ניצבים, ראש השנה

"כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך להיזהר מזה מאד, כשהוא יושב ודן את חברו, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו. כי המשפט לאלוקים הוא. כי רק הוא יתברך לבד ראוי לשפוט את האדם כמו שאמרו חז"ל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב). ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו כי אם השי"ת שהוא מקומו של עולם וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו יתברך ועל כך הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם". (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, א, יד).

ראש השנה

ראש השנה מכריז בקול גדול "יש מלך לעולם" ומזמין את כולנו ליטול חלק בהכתרת המלך. עיקר העבודה שלנו בראש השנה זה קבלת עול מלכות שמים. אנחנו מבקשים בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" וכל הזמן אומרים וצועקים את המילה "מלך".

"ריבונו של עולם, נכון שהתנהגנו לא כל כך טוב כל השנה, ונכון שמגיע לנו עונש, אבל אבא! לפני שאתה חותם את גזר דיננו אנחנו צועקים לפניך "המלך"!!! "המלך היושב על כסא רם ונשא"! "המלך הקדוש"! וכשאבינו מלכנו רואה כי אמת בפינו, ואנחנו באמת ממליכים אותו עלינו, ורוצים ומתכוונים לשפר את מעשינו, הוא נותן לנו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.

אנחנו בטוחים באהבת ה' אותנו, אנחנו ממש בטוחים ומאמינים שה' יזכה אותנו במשפט, ואם חלילה אנחנו במשפט לא נצא כל כך בסדר, אז הוא יתן לנו מהאוצר מתנת חינם שלו, מהצדקה שהוא יודע לעשות, יחד עם המשפט, ואנחנו נצא בעזרת ה', כולנו, באמת לחיים טובים ולשמחה אמיתית ובאמת לשלום, גם שלום כללי בעולמות ובעם ישראל, וגם שלום פרטי אצל כל אחד ואחד, בתוך הלב, בתוך הנשמה, בתוך המשפחה, ועם השמחה הזו מתלבשים בבגדים לבנים ובשמחה באים לבית הכנסת, כי אנחנו מאמינים שה' במשפט עושה צדקה. אפילו שזה משפט, הקב"ה יודע לעשות דבר כזה פלאי, לצרף את שני הניגודים האלה, לעשות צדקה בתוך משפט.

לראש השנה יש תאריך מיוחד במינו. בדרך כלל החגים הם באמצע החודש, וזה החג היחידי שחל בראש חודש. לכן קוראים לו בכסה ליום חגנו. מה זה כסה? זה יום שהלבנה מכוסה. בראש חודש זה זמן שהלבנה מכוסה. יש מדרש מאד נפלא שאומר כך: הקב"ה בא ביום הדין וישב על כסא של משפט, רצה לדון את כל באי העולם. ואיך דנים אותם? צריך עכשיו עדים. אי אפשר לדון בלי עדים. איזה עדים אפשר באמת להביא, מי יודע ומי רואה את הכל? השמש תעיד על כל מה שנעשה ביום והלבנה תעיד על כל מה שנעשה בלילה. ואז יהיה לו את היממה בשלמותה, תהיה לו כל התמונה בשלמותה ואז יהיה על פי שנים עדים יקום דבר, אז באמת הקב"ה יוכל לדון ולשפוט. הקב"ה יושב על כסא של משפט ומגיע השטן לקטרג ולהגיד כך וכך וכך וכך, אז אומר לו הקב"ה: על פי שנים עדים יקום דבר. תביא לי עדים למה שאתה אומר. אז מיד הלך והביא את החמה. והחמה הגיעה והתחילה באמת להגיד שכך וכך ראיתי וכך וכך קרה, אז הקב"ה עונה ואומר: על פי שנים עדים יקום דבר. זה לא מספיק לי רק עד אחד, את החמה, תביאו לי גם את הלבנה. והלכו וחיפשו את הלבנה בכל קצות תבל ולא מצאו אותה. כי בראש השנה הלבנה מכוסה. לכן אנחנו אומרים בכסה ליום חגנו. מה עשה הקב"ה? קם מכסא של דין וישב על כסא של רחמים.

"הלבנה מסמלת את הדברים הנסתרים המכוסים, את הדברים שבלב. שלא כל אחד רואה. בכל יהודי ויהודי, אפילו שלפעמים המעשים שלו לא כל כך טובים, אבל הלב שלו טוב. הרצונות שלו טובים. הנשמה שלו טובה. אם הוא עשה משהו לא טוב אז הוא מתחרט. אור הנשמה של כל איש ישראלי, היא בוהקת ומאירה עד אין סוף. הקב"ה רואה את האדם ודן  את האדם וחושב על האדם על כל המכלול שלו ביחד. הקב"ה רואה הכל. לכן הוא צריך שני עדים. גם את החמה וגם את הלבנה. ולכן הוא לא ויתר. והלבנה לא הגיעה. למה לא הגיעה? למה התכסתה? כדי לבוא ולהגיד שכל הדברים המכוסים, שלא רואים אותם, הם מאד נפלאים, הם מאד טובים – מהכוח הזה ה' עובר מכסא של דין לכסא של רחמים".

אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו ולהשתדל כמה שיותר לזכות באמת במשפט, לא רק לבקש מתנת חינם, ויחד עם זה לזכור שה' מאד אוהב אותנו שזה הסוד של המחילה הגדולה של ראש השנה.

ראש השנה זה יום הזכרון. זה השם שלו. העולם הזה נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם, כל מה שעובר עליו במשך היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה', בעזרת ה', אם ירצה ה'. מה שלא יעבור עליך, תזכור את ה'. תזכור שהכל זה מה', שכל מה שאתה עובר זה רק כדי שתתקרב אל ה'. האדם נברא למטה בשביל שהוא יזכור את ה' למעלה, וכמה שהוא יותר למטה, ככה הזכויות שלו יותר גדולות כשהוא זוכר את ה' למעלה, זה נסיון יותר קשה, אז יש יותר שכר, יותר זכויות. לזכור את ה' זה לזכור את התכלית, לזכור בשביל מה באנו לפה, לזכור שאנחנו יהודים, לזכור את התפקיד שלנו, את היעוד שלנו. ה' ברא את כל בני האדם חסרים, לכולם קשה, אף אחד לא קל לו, אין אחד שלא חסר לו, אבל מה עשה הקב"ה? ברא נפשות שהן חסרות וברא גם השלמה לכל החסרונות, "בורא נפשות רבות וחסרונן". צריך לשמוח שזכינו להיות יהודים, שזכינו להיות הבנים של הקב"ה, שזכינו למצוא השלמה לכל החסרונות שלנו בתוך התורה הקדושה, בתוך כל התפילות, בתוך כל פסוקי התהילים של דוד המלך, בתוך כל דברי חז"ל, בתוך הקדושה.

התכלית של ראש השנה זה לזכור שה' הוא האלוקים. ה' זה שם של רחמים, ואלוקים זה שם של דין. אם מבינים לגמרי שה' הוא האלוקים, שגם הדין זה חסד ורחמים, אז אסור להיות עצובים, צריכים לחייך, צריכים לשמוח, צריכים להאמין שהכל עוד יתהפך לטובה. מה אומרים בתקיעת השופר? "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" . דווקא מן המיצר מגיעים אל המרחב. כמו השופר שתוקעים בו בראש השנה, שפיו צר והמשכו הולך ומתרחב, אם היה פיו של השופר רחב גם הוא, לא היתה בוקעת ממנו תקיעה ולא היינו זוכים להגיע אל המרחב. "אשרי איש שלא ישכחך". ואיך לא שוכחים את ה'? איך כל הזמן זוכרים אותו יתברך? ע"י שמדברים איתו.  "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. "אם אתה מאמין בה' אז למה אתה לא מדבר אתו? תבקש שירחם עליך, שיחזיר אותך בתשובה, שיעזור לך להתגבר על היצר הרע, על השקר והדמיון שהוא מכניס לראש שלך. דבור זה חיבור. רק ככה אתה זוכר את ה'. הדבור זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלך על הקדושה. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך לדבר, לשים את הרצון שלך בתוך מילים. תפילות בונות כלים כדי לקבל את הדבר שאתה רוצה.

אדם צריך לזכור את התכלית, את אחריתו וסופו. כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. העיקר זה שם.

לעולם קוראים פרשת ניצבים בשבת שלפני ראש השנה, שכבר אז אנו ניצבים לקראת יום הדין הגדול והנורא, וכשמהדהד בחלל בית הכנסת "אתם ניצבים היום", אנחנו יודעים שהכוונה היא לראש השנה, היום שבו ניצבים אנו לפני בורא עולם ועוברים לפניו כבני מרון. אתם ניצבים כולכם היום. מילת המפתח כולכם. כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל אשרי חלקו. ככל שאדם דבוק יותר באהבת ישראל כך הוא דבוק יותר בה' אלוקיו.

אני לא יכול לחשוב שאני המוצלח ואין לי כוח היום לאף אחד. אני לא רוצה לראות אף אחד. אני בקושי סוחב את עצמי ובקושי יכול לסבול את מה שעובר עלי ואין לי כוח לתת תשומת לב לשני או לעודד אותו ולא שהשני ירחם עלי ויתן לי פתאום תשומת לב. אלה רגשות שצריך להתגבר עליהם. יכול להיות שהם רגשות נכונים במצב מסויים כמו שאמר קוהלת שיש עת כזאת ועת כזאת, יש רגעים שאדם צריך שלא יראו אותו והוא יהיה עם עצמו וכו'... אך אסור שזו  תהיה מציאות מקובעת ח"ו. כי הבן אדם, כל נשמה ונשמה של כל אחד  ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, מנשמת עם ישראל. בלבבי משכן אבנה לו. אבל אותו בורא עולם שנמצא בלבבי, נמצא בלבבות של כולם. של כל עם ישראל. אם האדם לא יכול להתחבר עם האלוקות שנמצאת אצל החבר, ואצל כולם, אצל כל בני האדם,  אם הוא חשוב שהוא יותר חשוב וכו', אז באותו רגע בעצם הוא מאבד את הקשר האמיתי שלו עם הקב"ה. יש דברים שאתה לא יכול לעשות לבד. מה שלא הצליח לעשות רבי עקיבא הצליח רשב"י בזכות האחדות ואהבת חברים. אנחנו  חיים היום במעגלים מעגלים. כל אחד והמעגל שלו אבל בעצם זה הכל הכנה למעגל הגדול שיהיה בעתיד כשכולם יהיו ביחד.

בדרך כלל, כשמדברים על גודל מעלת השלום אז עולה הסכנה הנוראה שבמחלקת. יש לנו איזה נטייה להיזכר דוקא במחלוקות ציבוריות, בין קבוצות או חוגים. כי שמה אין לנו הרבה מה לעשות כדי למנוע זאת. אך מה עם המחלוקת שלנו עם השכן מלמעלה? או עם זה שיושב לפנינו בבית הכנסת? צריך להחזיק בשלום ואהבה עם כל יהודי ולהתפלל לה' שיציל את עם ישראל מכל מחלוקת ושינאת חינם ושיהיו רק שלום ואהבה בין כל עם ישראל.

ה' רוצה אותנו באחדות, ה' רוצה את השלמות של כולם יחד, יחד שבטי ישראל. כשיהודי זוכה לאהוב את כלל ישראל, אשרי חלקו. ככל שיהודי דבוק יותר באהבת ישראל, כך הוא דבוק יותר בה' אלוקיו. צריך להתאמץ ולהתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו. זה המסר של ניצבים. זה המסר של ראש השנה. זה המסר של רבינו הקדוש שכשעמד להסתלק מן העולם אמר: "רק תחזיקו עצמכם ביחד, אז תהיו אנשים כשרים".

הסוד של הקיבוץ הקדוש באומן הוא – האהבה והאחדות. ברגע שנשמות יהודיות מתקבצות יחד לדבר שבקדושה, ואם עושים זאת יחד עם התקשרות לצדיק האמת, אז ההתעוררות היא עצומה, אז השמים הם הגבול. מאירים פנים ומכבדים את כולם, גם את אלה שנראים שונים, שיש להם הנהגות שונות, העיקר שלא יהיה פירוד לבבות. העיקר לראות כל אחד בעיניים טובות.

כמו בסיפור הבא:

מתנה שקיימת לעולם

כשהיה יוסי, בן הזקונים שלנו, בכיתה ו', עברה המשפחה טלטלה קשה. עד אז היו החיים בבית שלנו שלווים ומסודרים למדי: אבא מלמד ותיק בתלמוד תורה ואמא גננת, שמגדלים באושר שמונה ילדים טובים ומוצלחים. קצת אחרי שנישאה ברכי, הצעירה בבנות, כשבבית המרוקן נותרו רק אליעזר בן השבע עשרה, בחור בישיבה גדולה, ויוסי הקטן בן האחת עשרה, התחילה רעייתי להתלונן על חולשה, ולעבור סדרה של בדיקות רפואיות. את יוסי, ה"תינוק" של המשפחה, לא בדיוק שיתפנו בתוצאות ובאבחנות הרפואיות, אבל הוא היה ילד חכם מאד, ובחושים הדקים שלו הוא "הריח" את דבר מחלתה הקשה של אימו שהייתה מתאשפזת לעיתים קרובות בבית החולים. ויוסי היה נודד בין בתיהם של האחים והאחיות הנשואים שלו, כשהוא קרוע מדאגה ומגעגועים לאמא האהובה שלו. "אני דווקא מנסה להקשיב למה שהרב'ה אומר. אבל מה אני יכול לעשות שהמחשבות שלי רצות החוצה, מחוץ לכיתה, מחוץ לחיידר, אל אמא ששוכבת במיטה".

חודשים חלפו, אמא הלכה והתאוששה, הלכה והתחזקה, אבל אז היא גילתה יוסי אחר לגמרי ממה שהיא הכירה: יוסי שלא מקשיב בשיעורים, יוסי שחוזר הביתה עצוב וממורמר, יוסי שנענש שוב ושוב, יוסי מסכן.

בסיומה של כיתה ח' התקבל יוסי לישיבה טובה ומפורסמת, בזכות שמה הטוב של המשפחה שלנו, ובזכות האחים הגדולים שלו, שלמדו בה. קיווינו כל כך, התפללנו וייחלנו, שההתחלה החדשה הזו תיתן לו זינוק קדימה, תעזור לו לפתוח דף חדש, תאפשר לו לחזור להיות אותו יוסי מוצלח ומוכשר שהכרנו תמיד, אבל דומה כי הקשיים והבעיות שליוו אותו מאז מחלתה של אמו נארזו יחד עמו במזוודה הקטנה, והתעקשו ללוות אותו יום יום, שעה שעה, ולא להרפות. יוסי התייחס בזלזול לסדרי הלימוד בישיבה, והסתבך שוב ושוב בבעיות משמעת מול הצוות החינוכי.. בסופה של אותה שנה נאלצנו לחפש בעבורו מקום לימודים אחר. בס"ד הוא התקבל לישיבה טובה למדי, שבה הדרישות הלימודיות נמוכות יותר, אבל גם שם הוא לא הצליח לשרוד זמן רב מדי. "הם לא מבינים אותי, שם, בישיבה, בדיוק כמו שלא הבינו אותי בישיבה הקודמת, ולא גם בחיידר. אף אחד לא באמת מבין אותי".

אחרי שגם בישיבה השנייה לא הצליח יוסי להחזיק מעמד, הבנו את עומקה של הבעיה הרגשית שממנה הוא סובל, והבנו גם שאין מנוס מלשלוח אותו למקום לימודים קטן ותומך, מקום שמתאים לבחורים במצבו. מי היה  מאמין כזאת על הילד המתוק והמוכשר שלנו, מי היה מסוגל לחלום על מצב כזה... אבל ידענו שאסור לנו לחשוב על שום דבר, לא על השם הטוב של המשפחה שלנו, וגם לא על השידוכים של יענקי אחיו. טובתו של יוסי היא זו שצריכה להיות בראש מעיינינו, ואם הטובה הזו אומרת שצריך לשלוח אותו למקום קטן וטיפולי, זה מה שנעשה. ככה הגעתי בראש חודש אלול עם יוסי אל המושב הצפוני הקטן, שבו שכנה ישיבת 'שערים לתורה'. שמענו המלצות רבות על המקום: על הצוות המנוסה של רמי"ם, שמעניק יחס אישי לכל בחור, על הגישה הסבלנית והחמה, על האברכים שמוצמדים לכל אחד מהבחורים ב'סדר שלישי ועוד, וקיווינו, התפללנו וייחלנו שבמקום הכפרי השקט הזה, באוויר הצלול והקסום של הרי הגליל, יצליח יוסי שלנו לשקם את נפשו המיוסרת. לחצתי את ידיהם של ראש הישיבה והמשגיח, ערכתי היכרות קצרה עם הר"מים, ובלב מלא חשש נפרדתי לבסוף מיוסי, צועד באטיות לעבר תחנת האוטובוסים שבירכתי המושב, ונושא עיניים מצועפות בדמעות.

לאט לאט התחילו להגיע אלינו דרישות שלום טובות מיוסי. "אני בטוח שאמא בכתה מהתרגשות, כשסיפרתי לה היום בטלפון על החברותא שיש לי בערב. האמת שגם אני מתרגש כשאני חושב עליו, על הרב יעקב. מעולם לא חשבתי שלב בן אדם מסוגל להיות חם כל כך, שופע כל כך, גדוש באהבה עמוקה כזו.."

הצוות בישיבה היה מרוצה, יוסי עצמו היה נשמע מאושר, והבנו כי הייתה לנו סייעתא דישמיא מופלאה בעניין האברך שהוצמד אליו ללימוד בערבים: אברך מיוחד ומסור מאד , שיוסי נקשר אליו בעבותות אהבה ממש. במשך השנה הייתי יוצא מדי פעם צפונה, אל המושב הקטן והמרוחק, לפגוש את יוסי, להביא לו קצת עוגות מהטבח של אמא, וגם לשוחח עם הצוות  ולהתעניין במצבו. בכל פעם כזו הייתי זוכה לראות ולשמוע על התקדמותו של יוסי, על השתקמותו. שוב ושוב הבנתי כי עיקרה של ההצלחה נזקף לזכותו של האברך, הרב יעקב, שלומד עם יוסי בלילות, והצטערתי מאד על שאין באפשרותי לפגוש בו אישית, ללחוץ  את ידו ולהודות לו על ההשקעה שלו ביוסי: הרב יעקב התגורר ביישוב אחר, והיה מגיע למקום רק בלילות, ואילו אני הייתי מבקר שם בשעות אחר הצהרים, ומזדרז לשוב הביתה לפנות ערב, בשל קשיי התחבורה במקום המרוחק הזה. עם סיומה של שנת הלימודים, לאחר שהתבשרנו כי יוסי התקבל בס"ד לישיבה גדולה מצוינת לשנת הלימודים הבאה, הרגשתי צורך להודות, ולו פעם אחת, לחברותא שלו באופן אישי. קניתי מתנה יפה, ויצאתי לדרך אל המושב הצפוני. אבל את ההפתעה שציפתה לי לא הייתי מסוגל לשער...ממשיך ומספר אבא של יוסי: 30 שנה אחורה. זו הייתה שנת ההוראה הראשונה שלי. הגעתי לעבודה בתלמוד תורה קטן כשכולי מלא רצון טוב, ונכונות להשקיע בעשרים ושלושה ילדי כיתה ד, שתלו בי עיניים טהורות ומצפות. וגם בקובי... מהרגע הראשון שבו נכנסתי לכיתה, עוד לפני שידעתי מה שמו של הילד המתולתל שבספסל השלישי מימין, ידעתי שהוא פרוייקט. אבל אני, כאמור, הייתי צעיר ומלא אמביציה, והזכרתי לעצמי שוב ושוב את מה שיעץ לי סבא שלי, כשבאתי לבקש את ברכתו לקראת התפקיד החדש: "תזכור היטב, אהרון, כל ילד הוא נשמה טהורה, גם אם לפעמים קשה לראות זאת מבחוץ. תקבל על עצמך לראות את הטוב שבכל אחד מהתלמידים שלך, את המעלות שבו, ובעזרת ה' תצליח!" עשיתי לעצמי מנהג קבוע: בכל מוצאי שבת הייתי יושב כשדף ועט בידי, ומציין משהו טוב שראיתי במהלך השבוע אצל כל אחד מתלמידיי. וקובי? קובי השובב והמופרע, קובי שלא מקשיב ולא יודע, איזו נקודה טובה אפשר למצוא בקובי? נזכרתי כיצד ניגש קובי באחת ההפסקות אל נחום צבי, הילד השקט שאין לו חברים בכלל, והזמין אותו להשתתף במשחק ה'תופסת' הסוער שהוא אירגן בחצר... קובי חושב על החברים שלו ומנסה לעזור להם ציינתי ליד השם שלו. בשבוע השלישי ערכתי לראשונה מבחן. לא ציפיתי לראות תשובות מלאות ומושלמות בדף שהגיש לי קובי, אבל גם לא העליתי בדעתי את מה שאני עומד לראות. הדף של קובי היה ריק לגמרי, ובראשו כתב קובי בכתב חרטומים: אני לא יודע כלום. בסיומו של אחד השיעורים, אחרי שהחזרתי  לילדים את המבחנים, ואחרי ששככה ההתרגשות הגדולה מסביב הציונים, קראתי אליי את קובי. התרגשתי מאד לראות את מבחנך" קובי", אמרתי לו בחיוך נעים, "אתה ילד מיוחד מאד, בעל מידות טובות ונאצלות. מרגש ממש היה לראות איך אתה מסוגל להודות כך על האמת, ולציין בראש המבחן כי אינך יודע את החומר". קובי הביט בי בשתיקה, מנסה לאמוד האם לא מסתתתר משהו מתחת למילים שלי. "זו לא רק מידת האמת, שיש בך". המשכתי לומר, תוך שאני מלטף קלות את כתפו הצנומה של קובי, "ראיתי איך אתה מתייחס יפה לחברים, ומשתדל לקרב גם את אלו שהם קצת בצד, ולשתף אותם במשחקים. אני חושב שאתה ילד מיוחד ומוצלח, ואני בטוח שגם בלימודים אתה מסוגל להצליח!" קובי עדיין שתק, מנסה לעכל את הדברים, אבל העיניים שלו גילו לי שמשהו במעטה הקשוח שעליו נסדק. "תוכל להישאר קצת אחרי הלימודים היום, קובי? תתקשר הביתה ותבקש מההורים שלך רשות להישאר, וננסה לענות ביחד על השאלות שבמבחן.

אני חושב שלילד מוצלח כמוך מגיע ציון טוב, אולי אפילו טוב מאד!": אחרי אותו מבחן חוזר, שבו זכה קובי בציון 'טוב מאד', בתוספת הערה טובה על כשרונותיו הברוכים, הגיעו ימים חדשים ואחרים. שוב לא היה זה אותו קובי, הילד המופרע של הכיתה, ולי כבר היו נקודות טובות רבות לרשום עליו בכל מוצאי שבת בדפים שלי. כעבור שנתיים עברתי דירה לעיר אחרת, והתקבלתי כמלמד בתלמוד תורה אחר, שבו אני נמצא עד היום. את הילדים מתלמוד תורה הקטן ההוא המשכתי לזכור, אבל לא יצא לי לפגוש בהם כמעט.

"הרבה אהרון, אינך מכיר אותי?" המבט הידידותי, הקורן, שעמד בעיניים הירוקות שמולי, היה נראה לי מוכר... קובי??? " קראתי בהפתעה. "כן, קובי השובב והמופרע..." חיוך קורן האיר את פניו של האברך נעים ההליכות שמולי

"אני התלמיד שלך, הרב'ה אהרון'. התלמיד שהצלת בכוח מילותיך הטובות, עד היום אני חש במגען המלטף של המילים שאמרת לי אז בהפסקה, אחרי המבחן הראשון בכיתה ד: עד היום אני זוכר ומשנן שוב ושוב את אותן מילים נפלאות, המילים שנתנו לי כוח להתקדם, ולהיות מה שאני היום. כשראיתי אותך מגיע עם יוסי לישיבה שלנו, ביום הראשון ללימודים, זיהיתי אותך מיד, הרבה אהרון. הדמות שלך עמדה כל השנים מול העיניים שלי, מאירה לי את הדרך ומיישרת בפניי את המהמורות. ביקשתי מהצוות כאן בישיבה ללמוד עם יוסי, דווקא אתו, ואני מקווה שהצלחתי להחזיר לך משהו מהכרת הטוב העמוקה שיש בי כלפיך..." (משמרת השלום).

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להתחזק בשמחה. לרצות אבל באמת להיות איש שמח. כל הזמן שמח. כי כשאני שמח אז לא חסר לי כלום, ואין לי בעיה עם אף אחד בעולם, ואני לא ממהר לשום מקום, ולא נלחץ משום דבר, בקיצור טוב לי. אני מחובר.

זכה אותי אבא לזכור כל שניה ושניה שכל מה שקרה לי בחיים, שכל מה שקורה עכשיו, וכל מה שיקרה בעתיד, זה הכל הכי טוב בשבילי. גם אם זה  נראה ממש לא טוב,  גם אם למישהו אחר זה ממש רע. לי זה טוב. הכי טוב. כי אתה נתת לי את זה ואתה רוצה את הכי טוב בשבילי, כי אתה אבא שלי ואתה אוהב אותי.

זכה אותי אבא לראות מה יש, לא מה אין. יש כל כך הרבה דברים טובים ואני פשוט לא שם לב אליהם, זה כאילו מובן מאליו.

זכה אותי לראות את כל הדברים הקטנים והנפלאים שיש לי, ושבעצם הם בכלל לא קטנים. ולהגיד לך תודה.

זכה אותי לראות את הטוב בכל אדם, גם מי שאני בכלל לא מכיר אותו, לראות טוב, לחשוב טוב, לחפש טוב בכל מצב, בכל אדם, בכל מה שקורה לי.

לחשוב טוב על כולם, לרצות שיהיה להם טוב, לשמוח בשמחתם כי שמחה של יהודי זה גם שמחה שלך אבא. אפילו אם אני מתקשה במה שהשני מצליח או שעדיין חסר לי מה שהוא כבר זכה לו. זכה אותי להיות טוב עין ולהגיד הרבה מילים טובות כי מילה טובה זה דלק לנשמה של השני.

רבונו של עולם, רוצה להיות איש שמח, כל הזמן שמח, ולשמח את כולם, וקודם כל את בני משפחתי. זכה אותי לפזר אהבה בעולם כי כשאוהבים - שמחים ומשמחים. רבונו של עולם רוצה להיות איש שמח.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי