נלענ"ד לומר:

משמעות מוקצה היא שאדם מוציא אותו ממחשבתו בנוגע לשימוש בשבת.

כך בטבל - כיוון שאי אפשר להפריש בשבת, אם נכנסה שבת ולא תיקנו - הוא "מחוץ לחשבון" בשבת.

אך יש דברים שאמנם בד"כ לא ישתמש בהם בשבת, אך יש סיכוי קלוש. מכאן ההיתרים הדחוקים של "חזי למיזגא עלייהו" ובחזיא לגמע בו לתינוק עני" (בשופר!!! אין אפילו איזה כוס חד"פ אחת לרפואה!).

כלומר: האדם לא מוציא אותם לגמרי מדעתו, אלא זה נמצא בשולי מחשבתו כדבר שיש איזשהו סיכוי שישתמש בו.

כך בדמאי. כיוון שיש היתר לעני, ותיאורטית כל אחד יכול להפוך לעני בין רגע (אם בגזירת שמים ואם ע"י הפקר נכסיו) - האדם מניח בבין השמשות שיש איזה סיכוי שיאכל ממנו בשבת.

כך גם לעניין "כל ישראל בני מלכים הן". לדעתו כל יהודי מניח שיתכן שתבוא הגאולה בין רגע ויושיבו אותו במקומו הראוי, בארמון מלכות, כשהוא צופה להנאתו בפילים ובנות היענה המשתעשעים בחצרו. לכן הוא לא מסלק מדעתו את חבילי הזמורות והזכוכיות, כי יש לו מחשבה (גם אם רחוקה) - שיש סיכוי שישתמש בהם.