chiddush logo

עביד איניש דינא לנפשיה

נכתב על ידי גל גל, 11/12/2019

 

בס''ד   פרשת וישלח: עביד איניש דינא לנפשיה

פתיחה

בפרשת השבוע מסופר על כך, ששכם בן חמור חוטף את דינה בת יעקב, ומענה אותה. בניגוד ליעקב, שבגלל שיקולים משלו, בחר לשתוק על מעשיו של חמור, שמעון ולוי נטלו כל אחד את חרבו, והרגו את כל הזכרים בשכם. נחלקו הרמב''ם והרמב''ן, איזה עוון שמעון ולוי ראו באנשי שכם, שבעקבותיו התירו לעצמם להרוג אותם:

א. הרמב''ם בהלכות מלכים (ט, יד) כתב, שעל בני נח יש חובה להקים בתי דין, ולשפוט את הרשעים העוברים על שבע מצוות  בני נח. גם האנשים בשכם היו צריכים להקים בית דין, ולשפוט את חמור על כך שהוא חטף את דינה. מכיוון שהם לא עשו כך, הם התחייבו בהריגה, ובלשונו:

''וכיצד מצווין הם (= בני נח) על הדינים? חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו ייהרג בסייף, ומפני זה התחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.''

ב. הרמב''ן (לד, יג) חלק על דברי הרמב''ם. הוא טען, שרק כאשר אחד מבני נח עושה מעשה עבירה אקטיבי, כמו לקום ולגזול, לקום ולרצוח, רק אז הוא מתחייב מיתה. אך כאשר בן נח עובר על איסור 'בשב ואל תעשה', כמו אנשי שכם שלא הקימו בית דין, בכהאי גוונא לא מתחייבים מיתה. משום כך פירש, שאנשי שכם חייבים מיתה, כי כולם היו רוצחים, עובדי אלילים ומגלי עריות.

בעקבות כך, נעסוק השבוע בשאלה, מתי מותר לאדם לעשות דין לעצמו.

עביד איניש דינא לנפשיה

הגמרא במסכת בבא קמא (כז ע''ב), מביאה סיפור על שני אנשים (ראובן ושמעון לצורך העניין), שהיו שותפים בבאר מים. בחלק מהימים היה ראובן שותה מהבאר, ובחלק מהימים שמעון. יום אחד, ראובן, שלא היה תורו לשתות מהבאר, התחיל לשתות ממנה. שמעון שראה אותו ביקש ממנו להפסיק לשתות, ולאחר שראובן התעלם ממנו, לקח שמעון כלי חפירה והכה לו בראש.

האם שמעון פעל כראוי, ומותר היה לו להכות את ראובן כדי שיפסיק לשתות? הגמרא אומרת, שלמסקנה כולם מודים ששמעון פעל כראוי והיה מותר לו לעשות דין לעצמו, כי כאן מדובר בהפסד שאי אפשר להחזירו. כלומר, את המים שראובן שתה, לא יהיה אפשר להחזיר, וכיוון שלא הייתה לשמעון אפשרות אחרת לעצור את ראובן, מותר היה לו גם להכות אותו (רשב''א ד''ה אמר ליה).

נחלקו האמוראים מה יהיה הדין, במקום בו יהיה אפשר להחזיר את ההפסד, ולא ייגרם נזק בלתי הפיך. למשל, במידה וראובן יגנוב חפץ, אם שמעון יתבע אותו לדין הוא יוכל להחזיר את החפץ בשלימות. האם גם במקרה כזה, מותר לו לעשות דין לעצמו?:

''היכא דאיכא פסידא (= איפה שיש הפסד) כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה (= כולם מודים שעושה אדם דין לעצמו), כי פליגי היכא דליכא פסידא (= נחלקו כשאין הפסד), רב יהודה אמר: לא עביד (= לא עושה) איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא (= מכיוון שאין לו הפסד, שילך לתבוע אותו בבית דין); רב נחמן אמר: עביד (= עושה) איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח (= מכיוון שברור לו שהוא יזכה, לא מטריחים אותו לתבוע בבית דין, אלא הוא יכול לעשות דין לעצמו).''

לדעת רב יהודה, אסור לאדם לעשות דין לעצמו במקום שאין הפסד, כי הוא יכול לתבוע את חברו, וכך להוציא את החפץ. לדעת רב נחמן לעומת זאת, כיוון שבכל מקרה הוא יזכה במשפט, לא הטריחו אותו ללכת לבית הדין, והוא יכול לקחת את החפץ בעצמו.

כפי שמסייגים הראשונים בעקבות דברי הגמרא, גם לדעת רב נחמן הסובר ששמעון יכול לקחת את החפץ מבלי ללכת לבית דין, זה רק בתנאי שאם הוא היה הולך לבית דין, היה מצליח להוכיח שמגיע לו את החפץ, אבל אם אין לו ראיות, אסור לו לחטוף. כמו כן, יש שהבינו שאדם שנפגע בטעות - אסור לפרוע את החוב בעשיית דין עצמאי.

להלכה

כיצד נפסק להלכה? רוב הראשונים פסקו להלכה כדעת רב נחמן, דהיינו, שיהיה מותר לקחת את החפץ בכח בלי ללכת לבית דין, גם במקום שאין הפסד. הם פסקו כך כיוון שהגמרא בכתובות (יג ע''א) אומרת שהלכה כרב נחמן בדיני ממונות, וכאן מדובר בדיני ממונות -, כך פסקו להלכה הרי''ף (יב ע''ב), הרא''ש (ג, ג) והרמב''ם (סנהדרין ב, יב), ובלשון השולחן ערוך (חו''מ ד, א):

''יכול אדם לעשות דין לעצמו: אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו; ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, (אם לא יוכל להציל בענין אחר) (טור), אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין.''     

דעה חריגה בעניין זה מופיעה ברבינו אפרים (מובא על גיליון הרי''ף) שסובר, שההלכה כדעת רב יהודה. הסיבה שפסק כך היא, שהוא הבין שהגמרא הקשתה על רב נחמן קושיה שאין עליה תשובה, לכן אין הלכה כמותו (עיין הגהות מיימוניות סנהדרין ב, ה).

איזה חפץ מותר לקחת

עד כה ראינו כדבר פשוט, שכל חפץ שנוטלים מהאדם, הוא יכול לקחת חפצים בכוח מהגזלן, בתנאי שאין לו אפשרות להוציא את החפץ באופן אחר, אך בעקבות הגמרא בברכות, צמצמו המהר''ם (שו''ת תתקנ) והנימוקי יוסף (יב ע''ב) את הדין.

הגמרא במסכת ברכות (ה ע''ב) מספרת, שהפועל של רב הונא, היה גונב לו חלק מהזמורות של הכרם. כדי לפצות את עצמו על הגניבות של הפועל, רב הונא לא היה מתחלק איתו בשאר הזמורות, למרות שעל פי ההסכם הוא היה צריך להתחלק איתו בהם. כפי שכותבת הגמרא, חכמים הוכיחו את רב הונא על מעשיו וטענו, שלמרות שהפועל גונב ממנו, עדיין אסור לו לגנוב ממנו בחזרה, ואכן לאחר התוכחה קיבל על עצמו רב הונא להתחלק עם הפועל הגנב גם בשאר הזמורות.

א. הקשו המהר''ם והנימוקי יוסף, מדוע חכמים טוענים שרב הונא נהג שלא כהוגן?! הרי רב הונא עשה דין לעצמו, ולקח בחזרה

את הזמורות שהפועל היה חייב לו! מכאן הוכיחו, שגם כאשר פוסקים שמותר לאדם לעשות דין לעצמו ולקחת את החפץ שגנבו לו, זה דווקא את אותו חפץ שגנבו לו ממש, אבל חפץ אחר, אפילו אם הוא דומה לחפץ המקורי או בשווי שלו - אסור לו לקחת. משום כך, רב הונא עשה שלא כהוגן כאשר לקח מהפועל זמורות, כי אלו לא היו אותן זמורות שגנבו לו.

בעקבות כך פסק המהר''ם, שבמידה ולא החזירו למישהו את הכסף שהוא הלווה, אסור לו לעשות דין לעצמו ולהיכנס לבית חברו לקחת חפץ שערכו שווה לסכום ההלוואה, שכן הוא לא לוקח חזרה בדיוק את מה שהלוה, אלא חפץ אחר בשווי, ובלשונו (שם):

''והא דאמרינן הכא (= ומה שאנו אומרים) עביד אינש דינא לנפשיה, אפילו להיכנס לבית חבירו, היינו החפץ שלו המבורר, שכיוון שזה החפץ עצמו שלו הוא יכול לקחו בכל מקום שימצאו, אבל למשכנו ולקח משל חבירו בשביל חובו, אינו רשאי בלא שליח בית דין, וכן מוכח כל ההלכה שדווקא בדבר שהוא שלו (ועיין הערה[1]).''

ב. לא כולם מסכימים עם המהר''ם, הרמ''א (חו''מ ד, א) הביא את דעת הריב''ש (סי' שצו), שחלק על דבריו. הוא סבר, שבעיקרון מותר לקחת גם חפץ אחר שווה ערך לחפץ הנגזל. אמנם גם הוא מודה, שיהיה אסור לקחת חפץ אחר מהגזלן במידה וכאשר הוא יחטוף מחברו את החפץ, ייגרם לחברו נזק נוסף.

הרמ''א הביא את שתי הדעות, ומשמע שהוא פוסק כדעת המהר''ם, שמותר לקחת רק את אותו החפץ, וכן פסק גם ערוך השולחן  (שם) שהוסיף, שבמידה והגנב מחביא את החפץ הגזול מותר לקחת חפץ אחר כמשכון, אם כי כדאי להימנע מכך (אך אין חובה), מכיוון שהזוהר מחמיר בכך, וכן כתב גם בקצות החושן (שם, ס''ק א, ועיין ברכי יוסף).

סתירה בדעת הרמב''ם והשולחן ערוך

עד כה ראינו, שהרמב''ם ובעקבותיו השולחן ערוך פסקו כדעת רב נחמן, שגם במקום בו אין הפסד, מותר לנגזל להכות את הגוזל ולקחת את החפץ. המשנה למלך הקשה על פסיקה זו של הרמב''ם, מדברי הרמב''ם עצמו בהלכות עבדים (ג, ה).

בהלכות עבדים פסק הרמב''ם, שמותר לתת לעבד (יהודי) אשה כנענית, כדי שיוולדו לאדונו עבדים חדשים, אך כאשר מגיעה שנת היובל והעבד משתחרר, הוא חייב לעזוב אותה, כי ההיתר לעבד עברי להיות עם אשה כנענית נוהג רק בהיותו עבד, והיא אינה ממשיכה להיות אשתו לאחר השחרור.

במידה והעבד אינו רוצה לעזוב את בית אדונו, ואדונו הכה אותו והזיק לו כדי להרחיקו מהבית, פסק הרמב''ם, שהוא פטור מלשלם לו פיצויים על הנזק. בטעם הפטור הסביר הרמב''ם, שאם העבד היה נשאר בבית אדונו, הוא היה נשאר לחיות עם הכנענית באיסור, לכן כאשר בעל הבית מרחיק אותו מביתו הוא מציל אותו מהאיסור, ולכן הוא פטור מלשלם לו על הנזק שהוא גרם לו.

מקשה המשנה למלך בשם המוהרש''ך (שם), מדוע תלה הרמב''ם את הפטור מתשלום לעבד העברי, בשאלה אם הוא עדיין מחזיק בשפחה הכנענית?! הרי במידה והעבד לא רוצה להשתחרר הוא נחשב פולש לשטח רבו ומשתמש לו בקרקע, ולדעת רב נחמן כפי שראינו לעיל, מותר לאדם לעשות דין לנפשו גם במקום שאין הפסד. לכן הרמב''ם היה צריך לפסוק, שרבו פטור מתשלומים משום שמותר לאדם לעשות דין לעצמו, ולא בגלל שהעבד יהיה באיסור עם השפחה הכנענית! ובלשונו:

''והקשה הרב מוהרש"ך בחלק ג, כב. רבינו (הרמב''ם( שפסק בהלכות סנהדרין כרב נחמן, למה כתב 'נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית' דמשמע דדוקא משום שמסר לו שפחה הוא רשאי לחבול בו, הא לאו הכי (= ואילולי השפחה) אינו רשאי?!''

אותה סתירה שיש בדברי הרמב''ם, קיימת גם בדברי השולחן ערוך שהלך בעקבותיו. מצד אחד פסק (חו''מ ד), כדעת רב נחמן, ומצד שני הביא את דברי הרמב''ם בהלכות עבדים (חו''מ תכא, ו ברמ''א שם). בעקבות קושיה זו, מצאנו באחרונים לפחות שני תירוצים:

תירוצי האחרונים

א. המשנה למלך תירץ בשם המוהרש''ך (שם), שאמנם הרמב''ם פסק כדעת רב נחמן, שמותר לאדם לעשות דין לעצמו, אבל להכות את הגזלן, מותר רק במקום שבו הגזלן עושה נזק שאי אפשר להשיב, וכמו במקרה של ראובן שגנב לשמעון את המים.

העבד שלא רוצה להשתחרר, עושה אמנם נזק בכך שהוא פולש לשטח בעליו ומשתמש בחפצים שלו, אבל זה נזק שאפשר להחזירו, לכן אסור לאדוניו להרביץ לו. ממילא ההיתר להכותו מנומק בכך, שהוא מפריש אותו מהאיסור להיות עם השפחה הכנענית ולא משום עביד איניש דינא לנפשיה, ובלשונו:

''ותירץ דסובר רבינו, דאף דקיימא לן (= שנפסק) כרב נחמן 'דעביד איניש דינא לנפשיה', במקום דליכא פסידא (= שאין הפסד) אינו רשאי לחבול בו, אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר, ומשום כך כתב דמיירי (= שמדובר) במסר לו רבו שפחה כנענית, דאי לאו משום האי טעמא (= כי בלי הטעם הזה) אינו יכול לחבול בו כיוון דליכא פסידא (= כיוון שאין כאן הפסד).''

ב. הנתיבות (ד, א) חלק על דברי המשנה למלך, וחילק בין מטלטלים לקרקעות. כאשר אדם גוזל מחברו מטלטלים, מותר לכתחילה להכות אותו, גם אם יש אפשרות שיוציא ממנו את החפץ בשלמות בבית דין. הסיבה לכך היא, שמטלטלים יש סבירות גבוה שיינזקו לתמיד, או שהגזלן יעלים אותם. לכן גם אם הם עדיין בפועל לא ניזוקו, מותר להכות את הגוזל כדי לקחת את החפץ.

לעומת זאת, קרקעות, שאי אפשר להחריב אותם לגמרי או לברוח איתם, לכתחילה אסור להכות אדם שגזל קרקע, אך בדיעבד אם לא הייתה לאדם אפשרות אחרת להוציא את הקרקע מהגזלן, אם הוא הכה אותו, הדבר מותר.

משום כך, כאשר הרמב''ם פסק, שהמכה את עבדו פטור מתשלומים, הוא נימק את דבריו בכך שהוא מפריש את העבד מאיסור, ולא משום שהוא עושה דין לעצמו, כי מכיוון שהעבד רק משתמש בקרקע של האדון, להכות את העבד משום כך מותר רק בדיעבד, ואילו הפרשה מאיסור מותרת לכתחילה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...



[1] השואל ומשיב כתב (א, שעא), שמותר לאדם לקחת מטבעות אחרים ממה שלקחו לו, כי בסופו של דבר כל המטבעות אותו דבר. בפשטות נראה שאפשר לומר, שהיום הוא הדין לחפץ שמיוצר בצורה מסחרית שכל החפצים אותו דבר ומותר לקחת חפץ כזה.

 [2]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך, או להקדיש לע''נ? מוזמן: tora2338@gmail.com

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה