וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ"  (במדבר כז, א-ד)

חמש אחיות הרימו את דגל התקווה והאמונה. הן עמדו במרכז מחנה בני ישראל במדבר ותבעו ממשה רבינו - זכויות. בקשתן היתה הפגנה פרטית כנגד ה"קיטורים" והתבוסתנות שכירסמו בלב הגברים. הפגנה, שזכתה להוקרת התורה, שחקקה לנצח ובפרשה מיוחדת, את סיפור דרישתן מן ההנהגה.

שם אחיות אלו היה: מחלה, נועה, חגלה, מילכה ותירצה. כולן - בנות צלפחד. מה דרשו בנות צלפחד (במדבר כז, א-ד): "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן... אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".

לכאורה, לפנינו דרישה פשוטה לקרקע בארץ האבות. תביעה לתיקון עוול חומרי. הפגנה למען אינטרסים אישיים וצרים. בנות צלפחד, דרשו שבעת חלוקת ארץ ישראל, שהן לא יקופחו. היה זה מאבק רגיל ומוכר על זכויות, הטבות וצבירת רכוש.

אך, חז"ל מעלים מאבק זה על נס. ליתר דיוק, התורה עצמה, בהמשך הפרשה, משבחת את דרישתן. נשאלת שאלה: מדוע זכתה דרישה אנוכית זו, לשבח, כבוד והוקרה?

מתברר, שלא על עצם הבקשה זכו להכרה, כי אם בגלל עיתוי הגשתה  (ילקוט שמעוני פרשת פנחס): "רבי נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים: 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה'. ונשים אומרות: 'תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה'... ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה, בשעה שאמרו ישראל: נתנה ראש, אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!  אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ".

המדרש פורש לנגד עינינו את תמונת המצב בימים ההם. ימים של ייאוש ששררו במחנה. עם ישראל, הנודד זה קרוב לארבעים שנה במדבר, התעייף, אבד לו החזון, והייאוש הכתיב את מהלכיו. גם מותם, לאחרונה, של שנים ממנהיגי העם, מרים ואהרון, לא תרמו לשיפור האווירה ומצב הרוח. מה הפלא כי העם הביט בערגה וגעגועים לעבר מצרים, וביקש (במדבר יד, ד): "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".

ובתוך כל האווירה הזו, הופיעו האחיות לבית צלפחד, ותבעו זכויות מוזרות ומצחיקות, לקרקע... בארץ ישראל. דווקא ברגע זה, בנות צלפחד הפגינו את אמונתן. הן לא שעו לאווירה הקודרת ששלטה במחנה. הן התנכרו לדכדוך ולעצבות שהמיסו את לב העם, והן הניפו את דגל התקווה והאמונה.

מול הייאוש והתביעה של - "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", השמיעו בנות צלפחד את התקווה והתביעה - "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה". היה זה נטף של אמונה, שנשר אל הים הגועש של הייאוש. נטף, שזכה לברכת האלוקים (במדבר כז, ו-ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת", ורש"י פירש: "יפה תבעו. אשרי אדם שהקדוש ברוך הוא מודה לדבריו".

כך הפך מאבק פשוט על זכויות, למנוף לשינוי אווירה. אמונתן המוצקה תרמה לשינוי במצב הרוח של העם הנבוך.

בכלל, הנשים הפגינו במדבר, חוסן, שורשיות ואמונה בלתי מעורערת בעתיד. כך היה בחטא העגל שהנשים לא חטאו בו, כך היה גם בחטא המרגלים שהנשים לא חטאו בו, וכך גם עם בנות צלפחד.