"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני! איני מקבל מכם לא עולות ולא חטאות ולא אשמות ולא מנחות, אלא שתרצו אותי בתפילה, בתחינה ובכוונת הלב... בווידוי ובתחנונים ובדמעה, לכך נאמר: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים"  (אוצר המדרשים: פסיקתא רבתי, הוספה א, פיסקה ג)

אומר הנביא הושע (הושע יד, ב-ג): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' ".

רוב רובם של פרשני המקרא הבינו שהנביא הושע מדריך אותנו בדברים אלו למצוות הווידוי. הרמב"ם מנה את פעולת הווידוי כפעולה הכרחית כחלק מתהליך התשובה (הלכות תשובה, פרק ב הלכה ב): "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו. יסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו'... וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". האינסטינקט הראשוני מושך את האדם להתעלם, להבליג. מדוע להיזכר בחטא? הבה נתקדם הלאה, נתקן את מעשינו ונשכח מן החטא. מדוע הקטנוניות הזו להתוודות? להתבוסס ברפש?

הווידוי, מכריח את האדם לשהות לרגע בחטא, להתייחס אליו, לא להתעלם ממנו, לא להניח למציאות שלילית בעלת כוח שהוא עצמו יצר לברוח. למעשה השלילי יש כוח, עוצמה, אנרגיה נפשית ואם האדם יתעלם ממנה, לעולם היא תישאר חבויה ותתבע את עלבונה. הדרך היחידה היא, לרתום את המעשה השלילי אל הקדושה, להעלות אותה, לנתק אותה מן הרע. והחרטה, הצער ושברון הלב על המעשה הרע, הבאים לידי ביטוי בווידוי, נוטלים את האנרגיה ומנתבים אותה אל הר ה'.

הדיבור היוצא מפינו היא אותה הרוח שה' יתברך נופח באדם ומחיה אותו בה (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". פירש אונקלוס שאותה נשמה שננפחה באדם, הופכת אצלו לרוח ממללת (לְרוּחַ מְמַלְלָא). הנשמה האלוקית היא הדיבור של האדם, והאותיות הן איברי הדיבור. כוחו של האדם טמון - בפיו. הדיבור הוא הנוכחות האלוקית בקרבו של האדם.

אולם כאן גם טמונה סכנת הפגימה. דיבור פגום, שיח פגום, איננה רק 'מעשה שלילי' שהאדם עושה, אלא הענקת חיות ויציקת אותיות דקדושה לתוך מציאות הרע שלקרבה, חס ושלום, משליך עצמו האדם.

אולם, כח הדיבור הוא גם הישועה וההצלה האינסופית המצויה בקרבו של האדם. האדם באשר הוא אדם, ובאשר יישאו אותו רגליו ואפילו חס ושלום אל מקומות רעים, נותר לעולם עם דיבורו, רוצה לומר עם השכינה הנוכחת בקרבו. כח הדיבור לא ניטל ממנו גם במקום שנפל, והווידוי הוא חבל ההצלה של האדם המאפשר לו לחדש את נוכחות ה' בקרבו, לחדש את הקשר.

"ותלמדנו ה' אלקינו להתוודות לפניך על כל עונותינו למען נחדל מעשק ידינו ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך" (חזרת הש"ץ, תפילת נעילה).

הרב איתמר אלדר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home