"בבית ארץ אחוזתכם"- תקומת מדינת ישראל ועיצוב ההלכה
ב"ה אייר
תש"פ
ליום העצמאות תש"ף
"בבית ארץ אחוזתכם"
תקומת מדינת ישראל ועיצוב ההלכה
דפי
לימוד - לכיתה, למשפחה, לקהילה, למתפללי בית הכנסת, עם החברותא
(או
באמצעות זום או כל אמצעי תקשורתי אחר)
רצ"ב מקורות
ללימוד ועיון, ושיח עם תלמידים ותלמידות, וכן במסגרת המשפחה, הקהילה.
המקורות נועדו ללימוד
לקראת פרשת השבוע - תזריע מצורע, ולקראת יום העצמאות ה- 72 של מדינת ישראל. ההתמקדות
בדפים אלו במשמעות תקומת מדינת ישראל לעיצוב מחודש של הלכות.
המקורות מלווים
בשאלות הנחייה. בסוף נכתבו נקודות לשיח ועיון עם התלמידים והתלמידות בעת הלימוד
ולאחריו. כל מורה י\תחליט מה מתאים ללמוד מתוך המקורות.
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ
אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ
בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ
וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה
מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם
אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ
וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.
הרב יהודה זולדן
מפמ"ר תלמוד תושבע"פ
הקדמה
בפרשת מצורע
נקרא: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ
אחזתכם" (ויקרא יד, לד). ארץ ישראל היא המקום אשר נתן ה' לנו לאחוזה. ב"ה
שאנו עם ישראל, זוכים לבא לארץ, בקיבוץ גלויות גדול, כבר למעלה ממאה שנים,
ואחיזתנו בה התחזקה עוד לפני 72 שנים, כאשר קמה מדינת ישראל בארץ האחוזה. יש
ריבונות ושלטון יהודי בארץ ישראל, לאחר מאות שנים של גלות ארוכה וקשה.
הקמת המדינה
שינתה והביאה לעיצוב אחר של הלכות בתחומים מסויימים. מה שהיה נהוג ומקובל מסיבות
שונות עד ה' באייר תש"ח, עמד ועדין עומד למבחן חדש. קרה משהו, יש מדינה וריבונות
יהודית בארץ ישראל!! אין כ"כ מקום לנימוקים כמו "כשיהיה לישראל מלכות",
או "כשעם ישראל יהיה על אדמתו", וביטויים דומים ואז ננהג אחרת. זהו!!
אנו ב"ה כאן על אדמתנו אוחזים בה ויש לנו מלכות. קרוב למחצית העם היהודי, גר
כיום במדינת ישראל!!. לא היה כדבר הזה ממזמן ממזמן.
להלן מספר דוגמאות
שפוסקים עסקו בהם בהקשר זה:
מצווה לעלות מחוץ
לארץ לארץ ישראל: יש הבדל אם עולים לארץ חרבה ושוממה תחת שלטון זר, או כשעולים לארץ
פורחת ומתפתחת ובה שלטון יהודי. סוגיות לדוגמא: היכולת של בני זוג לכפות זה את זה
לעלות לארץ ושלא לרדת לחו"ל; עליה לארץ בניגוד לרצון ההורים, ועוד.
מעמדם של ערים
ויישובים בארץ ישראל: ברכת "מציב גבול אלמנה" על יישוב חדש
בארץ ישראל תחת ריבונות יהודית; קריעה על סילוק ריבונות יהודית מחלקי הארץ, ועוד.
חגים וזמנים: יום העצמאות
ויום ירושלים, קביעת ימי מועד חדשים עם תפילות מיוחדות בלוח השנה. מהקביעה על שמונת
ימי חנוכה באמצע ימי הבית השני, לא היה כזה דבר; חנוכה- בגלות היו מניחים המנורה
בתוך הבתים כי פחדו מהגויים. וכך התקבע בהרבה קהילות. אך כאן במדינת ישראל, האם יש
לחזור למקור: "על פתח ביתו מבחוץ"?
שאלות אלו ושאלות
דומות נוספות מעסיקים בדרך כלל את השומרים תורה ומצוות בתוך עולמם הדתי הלכתי כמו
שאלות נוספות אחרות בהלכות שבת, כשרות וכד'. אל יש עוד שאלות רבות וחדשות שעוסקות
באורחות החיים של המדינה, של האומה, בו בזמן שבגלות העיסוק היה בעיקר באורחות
החיים של הפרט, המשפחה, והמעגל הרחב ביותר היה של הקהילה או כמה קהילות.
הנושא בו נתמקד: מעמדן
של המצוות התלויות בארץ ובכללן מצוות שמיטה (שנת תשפ"ב - היא שנת שמיטה) במדינת
ישראל.
א. מצוות התלויות בארץ -
בבואכם אל הארץ
מאז סוף ימי בית ראשון,
עד היום מקובל שהמצוות התלויות בארץ הם מדרבנן ולא מהתורה. הנפקא מינה הפשוטה היא
האם זו מצווה מהתורה או מדרבנון היא במקרי ספק. ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן
לקולא [ביצה ג ע"ב]. מדוע המצוות התלויות
בארץ הם מדרבנן? הגמרא תלמד את התשובה מהאמור בפסוק בפרשת שלח במצוות הפרשת חלה,
בה התחייבו מיד עם הכניסה לארץ, ולא רק לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה.
כתובות כה ע"א;
נידה מז ע"א
"בבואכם אל הארץ" (במדבר טו, יח) - אי
בבואכם, יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים? תלמוד לומר: "בבואכם" -
בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם. וכי אסקינהו עזרא, לאו
כולהו סלוק.
[סך מספר העולים לארץ
בימי עזרא: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" (עזרא
ב, סד)]
ספרי במדבר פרשת
שלח פיסקא קי
"וידבר ה'
אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה"
ר' ישמעאל אומר: שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שבכל ביאות שבתורה הוא אומר "והיה
כי תבאו אל הארץ", "והיה כי יביאך ה' אלהיך" וכאן הוא אומר "בבואכם"
ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה.
·
מדוע
בזמן בימי עזרא - בימי בית שני, לא נהגו המצוות התלויות בארץ מהתורה?
הריטב"א כתובות
כה ע"א
"בבואכם"
בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. כלומר וחיוב חלה, נהי דלא תליא בכבוש הארץ,
שהרי נהגו בה בארץ קודם כבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל, מ"מ בעינן שיהיו כל
ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן, כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק.
הלכך אף על גב דחלה נהגה מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשיו מן התורה כיון
שאין רוב ישראל עליה, בעינן שיהיו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש
וישיבה, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק.
·
רמת
החובה מהתורה או מדדרבנן - מה רמת החובה להפריש חלה בזמן הכניסה לארץ, ומה החובה
להפריש חלה מימי עזרא ואילך, ומדוע?
·
הריטב"א
פירש שכולכם הכוונה רוב. כמו בהלכות אחרות "רובו ככולו". מה הסיבה לכך?
הרמב"ם חידד עוד את המשמעות של רוב עם ישראל בארץ. נדרש רוב כמותי ביחס
ליהוי העולם, ושלטון וריבונות בארץ. רק אז החובה מן התורה. חובת המצוות התלויות
בארץ איננה תלויה בבנין המקדש.
רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכות א-ב, כו
א. התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן
התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית…
ב. ארץ ישראל האמורה בכל מקום [=בהלכות אלו] היא בארצות
שכיבשן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל
יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה
לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית
דינו כל ארץ ישראל לשבטים אע"פ שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל
שבט ושבט ויכבוש חלקו.
כו.
התרומה בזמן הזה - ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא, אינה מן
התורה אלא מדבריהן. שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל
שם שנאמר "כי תבואו" (ויקרא כה, ב) ביאת כולכם. כשהיו בירושה ראשונה,
וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא
שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות
שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
·
הרמב"ם
כתב שלוש אפשרויות מי המנהיג שיכול להחיל ריבונות על הארץ באמצעות כיבושה. מלך,
שופט (כמו בספר שופטים, לא שופט בבית משפט), ונביא. לאיזו סוג של מנהיגות תואמת
הריבונות כיום במדינת ישראל?
·
"ומפני
זה חילק יהושע..." לאיזו פעולה של יהושע בן נון התכוון הרמב"ם?
·
על החובה
במצוות תרומה כתב הרמב"ם שלושה מצבים: בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי
בבל [הגבולות המצומצמים של ימי בית שני - עכו בצפון, אשקלון בדרום, רקם במזרח (ע"פ
משנה גיטין א, א)] , ואפילו בימי עזרא. "בזמן הזה, ואפילו... ואפילו". מה
רצה הרמב"ם להדגיש במילים אלו?
·
הרמב"ם
מאריך מאד בסוף ההלכה: "...כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה... ".
"כ... וכמו, לא כ...". מדוע היה חשוב לרמב"ם להשוות את ימי הבית
השני, למה שהיה בעת הכניסה לארץ ולמה שיהיה בירושה השלישית?
"ביאת כולכם"-
רובכם. מה קורה במדינת ישראל?
על האפשרות והחלום שעם
קום המדינה ישובו לקיים את המצוות התלויות בארץ מן התורה, כתב הרב שלמה יוסף זוין,
עורך האינצקלופדיה התלמודית, כמה חודשים בודדים לפני קום המדינה.
הרב שלמה יוסף זוין,
תחומין י עמ' 25 (כ"ז בטבת תש"ח)
החיסרון של "ביאת כולכם", גורם
לאי חיובה של הארץ בתרומות ובמעשרות מן התורה. המדינה העברית שתוקם, היא מאפשרת
למלא את הפגם הזה! היא תתן את היכולת לקלוט את רוב ישראל בארץ ישראל. וודאי,
אפשרות בלבד - לא מספיק. ביאת כולכם מובנה ביאה ממש, ביאה בפועל. אבל כשהאפשרות
הזאת תתגשם בהמשך הזמן, הרי יתמלא החסרון שהיה בימי עזרא... יכולה איפוא
"ביאת כולכם" להתקיים אף עכשיו.
גם הרב זוין כתב שנדרש רוב של עם ישראל
בארץ כדי שהמצוות הללו יהיו מהתורה, וכפי שאכן מקובל אצל פוסקים רבים.
מה היה אז, ומה המצב כיום? בקום המדינה
היו בארץ כ- 650,000 יהודים. כיום יש בארץ קרוב ל -7,000,000 יהודים. פי 11 במשך
72 שנים. לפי המקובל במחקר הדמוגרפי מדובר
על כ45% מהעם היהודי שגרים בארץ. עדין אין
רוב, ולכן גם כיום מקובל שהמצוות התלויות בארץ- תרומות מעשרות שמיטה הם מדרבנן, אבל
ממש ממש מתקרבים [נתונים מדוייקים באתר הלמ"ס]. ענין של מספר שנים בודדות אם ממשיכים בקצב הזה.
(ילודה, עליה].
הרב אליעזר וולדינברג, היה
פוסק הלכה גדול, ודיין בבית הדין הגדול במשך עשרות שנים. חיבר את ספרי השאלות
והתשובות "ציץ אליעזר" – 22 כרכים. הכרך העשירי יצא כמה שנים לאחר מלחמת
ששת הימים. התשובה הראשונה שם היא ארוכה מאד, והיא עוסקת בנושא בו אנו עוסקים:
"קדושת ארץ ישראל בחיוב תרומות ומעשרות בשטחי עולי בבל ועולי מצרים ויתר
מקומות כיבוש החדשים". כך כתב בפתח התשובה:
הרב אליעזר וולדינברג,
שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א
בחסד ד' עלינו
וברחמיו הגדולים זכינו לחזות לאחרונה עין בעין בשוב ד' ציון והחזרת ארץ נחלתו לעם
קדשו. ממש כחולמים היינו על הגאולה ועל התמורה לראות איך שבמשך ימים ספורים קוים
בנו ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, שומע תפלה שמע וקיבל קול שועת עמו
ויצאנו משיעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול, גם כל העמים תקעו כף ובעל כרחם הודו
בפיהם כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו
יבחר לנו את נחלתינו את גאון יעקב אשר אהב סלה.
כל שערי הארץ
נפתחו לפנינו, רוב רובם של השטחים בידנו המה וכל המקומות הקדושים תחת שלטונינו הם,
ממש אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רינה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות
לד' על כל הטוב אשר גמלנו. ועם ההודאה על העבר תפלה ובקשה על העתיד שנזכה לראות
במהרה בהופעת ד' בהדר גאון עוזו למלוך בהר ציון משכן כבודו ובירושלים עיר קדשו
ונכון יהיה בית אלקים על מכונו בהר ד' יראה ומלך אחד יהיה על כולנו.
לגוף השאלה במשמעות
הביטוי "ביאת כולכם", כתב ברסב וולדינברג הגדרה אחרת שמשנהאת התמונה:
ב. יש להבין מהו
הגדר של ביאת כולכם שמצריכים בזה, האם הכרחי שכל ישראל באשר הם יבואו הנה? ...יש
לומר שהמודד הוא ששים ריבוא מישראל כפי שמצינו שהיה בכזאת ביוצאי מצרים שיצאו
לכבוש את הארץ, וכל שנמצאים בארץ ישראל ששים ריבוא מישראל נקרא כבר כל יושביה
עליה, ובימי עזרא מכיון שלא עלו כמספר הזה, ועלו רק "ארבע רבוא אלפים ושלש
מאות וששים" (עזרא ב, סד) ככתוב בספר עזרא, ולא הגיע מספרם אפילו לכדי רוב של
ששים רבוא, על כן לא הועילו בקידושם לחייב בתרומות ומעשרות מן התורה.
ונתעוררתי לחידוש
זה ע"פ מרגניתא טבא שמצאתי בזה בחידושי רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל על
ערכין דף ל"ב ע"ב "...עזרא דכתיב ביה 'כל הקהל כאחד ארבע רבוא
אלפים שלש מאות וששים' " (עזרא ב, סד). מפרש רבינו גרשום וכותב: "כל
הקהל כאחד ארבע ריבוא, דאפילו עישור מישראל לא היו במקומן דהכי גמירי [דלעולם] אין
ישראל פחותים מששים ריבוא...".
הרי דרבנו גרשום
מאור הגולה ז"ל מדי דברו על ירושת עזרא ומדת קדושתה מצא לנחוץ לאשמיענו בכאן
דהמספר של הגוף הישראלי הכללי עד שיהא ראוי לשמו ישראל הוא לא פחות מששים ריבוא.
ולא עוד אלא שהוסיף לבאר ולחשוב חשבונו של עזרא לפי המודד הזה של ששים ריבוא...
ומה רבתה שמחתי כשמצאתי להגאון מקוטנא ז"ל [הרב ישראל יהושע מקוטנא] בספרו
ישועות מלכו בהלכות תרומות פרק א הלכה כו [=בסוף שו"ת ישועות מלכו, יש הערות
וחדושים על דברי הרמב"ם], שמבליע בתוך דבריו כאל הנחה פשוטה דהשיעור בזה הוא ששים
רבוא, וכותב זאת כלאחר יד.
- ניתן להבין שדברי הרמב"ם (לעיל הל'
תרומות א, כו) דומים לדברי רבנו גרשום. הסבר במה.
- ניתן להציג את ההבדל בין הציץ אליעזר
לבין הפוסקים האחרים בהגדרה מה המשמעות של ששים רבוא - מספר מוחלט, או מספר
יחסי. מי סובר מה?
הוכחה לדברי רבנו
גרשום, וחיזוק לדברי הרמב"ם, הם דברי
המדרש:
ילקוט שמעוני
הושע רמז תקיח
"וענתה שמה
כימי נעוריה, וכיום עלותה מארץ מצרים" (הושע ב, יז). תניא, ר' סימאי אומר:
נאמר "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ז), ונאמר להלן "והבאתי אתכם
אל הארץ... ונתתי אותה לכם" (שם ח). מקיש יציאתם ממצרים לביאתם לארץ. ...מה
יציאתם ממצרים בששים רבוא וכניסתן לארץ בששים רבוא - כן לימות המשיח בששים רבוא.
הרב אליעזר וולדינברג
(שם) המשיך ועסק גם במרכיב השלטון והריבנות:
הרב אליעזר וולדינברג,
שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א
ג. גדר הצרכת מלך
בכיבוש רבים. ולכאורה יש עדנה גורם מעכב נוסף כדי שיקרא כיבוש רבים, משום דהא
התנאי של כיבוש רבים הוא גם שיהא זה ע"י מלך או נביא, ובימינו אין לנו לא מלך
ולא נביא.
אך
גם לזה נוכל למצוא מזור בעפ"י מה שכותב לבאר לנו הגאון הגראי"ה קוק
ז"ל במשפט כהן סימן קמ"ד (עמ' שלה-שלז) בדברו על מלחמות החשמונאים כנגד
חיילות סוריא בלא מלך, והוא: "דנראים הדברים שבזמן שאין מלך ודאי גם שופטים
מוסמכים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים" עיי"ש ביתר אריכות. ...ויעוין
בספרי הלכות מדינה חלק א שער ג פרק ה שהארכתי להוכיח ולבסס דעת כהן יפה זאת עיי"ש.
וא"כ גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת וכו' (על כל מגרעותיהם בשטח הדת, ואשר
ברור שבנוגע לדת אין להחלטותיהם נגדו כל תוקף שהוא) שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים
על אדמתם, ואשר המה גם יותר מששים ריבוא, במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב
הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם, כדברי המשפט כהן שם, ובפרט בנוגע לצבא
- הכיבוש ומפקדיהם שפועלים על דעת כל יושבי הארץ (מלבד מיעוט שאינו ניכר שבטל
ברובא דרובא) ועל צבאותיהם נמנים עשרות אלפי אנשי צבא יראים ושלימים וכבשו את
השטחים יד ביד עם כל אנשי הצבא על כל סוגיהם וראשיהם.
ו.
...ואם כן יוצא לנו איפוא שאבל בימינו עתה שזכינו בע"ה שארץ ישראל גם בידינו ובבעלותינו
היא, שפיר יודו כולי עלמא שבבוא כל ישראל או רובו להתאחז בה (וכפי ההגדרות שהרבנו לעיל
בדברינו להגדיר בזה) ששוב חוזר וניעור חיוב תרומות ומעשרות וחלה מהתורה.
·
מה התוקף
הההלכתי של המנהיגות השלטונית ע"פ דברי הראי"ה קוק המובאים בציץ אליעזר?
·
דברי
הרמב"ם לעיל בהל' תרומות א, ב מסייעים לדברי הציץ אליעזר הללו. במה?
הרב אליעזר וולדינברג, ציין
לדברי הישועות מלכו שכתב ש"ביאת כולכם" הכוונה ששים ריבוא. במקום אחר, כתב הישועות מלכו חידוש גדול יותר.
הוא ציין לדברי ספר החינוך שכתב שמצוות בנין בית המקדש היא בעת שרוב ישראל על
אדמתן.
הרב ישראל יהושע
מקוטנא, ישועות מלכו, קונטרס ליקוטי תורה - פרשת תרומה
"ונוהגת
מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על
הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה" (ספר החינוך מצוה צה).
ולכאורה בימי שבי
הגולה מבבל, דכל הקהל היה ארבע ריבוא, האיך בנו המקדש? כיון שהיה ביד כולם לעלות
ולא רצו, לא מחשיבים אותם במסגרת הכלל, וממילא יוצא שרוב ישראל היו על אדמתם.
- הסבר את קושית הישועות מלכו על ספר החינוך,
ואת תשובתו.
הרב יהודה גרשוני, היה מגדולי
תלמידיו של הראי"ה קוק, היה מכונה "העילוי מגרודנה" ושימש במשך
שנים רבות ראש ישיבת 'ארץ ישראל' בניו יורק. בזקנותו שב לארץ והיה בצוות הכותבים
של האינצקלופדיה התלמודית. הוא הסיק מדברי הישועות מלכו כך:
הרב יהודה גרשוני, קול צופיך, עמ' א
מדבריו הנפלאים של הגאון בעל ישועות
מלכו מסתבר, שבדורנו זה שזכינו למדינה יהודית עם שלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל וכל
הרוצה לעלות מתקבל בזרועות פתוחות, יש לומר שכל מי שלא עולה מאבד זכותו בארץ ישראל
שגרים בארצנו הקדושה, כי הם נוטלים חלקם וחלק חבריהם שנשארו לגור בארצות הגולה, ונחשב
כאילו "רוב ישראל על אדמתן".
- מעבר לעובדה שהכל מתקבלים כאן בזרועות פתוחות, כיום
ניתן לעלות לארץ כמעט מכל המדינות בעולם.
סיכום: באר
שתי סיבות לפיהם גם אם עדין רובו של עם ישראל איננו בארץ, בכל זאת חובות המצוות
התלויות בה הם מהתורה.
כאמור לעיל, רוב הפוסקים סוברים
שהקובע הוא רוב עם ישראל בארץ, ולפי קצב הגידול של האוכלוסיה היהודית בארץ, אנו
קרובים מאד למצב זה. בעז"ה.
הרב אפרים פישל טכורש,
היה ראש חבר הרבנים של הפועל המזרחי, ורב שכונה בתל אביב. אף הוא חלם וציפה לרוב
יושביה:
הרב אפרים פישל
טכורש, כתר אפרים עמ' לא-לה
מה שאומרים "ביאת כולכם" או
"כל יושביה עליה", לאו דוקא שיבואו כולם ממש, אלא רק אם ישנה האפשרות
לבא בכח, ואפילו לא בפועל, גם כן נקרא ביאת כולכם... עצם הריבונות של מדינתנו
והאפשרות הממשית לעלייה בלתי מוגבלת, היא יכולה להביא לביאת כולכם או אפילו רוב,
לפי הכלל של רובו ככולו (נזיר מב, א)... ואם כן כהיום הזה, בשעה שהשערים פתוחים ללא סייג וגדר, ורבבות
זורמים לארץ מכל קצוי העולם, ולפנינו קיבוץ גלויות בממדים גדולים, אם כן זהו
"ביאת כולכם בכח", ואנו צריכים להתקרב לאותה שעה גדולה של כל או רוב
קיבוצי הגלויות לארצנו, וממילא צריכים להעמיס עלינו את המצוות התלויות בארץ
הקשורות בקדושת הארץ בתקופתנו הנהדרת הזאת.
הראי"ה
קוק, כתב באריכות רבה על כך שקיום המצוות התלויות בארץ כיום הוא מדרבנן, ולא שלם, אך
טמון בכך כח צמיחה גדול לקראת הימים בהם נקיים המצוות בשלמותם.
הראי"ה
קוק, אורות, עמ' נז-נח
מצומקים נראים
לנו עתה הדברים, צורה דלה יש להם מבחוץ, אבל חיים וענין רב הם מלאים בפנים. אנו
מערימים על שמירת השמיטה במכירה לנכרי את הקרקעות, מקיימים את נתינת המעשרות לכהן
וללוי ע"י תקון שאין בו הפסד גדול לנותן, ולא ריוח גדול למקבל, מברכים
ומפרישים, ופודין את המעשר השני הראוי להאכל בקדושה בעיר המרכזית הקדושה והחיה,
המקום אשר בחר ד', לב האומה לכל זרמי חייה, "משלמים פרים שפתינו", שפך
שיח תחת סדרים חיים, במשטר חי וקים, המלא הוד ויפעה, שירה וזמרה עז וחדוה.
אבל אלה הגרגרים
הזעירים כח צמיחה גדול גנוז בהם, אל כל מה שהם עורגים, מכל מה שהם צומחים בעבר,
ואת כל מה שהם עתידים להצמיח להבא. כל זה כלול בהם באופן טפוסי, וכן הם פועלים
בחשאי על הנשמה המקימת, פועלים להלהיב בהתמדה אש קודש לאהבת הארץ באלה המניות של
קדושה, ביתרון האלהי הדתי הלאומי והמוסרי הכלול בכל המעשים הללו, ומחנכים את העם
בימי שפלותו לרוח גדלו. זאת השכילה כנסת ישראל ובניה בוניה ולא חדלה להגשים את
זכרונות חייה אלה בפועל, כמה שאפשר לה בארצות נודה, ובצורה יותר נכרת ומתפשטת
בשובה באיזו צורה שהיא אל מקומה, אל חבל נחלתה.
ההוד וההרר והפאר
המיוחד שיש במצות התלויות בארץ, כשהן מתקימות עכשיו בארץ ישראל על ידינו, ע"י
אותו החיל החלוץ ההולך ובונה את ארץ האבות ומכין אחרית ותקוה יותר חזקה ויותר
בהירה לדור יבא, מתגלה הוא לנו מתוך עז חפצנו הפנימי המפעם בקרב נשמתנו, להעמיד את
צביון אומתנו על ארץ אבותנו במלא תארה, בכל שרטוטיה וקויה המשלימים את תכונתה, המגלים
ומבליטים שזאת היא אומתנו אנו בערכה הרם המקורי, בגויתה בנפשה ברוחה ונשמתה. לזאת
אנחנו שואפים לחדש עלינו ימים קדמונים, כימי עולם וכשנים קדמוניות.
הנה ישננו שנת
תרדמה לאומית משך גלות ארוכה וקשה מאד, כחותינו הלאומיים נשארו אז בלועים בקרבנו
פנימה, מבחוץ הכל נעשה מקומט ומזוקן, אבל מבפנים טל החיים הולך וזורם. כשם שהמצות
המעשיות בכללן בכל מלואיהן הלכו עמנו בגולה ושמרו לנו בה את לח חיינו ובת חותם
רוחנו ע"פ עצמותנו הפנימית, הביאו אותנו לאלה ימי התחלת תקופת ההארה לחיים של
חפץ תחית האומה בארצנו, כן יביאו אותנו המצות התלויות בארץ לידי רוממות החיים
שע"פ צורתם השלמה הן נקבעו. וכל אשר נוסיף להתבונן במהותן של המצות התלויות
בארץ כולן ונראה כמה רחוקות הן מאתנו, כמה חיינו צריכים להיות בתנאים יותר בריאים
וחזקים עד שיהיו אלו המצות מתקימות בהם, כן יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את
אותו החלק שאנו יכולים לקימו בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים שיבאו
לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקימנו אותן עכשיו הננו
מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה.
כשאנו מקימים עתה מצות תרומה ומעשר, גם בשעה שאין לנו כל היסודות הממשיים שמצות
אלו בנויות עליהן, "לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו", הנה החזיון מתיצב
לפנינו והננו מתמלאים רוח שירה רוממה בתעופת נשרים, לעומת האורה של הימים המאושרים
המחכים לאומתנו על אדמתנו הברוכה.
שיח ועיון
זכות וחובה לשבת בארץ ישראל: דורנו זוכה למה שדורות
רבים התפללו וחלמו לראות בשוב ה' ציון. עם זאת שמדובר על הליך שכבר קורה עשרות
שנים, אנו רק בתחילתו "אתחלתא דגאולה". יהיו עוד עליות רבות במעלה ההר,
וצפויות גם ירידות.
זכות לגור כאן ולקיים מצוות שבחוץ לארץ אין
מקיימים אותן. אך זו זכות שהיא גם חובה. כאמור, עדין החובה היא מדרבנן לפי רוב
הפוסקים, ולחלק כבר מהתורה, אבל בכל מקרה גם בזה מתקדמים. שלב הביינים הזה מאפשר להתרגל
ולחשוב על המצוות המיוחדות הללו. מה המשמעות הרעיונית והמעשית של הפרשת תרומות
ומעשרות בביתו של כל אחד? איך ומה יהיה כשהמצווה תהיה חובה מהתורה? שנת שמיטה כיום
היא מדרבנן, והיתר המכירה מבוסס על כך. מה יהיה כששמיטה תהיה מהתורה? החקלאות והחקלאים?
איך מביאים לכך שבחברה מודרנית כמו שלנו, שרק מעטים מאד עוסקים בחקלאות ובתחרות עם
יבוא ויצצוא מכל העולם ובהצלחה רבה, שהכל ירגישו את שנת השמיטה ואת משמעותה? ועוד
כהנה שאלות. אין תשובות על הכל, והדברים מתפתחים ומשתנים, אך קיום מצוות ייחודיות
לארץ ולהיות ריבונות יהודית בה, מצביעות על כך שמדינת ישראל בארץ ישראל היא לא רק
ארץ מקלט, אלא ארץ עם תוכן של קדש, שגם מה שגדל בה הוא לא רק מזון קיומי, אלא הרבה
מעבר לזה.
"כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז
יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר"- זה הסברו של רש"י לדברי ר' אבא: "אין
לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי
קרבו לבוא' " (יחזקאל לו, ח). ב"ה, ארץ ישראל נותנת פירותיה וירקותיה
בעין יפה ואף יפה מאד. שפע של תוצרת חקלאית, פיתוחים טכנולוגיים לתשומות חקלאיות,
מעצמה קטנה בתחום. כל מה שהיה גנוז וטמון בארץ באותן השנים הארוכות שעם ישראל היה
הגלות, פורץ החוצה ובעוצמה רבה.
קיבוץ גלויות וריבונות: אנו מתפללים
עליהם הרבה. שלוש פעמים בכל יום. "השיבה שופטינו... את צמח דוד עבדך תצמיח",
ועוד. מגורים בארץ ישראל תחת שלטון יהודי, עדיף מאורח חיים תחת שלטון של אינם
יהודים. שלטון וריבונות יהודית הם המצב השלם במצוות יישוב ארץ ישראל. כך כתב
הרמב"ן (השגות
הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה ד):
שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך
ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. ...הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד
זולתם מן האומות בדור מן הדורות.
הרמב"ן לא כתב שאין להשאיר את הארץ בידי זולתנו
מן הגויים או בסגנון דומה. כי רצה לומר שהייעוד שלנו הוא שאנו הם אלה שמצווים
לחיות כאן בארץ כאומה, ולא אומות אחרות. זו חובה נצחית. "היא מצות עשה לדורות
מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה"
(רמב"ן שם), אבל בוודאי שהחובה האישית הזו גדולה יותר שאנו אומה כאן.
על כל אלה אנו מודים ומהללים לה', על הזכות
והחובה, על השותפות בבנין ובתקומה, עם מבט עמוק ולמרחקים, לימים גדולים מאלה:
המלך המשיח עתיד
לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל,
וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל
מצותה האמורה בתורה
(רמב"ם הל'
מלכים יא, א)
