'דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, א"ל לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא, איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?! כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא, אמרי: משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. נפקו. כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר, הוה מסי ר"ש. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד (שמות כ, ז) "זכור", וחד כנגד (דברים ה, יא) "שמור". א"ל לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו. שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה, ונפק לאפיה. עייליה לבי בניה, הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה. הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. א"ל: אוי לי שראיתיך בכך. א"ל: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך' וכו' (שבת לג,ב). הסיפור הובא כדי לומר למה נקרא ר"י 'ראש המדברים', אולם נראה שיש כאן רמז, כיון שזה הובא לאחר הדיון על אסכרה, שבה נאמר שר”י הוא ראש המדברים: 'ת"ש: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, היה שם רבי יהודה, ור' אלעזר בר' יוסי ור"ש. נשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו מפני מה מתחלת בבני מעיים, וגומרת בפה? נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום' וכו'. ר"י ור"ש (ואף אביו של ר"א – ר' יוסי) מופיעים בעוד מקום שבו יש קשר לאסכרה, שזהו מות תלמידי ר"ע הראשונים: 'אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס. וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר"מ, ור' יהודה, ור' יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה … אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה' (יבמות סב,ב). לכן נראה שיש קשר בין הדברים. בנוסף הסיפור בגמ' על מות תלמידי ר"ע הובא בהקשר ללמוד הפס' "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך" וגו', שחלקו ר' יהושע ור"ע האם מדובר על בנים או תלמידים, וכאן בדיון על אסכרה בהקשר להסבר של ר"ש על סיבת האסכרה מובא: 'נענה ר' שמעון ואמר: בעון ביטול תורה. אמרו לו: … תינוקות יוכיחו? שמבטלין את אביהן. תינוקות של בית רבן יוכיחו? התם כדרבי גוריון, דאמר רבי גוריון, ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה: בזמן שהצדיקים בדור, צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור'. הרי שקישר בין הבנים הצדיקים – תינוקות של בית רבן (שיש כאן רמז על בנים, שקודם הובא על בנים שמבטלים את אביהם) לבין הת"ח, כעין הלימוד של הפס' “בבקר" שדרשו על בנים ועל תלמידים. לכן נראה שיש כאן כעין רמז שהמקרה של ר"ש היה כעין קשור למות תלמידי ר"ע הראשונים. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מעמיד ע”פ גרסת ר”ש גאון (ב'מועדי ישראל' – 'ספירת העומר באספקלריית הדורות') שתלמידי ר"ע הראשונים מתו בגזרות שמד בעקבות מרד בר כוכבא, שכנראה גזרו שלא ללמוד תורה, והם למדו ולכן נהרגו (כעין ר”ע רבם). לפי זה, זה דומה לר"ש שברח בשל גזרת המוות שהטילו עליו הרומאים על שגינה אותם, שזה בעצם שדיבר נגד שלטונם (כמו מרד בר כוכבא שהיה נגד שלטונם). ר"ש אמר את דעתו, כיון שזהו תורה ואין להמנע מלגלותה גם אם יש חשש מהרומאים, ולכן זה דומה ללימוד התורה של תלמידי ר"ע, שלא עצרו מללמוד בשל הפחד מגזרת הרומאים. הדיון בין שלושת החכמים נודע לרומאים בעקבות שיהודה בן גרים סיפר את הדברים לאחרים וכך זה התגלגל הלאה. אולי היה בכך כעין עונש לר"ש על שדיבר נגד הרומאים לפני יהודה שהיה בן של גרים (בן גרים – בן גר וגיורת היה), שהיה צריך ליזהר בכבודם של הגוים לפניו, שזהו כעין ביזוי גוי לפני גר ('אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה'. סנהדרין צד,א), ולכן היה צריך לומר זאת שלא לפניו (ואף שזה בלימוד, וכמעט שלא מודגש, בכ"ז ה' מדקדק עם צדיקים [ובפרט לקדושי עליון שכמותו]). ובכ"א אולי לא היה צריך לומר זאת אלא רק לפני שני החכמים האחרים, בלי שאף אחד אחר ישמע, מפני הסכנה אם יתפרסם. בעקבות הפרסום התגלגלה מזה סכנה לישראל (שיכול היה לקרות שהרומאים היו רואים בזה המרדה כללית בעם, ויכלו לפגוע בציבור הרחב בעקבות כך), וזהו כעין הסכנה שהיתה לישראל שנהרגו בזמן בר כוכבא ובגזרות שבעקבותיה, לכן כעין נענש ר"ש שיתחבא במערה, כשיש על ראשו עונש מוות, שבכך יקח על עצמו את הסכנה מישראל. אמנם ודאי שר"ש לא חשב שיהודה בן גרים יפגע מזה, ולכן כעס עליו על שגילה את דבריו ברבים. ואמנם יהודה לא נפגע מזה, כי לא הלך לספר לרומאים, אלא רק גילה ברבים כהפצת ד”ת, אלא שמשמים אולי גלגלו כך כעין עונש להראות שלא ראוי לעשות כך. או שלא היה פגם במעשהו, אלא לקח על עצמו סכנה (אם יתגלה) בשביל לימוד תורה, שקיבל זאת על עצמו בשביל לימוד התורה, ולכן גלגלו משמים כמו שקיבל על עצמו. ר"ש עשה במעשה (שדיבר) כעין מה שהיה בזמן תלמידי ר"ע הראשונים (שיכלה לצאת מדבריו סכנה לישראל, והוא עצמו הסתכן), אולם הוא היה צדיק, שלא כתלמידים הראשונים שהיו פגומים בבין אדם לחברו, ולכן הוא ניצל. אולם הוא יצא להתחבא במערה במשך 12 שנים, כעין 12 אלף זוגות התלמידים הראשונים. במערה היו הוא ובנו (ובן רומז לכעין התלמידים, כמו הדרשות על הפס' “בבקר"...), ששניהם היו קדושי עליון, כמו שאמר לבנו: 'די לעולם אני ואתה'. שהם קדושי עליון, שכל אחד מהם הוא כעין יחיד בגדלותו, שהוא א' (אחד), שזה מרמז על אלף (האות א' מרמזת בשמה 'אלף' על המספר אלף), אולי זה מרומז ב: 'ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י: ראיתי בני עלייה והן מועטין. אם אלף הן, אני ובני מהן. אם מאה הם, אני ובני מהן. אם שנים הן, אני ובני הן' (סוכה מה,ב). שמתחיל באלף וגומר בעצמו ובנו, שכעין רמז שבשניהם יש כנגד אלף. כך שבמערה 12 שנה זה כעין כנגד 12 אלף זוגות תלמידי ר"ע הראשונים (והם היו שנים – ר"ש ובנו – זוג לומדים, כנגד זוגות בתלמידי ר”ע [וכן הם היו אח”כ 12 חודש שוב, כך שיש בזה כרמז על 12 שיש בו כפילות, כנגד 12 אלף תלמידי ר"ע שהיו כפולים – זוגות]). וכן המספר של תלמידי ר"ע היה כמו שנות לימודו (שבא לאחר 24 שנה עם 24 אלף תלמידים [נדרים נ,א]), ולכן 12 שנה אצל ר"ש ובנו (שהיו זוג) רומז על 12 אלף זוגות תלמידי ר"ע, שרמז שהם קדושים ולא מתו כתלמידי ר"ע הראשונים, אלא הם חלק מהתלמידים השניים שבאו במקום הראשונים. כך מתברר שהם כעין עיקר תלמידי ר"ע, לכן נראה שזכו שיעשה להם נס של מים וחרוב, שבפשטות זהו המינימום ההכרחי לקיום (שחייבים מים לשתיה, וחרוב מרמז על אכילה מינימלית ['… חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת' (חולין פו,א) 'די בקב חרובין – מתפרנס בצער ובצמצום' (רש"י)]). אולם אולי יש בזה רמז שהם כעיקר ר"ע, שהיה בתחילת דרכו בתורה עני מרוד, ולכן מרומז בחרוב שמרמז על פרנסה בצער וצמצום (וכן כלשון חורבן, שקודם היה לאשתו קשר לממון רב כבתו של כלבא שבוע, וקשר זה נחרב ממנה באותו זמן), ומים מרמזים על תחילתו של ר"ע: 'מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה' וכו' (אבות דר"נ ו,ב) [ומיד 'הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות' וכו', שזה כמו אצל ר”ש שלמד יחד עם בנו]. אולי גם רמז שר"ע לא התייאש במות תלמידיו הראשונים, אלא המשיך ללמד שוב, את תלמידיו השניים, שזהו כמו חרוב, שיש בו לשון חורבן, כרמז לחורבן מפעל חייו של ר"ע – שמתו תלמידיו הרבים שהעמיד, אולם הוא המשיך ללמד את השניים, שהם ימשיכו תורה בישראל. זהו כמו חרוב ששותלו בשביל בניו (תענית כג,א), כך כאן העמיד תלמידים שניים, שבפס' “בבקר" וגו' דרשו על בנים (שיטת ר"י) ועל תלמידים (ר"ע), כך כאן החרוב שרומז על בנים, הוא כרמז על התלמידים. ומים רומז על שר"ש למד ניסתר במערה, כעין בדברי ר"ע שהדריך איך ללמוד נסתר: 'ת"ר: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם ר"ע: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"' וכו' (חגיגה יד,ב). [אולי גם רמז לכנגד תלמידי ר"ע הראשונים שמתו, כי לא היו ראוים לפני ה', כעין באמירת מים מים, שזהו שקר, שעליו נאמר "… לא יכון לנגד עיני"]. וכן חרוב ומים, כרמז לתלמידים הראשונים שמתו, שבעקבות כך יבש העולם מתורה ('והיה העולם שמם' וכו') [חרוב מלשון יבש, כמו "וישם את הים לחרבה" (שמות יד,כא)] שנמשלה למים: 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז,א). כך התלמידים הראשונים לא נהגו כבוד זה בזה, שזה מראה שאין דעתם שפלה, ולכן לא ראוים לתורה. אבל ר"ש (ושאר התלמידים השניים) היו ראוים לתורה, ולכן התגלה אצל ר"ש מים כרמז לתורה, שלא היה בו חורב-יובש כמו התלמידים הראשונים, אלא ניצל (והם השקו את כל בנ”י תורה). לכן כשיצאו ר"ש ובנו מהמערה, והחריבו בעולם, אמרה להם הבת קול לחזור למערה, והם היו שם עוד 12 חודש כמשפט הרשעים בגיהנום, כרמז שהראשונים נידונו למיתה על חטאם שהיו פגומים בבין אדם לחברו, ועכשיו הם יצאו ופגעו בבנ"י, שזה דומה למה שנעשה אצל התלמידים הראשונים שלכן מתו. לכן נכנסו ל-12 חודשים נוספים, כעין לומר שהם החדשים – השניים, ולא כמו הראשונים, ולכן היו 12 חודשים, כרמז שהם לא מה-12 אלף (זוגות) הראשונים, אלא מהמתוקנים – מהחדשים, וזהו 12 בחודשים (כלשון חדש) [ובכך מתקנים עצמם (ממה שעשו שפגעו), ומבררים שהם חלק מהחדשים]. אח"כ יצאו והיה ר"ש מתקן את מה שר"א בנו הרס (וכך נמצא שבנתיים בפועל אין פגיעה בבנ"י), עד שראו אדם אחד שהביא שני הדסים להרחה לכבוד שבת, ובזה הרגיע ר"ש את ר"א בנו. נראה שיש בצמחים לשבת רמז לשבת הארץ, שזה קשור גם לספירת העומר, שלכן אין לעשות מלאכה לאחר השקיעה בשל הדימוי בין מה שנאמר בספירת העומר לנאמר בשמיטה ויובל  ('… וכתיב "שבע שבתות תמימות תהיינה" מלשון שבות, ולשון שמיטה "שבע שבתות", וכתיב "וספרת לך שבע שבתות שנים"' וכו'. טור או"ח סימן תצג). לכן ר"ש ובנו התלהבו ממה שראו את הקשר למצוות של בנ"י, ובפרט בקשר לשבת, וברמז בעומק לשמיטה וספירת העומר, שספירת העומר קשורה להכנה לקבלת התורה בשבועות. לכן ראו בזה חיבור עמוק של בנ"י לתורה, ולא שבנ"י מנותקים מהתורה כמו שסברו בתחילת יציאתם (לפני שנאמר להם לחזור). זה גם קיים בשבת (כפשט הסיפור), שהיא כנגד כל התורה (חולין ה,א), ולכן ראו בזה חיבור חזק של בנ"י לכל התורה. נראה שכיון שאפשר לומר שיש בראיתם עומק של גילוי שמיטה וספירת העומר, לכן מצד אחד תלמידי ר"ע שהיו פגומים בתורה מתו בספירת העומר (ואף כנגדם לא עושים מלאכה מהשקיעה, כמו מהטעם של רמז בלשון דומה לשמיטה בספירת העומר) עד ל"ג בעומר. ומצד שני ל"ג בעומר מגלה על מעלת רשב"י (בכל הסבר, בין שנפטר ובין שהוסמך וכדו'), כיון שיש קשר בין זה לזה, שהוא (כתלמידים השניים) כהיפך וכתיקון מהתלמידים הראשונים (ובפרט ר"ש, שיש בו קשרים שמזכירים את תלמידי ר"ע הראשונים כמו שאמרנו בהתחלה), לכן בל"ג בעומר יש חיבור של הפסקת המיתה ומעלת ר"ש. (אמנם זה רק לשיטות שפסקו מלמות בל"ג בעומר. אולם אף לדעה שפסקו בל”ד מלמות, עדיין הם סמוכים זה לזה, ולכן כבא לרמוז). (נראה שגופו של ר"ש היה פצוע בחתכים בעקבות היותו בחול במערה, כעין רמז שהוא תלמיד ר"ע, שמת כשסרקוהו במסרקות של ברזל, שכך גם הוא בשל עמידתו מול הרומאים נעשה בשרו חתכים [וישב בחול כשלמד, מעין ר”ע שסרקוהו על שלימד תורה]). בל"ג בעומר יש גילוי של מעלת ר"ש, ר"ש התעלה במיוחד בהיותו במערה, כמו שמובא בגמ': 'דמעיקרא, כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי. לסוף, כי הוה מקשי ר"פ בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי' (שבת לג,ב) [גם כאן במספר 12 ו-24 נראה כרמז לאלפי תלמידי ר"ע הראשונים]. בשו"ת חת"ס (יו"ר רלג) מובא שע"פ המדרש (שלא כגמ') יוצא שהמן התחיל לרדת בל"ג בעומר. ממילא נראה שיש קשר בין שניהם, שר"ש אכל במערה מחרוב שנברא בשבילם, וכך יכל לשבת וללמוד, וזהו כמו המן שהיה יורד במדבר, שבכך יכלו בנ"י לשבת וללמוד. אולי  זהו עומק דברי רשב"י: 'ר' יהושע אומר: שנה אדם שתי הלכות בשחרית, ושתים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום. מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה, הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (מכילתא שמות טז,ד) . שרשב"י ראה זאת על עצמו.