"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם" (ויקרא כג,א-ג). 'רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתני' מסייעה בין לדין בין לדין: כיצד הוא עושה? או יושב ואוכל, או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר (ויקרא כג) "שבת הוא לה'”, וכתוב אחד אומר (דברים טז) "עצרת לה' אלקיך”. הא כיצד? תן חלק לתלמוד תורה, וחלק לאכול ולשתות' (יר' שבת טו,ג). הת"ת מקשה איך לומדים ע"פ ההבדל שנאמר בין שבת ליו"ט, הרי קדושת שבת גדולה מיו"ט? ועונה שזה מסתמך על הגמ' בפסחים שאומר רבה שבשבת צריך גם "לכם", בגלל שנאמר "וקראת לשבת עונג", ולכן מקשה היר', שאם ביו"ט נאמר "לכם" אע"פ שאין בו מצוות עונג, אז בשבת היה צריך להיות כל שכן שצריך "לכם", ובכ"ז נאמר בו "שבת לה'” משמע שלא שבת "לכם". אמנם זה פירוש יפה וחזק, אולם הוא דחוק ביותר, כיון שלא מוזכר כאן דברי רבה, אלא כל הלימוד הוא מהלימוד בין הפס'? לכן נראה שלמדו שיש חיבור בין השבת והמועדים, כמו שקודם נאמר ביר' 'שבתות וימים טובים', שראו בהם כאחד. שזה מתפרש ע"פ הלימוד בספרא על הפס' (ג): 'ומה ענין שבת לענין המועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות' (וכן מובא ברש"י). הרי שלמדו שכיון שנאמר "מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי", הרי שבא לדבר על יו"ט, ופותח בשבת שאינו מועד יו"ט? אלא שבאה התורה לומר שיש קשר בין השבת ובין יו"ט. ממילא ע"פ זה באה הברייתא ביר' ולומדת שגם מה שנאמר כאן "שבת הוא לה'” בא ללמד לא רק על עצמו אלא גם על כל המועדים שחוברו כאן. (וכבר מצינו שחג נקרא שבת, שפסח נקרא שבת "ממחרת השבת" [ויקרא כג,טו]. כך שגם מה שנאמר כאן שבת זה לא לדייק רק שבת ולא חג, אלא ללמד על כולם שחוברו כאן). הת"ת מסביר שלא חלקו כאן אם רק ללמוד תורה או רק לאכול ולשתות, אלא המחלוקת היא מה העיקר, במה להרבות. ואכן ודאי שצריך לומר כך, שאחרת לא מובן היר', כיון שאומר על המחלוקת בין האמוראים אם רק לימוד או רק אכילה ושתיה, שלשניהם יש ראיה מהברייתא, והרי הברייתא אומרת את שניהם ('תן חלק לת”ת וחלק לאכול ולשתות'), כך שזה לא אף אחד מהם? אלא ודאי שהכוונה שיש עניין בשניהם, ורק חלקו מה העיקר. לכן אומר היר' שלשניהם יש מקור מהברייתא כיון שאומרת שיש חשיבות לכל אחד מהם, שלכן 'תן חלק..' שנאמר בסוף זה פרוש ל'או יושב ואוכל או יושב ועוסק בתורה'. שזה לא הובא בתחילת הברייתא רק כשאלה האם לעשות כך או כך, אלא זו קביעת עובדה, שיש לעשות כך או כך, שהכוונה היא לתת חלק לשניהם, והאדם יבחר איזה חלק לעשות עיקר (אבל צריך שיהיו שניהם [שההתחלה 'או..' הכוונה שיעשה או את זה עיקר או את זה עיקר, אבל גם צריך שיהיו שניהם, כמו שמסיים 'תן חלק' וכו', שיתן את שני החלקים, ויבחר בעצמו מה לעשות עיקר ביניהם]). בפסיקתא רבתי מובאת חלוקה, שתלוי במי מדובר: '[ר' ברכיה בשם] ר' חייא (בי רבא) [בר אבא]: לא ניתנה השבת אלא לתענוג. רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה. ולא פליגי, (מאן) [מה] דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא לתענוג אלו תלמידי חכמים, שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת, ובשבת הם באים ומענגים. (מן) מה דאמר רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לתלמוד תורה, אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן של ימות השבת, ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה' (פסיקתא רבתי כג). מסביר הת"ת (בת"ת מובאת החלוקה הזו בשם התנחומא) שלמדו זאת מכך שהלימוד של שבת לה' נאמר בפס' יחד עם "ששת ימים תעשה מלאכה", ולכן למדו שזה בעיקרו לאותם שעובדים כל השבוע. אולם לכאורה גם הת"ח היו עובדים בזמן חז"ל, ובכ"ז נאמר גם עליהם שהם יגעים בתורה ולכן נחים בשבת (ועוד שבפשטת הכוונה בפס' לעשיית מלאכות האסורות בשבת, ולא לעבודה)? לכן נראה שהלימוד הוא מהעקרון, שמדוע נאמר "לכם" בשבועות, ו"שבת לה'” בשבת? אלא ששבועות מציין את הלימוד תורה, שזהו זמן מתן תורה (כמו שאומרים בתפילות, ראה ב'תורת המועדים' הסבר לחשבון התאריך איך מתן תורה יוצא בשבועות, ממרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זע"א), ואילו שבת מציינת את המנוחה של ה' ממלאכת הבריאה, ולכן מרמז לאותם שעובדים, ואין להם כח ללמוד ביגיעה במשך השבוע (להבדיל מת"ח שלומדים ביגיעה בנוסף לעבודתם). או בפשטות חילקו זאת מסברה, שכך ראוי לזה וכך ראוי לזה. אולי אפשר שלמדו מעין היר' שם, שלמד מניין למעט בדיבור בשבת: 'א"ר אבהו: "שבת לה'” שבות כה', מה הקב"ה שבת ממאמר, אף את שבות ממאמר', שאולי למדו בפסיקתא בדומה ללימוד זה, שיש כעין רמז לשביתה ממאמרי תורה, ולמי יש דין זה? לאותו אחד שהוא כמו ה' ששבת ממאמר בבריאה, שבמשך השבוע הוא אומר מאמרי תורה (כמו ה' שאמר מאמרות בששת הימים [שמופיעים בתורה כפס']), הוא זה שבשבת כעין ישבות ממאמר תורה (שהכוונה ימעט). (ואף ת"ח נקרא 'שבת' [זהר ח"ג כט,ב], אולי למדו בפסיקתא שבו יש התגלות של "שבת לה'” שישבות ממאמר כמו ה' [וכן ת"ח הוא כעין מקורב לה': '"את ה' אלקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים' (פסחים כב,ב), ולכן הוא זה ששובת ממאמר כמו ה']).