתי פעמיים אירוע מוחי, חצי מהגוף שלי השתתק, משפחתי תמכה וטיפלה בי כמה שיכלה, עד שהגיע מצב שהפכתי לנטל עליהם והם שמו אותי בבית אבות - וכבר שנתיים שאני חי בצורה הזו.

   אני לא מאמין איך המצב התהפך עלי. היה לי הכל, הייתי מלך, נהגתי על רכב יוקרתי, גרתי בבית איכותי, אכלתי כרצוני וביליתי כאוות נפשי, והיום אני שבר כלי. במקום רכב יוקרתי - אני מסתובב על כסא גלגלים, במקום בית של גביר - אני זרוק באיזה בית אבות, ובמקום לאכול על רמה - אני שותה דייסה וחי על כדורים וזריקות.

   סיפור נוסף היה עם יהודי צדיק וירא אלוקים, מזכה הרבים בקנה מידה מאוד גדול, אדם יקר שניהל תלמוד תורה בעשר אצבעות ודאג לתלמידים שם כאילו הם בניו, הלא הוא הרב אליהו דבוש זצ"ל מצפת. (את היהודי הזה אני מכיר אישית, הוא היה הרב שלי בתלמוד תורה, והאמת היא שכל השבחים שכתבתי עליו - עדין לא משקפים את כל מעלתו ואיכותו).

   שנים חלפו, יום אחד אני נכנס לחנות מסוימת במרכז הארץ, ומגלה שם את המוכר עצוב וכאוב בצורה מאוד בולטת. אני מנסה לגשש אחר הסיבה, והמוכר עונה לי: אתמול בלילה הרב אליהו דבוש נסע עם הבת שלו לירושלים לבקר את "החתן לעתיד" של בִּיתו, הם עלו במדרגות, ופתאום הרב אליהו קיבל דום לב ונפטר על המקום... הרב אליהו דבוש הוא דוד שלי, והסיפור שלו שובר את ליבי.

   מי חלם! אדם הולך למפגש מרגש, לראות את חתנו לעתיד, הוא מטפס במדרגות ובטוח שבעוד מספר רגעים הוא ירווה נחת מאוד גדולה, ולפתע כזו טרגדיה.

   [נ.ב. הסיפורים הללו קשורים לנקודה של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו", ומי שיש לו חוסר בהירות בעניין - יעיין במאמר שזיכה אותנו הבורא לכתוב בעבר תחת הכותרת "העולם לא מנוהל על פי הגיון אנושי, אלא על פי חשבון אלוקי!". באותו מאמר הבהרנו בהרחבה את הסוגייה של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו" והורדנו אותה אל הקרקע, עם הסבר לוגי בהיר ועשיר ממקורות חז"ל. (המאמר הזה הוכנס לרשת וניתן למוצאו בחיפוש פשוט)].

   סיפור דומה קרה לרוטשילד שהיה לו כסף וזהב כמו חול, הוא היה בטוח שעתידו בידו - ולעולם הוא לא ימות ברעב, הוא אפילו כתב זאת במפורש ביומנים שלו, ולמרות כל הציפיות והשמיכות והכריות - הוא מת ברעב ליד כל הכסף שלו (הוא ננעל בכספת ושם הוא מצא את מותו, ואכמ"ל).

   נסתפק בשלושת הסיפורים הללו, ונפנים ידיעה בסיסית אשר היא בעצם המכנה המשותף לשלושת הסיפורים: לא רק "כלל ישראל" לא יודע מה יהיה איתו בעוד תקופה, אלא גם כל אדם באשר הוא. מגביר מהולל ועד אביון ואומלל, אף אחד לא יודע מה יליד יום ומה יהיה מצבו בעוד שניה.

   ברשות הקוראים החביבים, לאחר שהגענו עד הלום והפנמנו את הידיעה הזו, רצוננו לעשות חשבון קצר, ומאוד מוזר.

   כאשר אדם יוצא לטיול של חצי יום או יום וחצי, הוא אורז איתו כמעט חצי בית. אוכל, שתיה, ממתקים וצידה לדרך, שק שינה, ספרי קריאה, הוא מברר את שעות הפתיחה בכל המקומות שהוא מתכנן להגיע אליהם, הוא יושב על תבנית ותוכנית, ולא שוכח שום פריט ותפריט.

   כל זה כאשר מדובר בטיול ארעי ולזמן קצר. אך מה עם הטיול הארוך? מדוע אליו אנו לא מתכוננים לפחות באותה רמה?

   הרי הגענו למסקנה שהעולם לא מנוהל על פי כללים גשמיים ואף אחד לא יודע מה ילד יום, ומי יודע מתי הוא יגיע לעולם העליון - וכמה זמן יש לו בכלל להתכונן לשם. ולמרות זאת...

   אתה מבקש מבן אדם להתקדם מעט ביהדותו, עוד איזה שיעור תורה, להתחזק יותר בשמירת הלשון, בשמירת העיניים, בניצול הזמן, בתפילה "כהלכה", אתה מזכיר לו שמדובר בחיי נצח ומה שמבשלים כאן אוכלים שם - ומי שלא מכין צידה לדרך, ההפסד כולו שלו ובבוא העת הוא יבכה על כך עד דלא ידע, ולמרות זאת אנשים שאננים ושלווים, הם בטוחים שזמנם בידם, ואפילו יש להם תוכניות מסודרות לשני העולמות.

   נתחתן בגיל שלושים, נביא לעולם ילד וחצי בגיל ארבעים, נבלה ונתבלה עד גיל 50, בגיל 60 נעשה איזה גיחה לפוליטיקה בשביל לתפוס את כיס ראש הממשלה לכמה שנים, בגיל 70 נתחיל ללכת קצת לבית כנסת לאיזה שיעור תורה פצפון, בגיל 80 נירשם לכולל לפנסיונרים ונהגה בתורה כמו כל האברכים... נחיה בצורה כזו ונהנה מכל העולמות, גם הגשמיים וגם הרוחניים.

   כך חושבים כולם, מי יותר ומי פחות, והם שכחו את מה שגילה לנו הִלל במסכת אבות "בשבעה מילים", ואלו דבריו המתוקים: אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה (אבות ב' ד').

   במילים אחרות, אל תתכנן ותבנה על העתיד, שמא יהיו לך הפתעות שאינן צפויות. לכן, תנצל כעת את הזמן, ותחשוב שיש לך רק את עכשיו - ותו לא.

   האמת היא שכולם יודעים שזו חשיבה מאוד הגיונית - ואין לאף אחד ספק שזו טיפשות לחשוב באופן אחר. אם כן מדוע אנו לא חיים כך?

   מפני שאין לנו רגש למילה "נצח", ולעולם לא ניסינו להבין את המסתתר שם. אדם חושב שהוא יסתפק בעולם הבא במועט, באותם מצוות שגם ככה הוא מקיים. ובאמת מדוע לא?

   הרי יש לנו קצת מצוות. אנו אוהבים את ה', אנחנו מנשקים את המזוזה ביציאה מהבית, אנחנו "אומרים" שאנו מאמינים בה' ובוטחים בו, אנחנו גם מקיימים בהידור רב את מצוות עונג שבת - ומשקיעים עליה כל שבוע כמה מאות שקלים (גרעינים שחורים, בשר טעים, חלות פריכות ועוד הרבה דברים "שאנחנו" אוהבים)...

   והרי על כל מצווה מקבלים שכר לנצח. אם כן מה רע לנו? הרי יש לנו מספיק מצוות שנקבל עליהם "נצח". אם כן למה שנתאמץ עוד קצת ונעשה עוד מצוות? מה זה כבר יכול לקדם אותנו בעולם הבא?

   הרב פינקוס זצ"ל פוטר לנו את החידה הסבוכה הזו ועוזר לנו להבין את השגיאה המרכזית שלנו, ואלו דבריו הקדושים:

   "נצח", אין פירוש הדבר "לנסוע באותו מצב - בלי הפסקה", אלא "להתעלות ולהזדכך ללא הפסקה".

   בשביל לסבר את האוזן הרב המשיל זאת כך: ניקח למשל "נמלה", למחרת נוסיף לה כנפיים ונעלה אותה לרמה של זבוב, אחר כך נעלה אותה לדרגה של פרה... לדרגה של אדם... לדרגה של מלאך... של שרף... של חיות הקודש... נרומם את הנמלה ונזכך אותה ונשפיע בה מעלות ודרגות עד בלי די - לנצח נצחים. זה נקרא "נצח". אלא שקצב ההתקדמות וכן העוצמה של ההתרוממות שתהיה לנשמה, זה תלוי בכמות ונפח המנועים שהיא יצרה כאן בעולם, באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות.

   יש אחד שיגיע לעולם הבא עם מנוע קטן, ויש אחד שיגיע עם מנוע של טיל סקאד. יש אחד שכמעט לא יתרומם במעלתו ודרגתו, ויש אחד שכל רגע ימריא עוד ועוד לגבהים עצומים ונשמתו תזדכך עד בלי די, והוא יזכה ליהנות מזיו השכינה ברמה כזו שלא ניתן לתאר אותה במילים.

   יש אדם שיגיע לעולם העליון ויצליח להמריא עד להיכל של משה רבינו ורבי שמעון בר יוחאי, ויש אדם שיהיה תקוע על מקומו "ויזחל" בצעדי צב - ויישאר כל הזמן בנקודת הפתיחה. יעברו שנים רבות, אחריו יעלו עוד ועוד נשמות טהורות, לכולם יהיה מנועים חזקים ותוך רגע הם ימריאו ויזדככו ויתעלו למעלה עוד ועוד - והוא כבר לא יראה אותם, והוא עדין יזחל על מקומו לנצח נצחים. האם יש בושה גדולה מזו?

   אין מה לעשות, חובה להכיר בנתונים ולהפנים את הידיעה שהחיים הם זמניים - ואחר כך מתחילים החיים האמיתיים. ואם לטיול קצר מתכוננים כהוגן ולוקחים רכב טוב והרבה צידה לדרך - ולא זוחלים עם סקטים - ולא מסתפקים בפת במלח ומים במסורה, על אחת כמה וכמה שלטיול לנצח צריך להתכונן כהוגן, וכפי שהתריע בפנינו מר עוקבא בגמרא וניסח זאת במילים "זוודי קלילי ואורחא רחיקא", כלומר הדרך רחוקה והצידה מועטת. (כתובות ס"ז,ב'), וכבר נאמר "איזהו חכם - הרואה את הנולד" (תמיד ל"ב ע"א). ומי לא רוצה להיקרא חכם?