וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית י"ב א').

   ידוע הדבר ומפורסם העניין "שמעשה אבות סימן לבנים" ומה שקרה עם אבותינו אמור לעניין גם אותנו - מפני שגם אלינו מכוונים הדברים, ואם נחטט בין פרטי המאורעות שעברו על אבותינו ונעמיק בהם נוכל לדלות מהם הרבה מסרים מתוקים ורעיונות נפלאים.

   משום כך, כאשר מגיעים אנו לפרשת לך לך ומתוודעים לניסיון הראשון שעבר על אברהם אבינו (לדעת הרמב"ם אבות ה' ג', ולדעת הברטנורא והמאירי זהו הניסיון השני) חובתנו לעשות אתנחתא קלה ולבחון כהוגן את הדברים, ולבדוק איזו "צידה לדרך" אנו יכולים להפיק מהם.

   ראשית דבר נִיתֵן כבוד לזקנים ונאמר את שבפיהם וננסה להעמיק בדבריהם ולהרחיב אותם, ולאחר מכן בעזרת ה' נעלה כאן גם "זמירות חדשות" על דרך הרמז.

   ובכן, על עשרת הניסיונות של אברהם אבינו כותב "המאירי" את המסר הבא, וזו לשונו הטהורה:

   עשרה פעמים נתנסה אברהם אבינו... כלומר שלא הרהר אחר מידותיו יתברך... וכולם הוזכרו [בתורה]... שילמדו ממנו הדורות כמה ראוי האדם וכמה הוא מחויב לעשות או לסבול או לטרוח לכבוד יוצרו (מאירי אבות ה' ג').

   ראשית דבר מגלה לנו המאירי שהתורה אינה ספר היסטוריה, התורה איננה מִקְבַּץ סיפורי נדודים ומסעות מרתקים, ואם בכל זאת הכניסה התורה בין דָפֶּיהָ את מסעו ונדודיו של אברהם, זה רק מחמת שהיא חפצה שהאדם היהודי ילמד מזה אורחות חיים אשר יקדמו אותו בעבודת ה'.

   וכיצד נדע מהו המסר האדיר וְהַשֶׁדֶר הַכָּבִּיר שרוצה התורה שנשאב מכאן?

   אל דאגה, המאירי לא משאיר אותנו בממתינה, והוא עונה לנו את התשובה במילים מאוד ברורות:

   מסר א) עשרה פעמים נתנסה אברהם אבינו, כלומר שלא הרהר אחר מידותיו יתברך.

   יהודי יקר, דע לך שלעולם הזה יש בוס - והבוס הזה מנהיג את העולם בצורה הכי נכונה שיכולה להיות, ואל תנסה להרהר אחר הנהגתו. ואם אתה רואה בעולם דברים תמוהים הנוגדים את השכל הישר וחוש הצדק שלך, דע לך שזהו ניסיון עבורך - ובשמים כעת בוחנים אותך כיצד תנהג.

   האם תהרהר אחר הנהגת הבורא ותתחיל לדון האם אלוקים פעל כהוגן או לא, או שעדיין תגלה נאמנות לבורא ולא תהרהר אחר הנהגתו - ותבהיר ותסביר לעצמך שרק מחמת דלות שכלך וחוסר הנתונים שלך אינך מצליח להבין את הנהגת ה'.

   ואם ישאל מושיקו: מדוע שלא אשפוט את הבורא? הרי אני בחור בונבון המבין בחשבון, יש לי ראש אלקטרוני וכושר עיבוד נתונים מדהים, כולם מודים שאני מבריק (בשמש), אפילו אשתי מודה שאני גאון (יש לה ברירה?)... אם כן למה אסור לי לשפוט את הבורא? מדוע המסקנה שלי לא תהיה נכונה?

   רוצים "סיפור מוחשי" להנהגה שנראיתה רעה שבסוף התברר שבעצם היא הייתה טובה ומושלמת?

   מעשה שהיה באישה קשישה אשר כאב גופה והיא הגיע לרופא לבדיקה שיגרתית, והרופא אמר לה שמצבה חמור ועליה ליטול כדור מסוים כדי להציל את חייה. אך לצערה הגדול של אותה חולה,למרות שהיא טרחה וייגעה והפכה עולמות, היא לא הצליחה להשיג את הכדור. כאן התרופה אזלה, שם בית המרקחת היה סגור, פעם היא שכחה את המרשם בבית...

   הצטערה האישה מאוד על כך שאין היא מצלחה להשיג את הכדור, היא בכתה לה' וקראה הרבה תהילים כדי להתגבר על התקלות, אך למרות זאת הישועה בוששה לבוא וכבר חלפו 48 שעות והיא עדיין לא הצליחה להשיג את הכדור. הנושא הזה כאב לה מאוד! מדוע ה' לא מרחם עליה ולא מתייחס לדמעותיה ותפילותיה?

   למחרת בבוקר הרופא מתקשר אליה לבית וקולו מבוהל, והוא דרש שתפסיק מיד את לקיחת הכדור - משום שהתברר שהיא רגישה מאוד לכדור הזה והוא עלול להיות קטלני עבורה.

   אכן נסתרות דרכי ה', לפעמים ה' "כאילו" מתאכזר עלינו ומתעלם מאתנו, אך תמיד זה לטובתנו. אלא שלפעמים אנו זוכים להבין שזה לטובתנו - כמו בסיפור עם הקשישה הישישה והכדור, ולפעמים אנו לא זוכים לבונוס הזה - וחשבונות שמים לא מתגלים לנו, וזה כדי להכניסנו לניסיון ולבחון עד כמה אנו מאמינים בה'.

   בואו נעמיק יותר: כולנו יודעים שבורא עולם הוא "פסגת הרחמים". הרי נאמר עליו "רחום, חנון, ארך אפַּיִם, רב חסד...", כמו כן אנו אומרים בתפילה בכל יום "ברוך מרחם על הבריות" (בברכת ברוך שאמר), ואין ספק שזה אמת. אנחנו גם מוצאים בדברי חכמנו ז"ל סיפורים רבים שרואים בהם שה' רחמן וארך אפַּיִם בצורה שלא נתפסת כלל. רוצים דוגמה לרחמי ה' הגדולים?

   מובא בחז"ל שטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולקח ספר תורה ופרס אותו על הרצפה ועשה ממנו שטיח, וביצע עליו את המעשה הכי מטונף ואכמ"ל, טיטוס גם התגאה על אלוקים וניאץ את ה' ודקר את פרוכת קודש הקודשים "כביכול לפגוע בבורא", לאחר מכן הוא החריב את בית ה', ולמרות כל זאת אלוקים המשיך לרחם עליו ולהחיות אותו - והוא לא עצר לו את החמצן ולא הורה ללב שלו להפסיק לפעום. לאחר שהגמרא מספרת לנו את כל זה, היא מסכמת את דבריה במשפט הבא: מי כמוך באלים - ה', מי כמוך באילמים, השומע את עלבונו ושותק - ועדיין מרחם על בריותיו (עיין בהרחבה בגיטין נ"ו ע"ב). נו, האם אפשר להבין את עוצמת הרחמים של ה'?

   המסקנה ברורה: ה' הוא אב הרחמים. ואם לפעמים חוש הצדק שלנו תוסס ונדמה לנו שהבורא לא מתנהג ברחמים, זו מחמת מוגבלות שכלנו - כפי שראינו במסגרת הנ"ל.

   זהו המסר הראשון שרוצה התורה שניקח מעשרת הניסיונות שעברו על אברהם אבינו.

   ב) עשרה פעמים נתנסה אברהם אבינו וכולם הוזכרו בתורה, שילמדו ממנו הדוׂרות כמה האדם מחויב לעשות ולסבול ולטרוח לכבוד יוצרו.

   יהודי מתוק, יהודי חמוד, דע לך שבתוכך יש נשמה קדושה ומקומך ושורשך בעולמות העליונים, שם הוא ביתך ובעזרת ה' עוד תחזור לשם לאחר זיקנה ושיבה, אלא שבינתיים בורא עולם הוריד אותך לכאן לעולמנו השפל כדי לבצע "שליחות זמנית", ולאחר שתסיים את שליחותך בעולם - נשמתך תחזור למקומה העליון ותתוגמל כהוגן לנצח נצחים.

   לכן תתאמץ למען הבורא, תשקיע ותתמסר לתורתו ומצוותיו, תקריב למען כך מעצמך ונוחותך, אל תחפש רק את המצוות הנעימות והטעימות כמו מצוות עונג שבת ושמחת יום טוב... אלא תלך על כל הקופה תתאמץ לקיים גם את מה שקשה. זו חובתך לאלוקיך, וזוהי השליחות הזמנית שלך כאן בעולם.

   האמת היא שזה מאוד מחזק. משום שלפעמים האדם חושב שאם יש לו קשיים בעבודת ה' סימן שה' לו מאיר לו פנים ולא חפץ בעבודתו, וזה שובר אותו. באה התורה בפרשתנו ונותנת לאדם עידוד ומודיעה לו שגם לאברהם אבינו היו קשיים גדולים והוא נוסה בעשרה ניסיונות, ובעצם הקשיים והניסיונות של האדם הם לא התעלמות ממנו - אלא "חלק מהמסלול" שלו בעבודת ה', ואם ה' בחר באדם ונתן לו קשיים וניסיונות - סימן שהוא אדם גדול! את "אברהם הגדול" ה' ניסה, וגם את "פלוני הגדול" ה' מנסה.

   אלו הפנינות שעלינו להפיק מעשרת ניסיונותיו של אברהם אבינו, על פי המאירי. אך איזה מסר מיוחד אנו למדים מהניסיון של "לך לך מארצך"?

   אם נבאר את הפסוקים על פי "דרך הרמז" נמצא בהם מסר רם ונשגב, מסר שאשר את תוכנו כבר כתב לנו הרמב"ם בהלכה הבאה, וזה תוכן דבריו:

   הרמב"ם מלמד אותנו עיקרון חשוב ביהדות, אשר הוא מיסודי הדת:

   יהודי יקר! לא משנה מה הנתונים שלך ושל סביבתך, לא מעניין גם מה המוטו החברתי ומהי האווירה ברחוב, לא חשוב גם אם כו....ל.....ם מתנהגים ככה ואתה עלול להיות חריג ותאלץ לשלם על כך מחיר גבוה... עליך להילחם תמיד על עיקרון אחד: תתעקש על התורה וקיום מצוותיה.

   ואם תגלה חלילה שכולם עקומים והחטאים הפכו לאופנה והפושעים שולטים בכל פינה, חובתך להילחם על קדושתך וְרוּחַנִיוּתְךַ! תנתק מגע מהסביבה המסואבת, תיטוש את הארץ, המולדת, המשפחה, החֶברה, תעזוב את ה......כ.....ל, העיקר שלא יישחק הקשר שלך עם בורא עולם.

   ואת המסר הזה שמלמדנו הרמב"ם, אנו מוצאים גם בפסוק הראשון של פרשתנו:

   וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם - ("אברם" מסמל את האדם היהודי). בורא עולם פונה לכל יהודי בפנייה ישירה, ואומר לו כך: בני היקר!

   לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ - אל תיגרר אחרי דברים ארציים וזולים, נטולי מוסריות ודרך ארץ, אל תתחבר עם חוטאים ופושעים...

   וּמִמּוֹלַדְתְּךָ - אפילו שמדובר בשכנים וחברים יקרים שהנך מחובר אליהם מאוד...

   וּמִבֵּית אָבִיךָ - אפילו שמדובר במשפחה קרובה והניתוק עימהם הוא קשה.

   כל מי שמסכן את רוּחַנִיוּתְךַ ורוחניות בני ביתך ומרחיק אותך מעבודת ה' - נתק ממנו מגע. ולאן תלך? מה אמור לעניין אותך?

   אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ - תעבוד היטב על התורה והיראה. בהם תדבק, ורק זה מה שאמור לעניין אותך.

   אכן לאורך כל ההיסטוריה חיו כך עם ישראל, כאשר הם עושים חשבון לאלוקים ותורתו - ולא לשום דבר אחר.

   מי לא מכיר את המעשה עם דוד המלך שרקד לכבוד התורה ולכבוד ארון ברית ה'? ומבואר בפסוקים שדוד רקד בכל כוחו ולא חס על כבודו, עד כדי כך שנאמר עליו הפסוק הבא: וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ (שמואל ב' ו' ט"ז). אך דוד לא חשש מכך וזה כלל לא עניין אותו. זה מה שנקרא "עזות דקדושה".

   מעשה שהיה באדם שחזר בתשובה, וזכה להקים בית של תורה. אך למרבה הצער התוגה והיגון, הוריו לא כיבדו את רגשותיו ודרכו החדשה, וכאשר הוא בא לבקרם - הם לא היו לבושים בצניעות, אלא בבגדי שחץ. ("בגדי שחץ" הם בגדים המבוססים על הלכות סוכה: לבוד, גוד אחית, גוד אסיק, צורת הפתח... כאשר הכל "כאילו" מכוסה, אך בפועל "הפרוץ רב על העומד").

   מיודענו האיש היה בניסיון גדול. מצד אחד הוא חייב במצוות "כיבוד הורים", מצד שני הוא מחויב גם לשמור על הצניעות. כיצד הוא יצליח לצאת מהסבך בשלום?

   נסע האיש אל רבו, ושטח לפניו את בעייתו. שמע הרב את הדברים, ופסק: תלמידי היקר! כל עוד והוריך אינם נלחמים בך ובדרכך, הנך חייב לכבדם. וזה שהם לא שומרי מצוות - זה לא קשור למצוות "כיבוד הורים" שלך. מצד שני, אין ספק שהנך נמצא בניסיון קשה של "שמירת העיניים", ומדובר במלחמה לא פשוטה. אך מחמת ההכרח, כל עוד הנך שורד את המצב ומצליח ללכת בין הטיפות, תמשיך לבקר אצל הוריך.

   אלא שיש משהו נוסף שעליך לקחת בחשבון, והוא "הילדים שלך". וכיוון שיש לך ילדים התמונה משתנה, ואסור לך לקחת שום סיכון. שהרי אתה מבין את רגישות העניין וער לסכנה, כמו כן רובצת עליך מצוות כיבוד הורים, לכן עליך ללכת בין הטיפות. אך הילדים שלך הם "פיקדון" מבורא עולם, ואין לך רשות לסכן את הפיקדון הזה - אפילו לא באחוז אחד.

   משום כך עליך להבהיר להוריך בצורה מכובדת שילדים הם "מוצר רגיש" ואנחנו לא לוקחים שום סיכון בחינוכם, ומשום כך אתה מנוע מלהגיע ולבקרם - עד שיבטיחו לך שלבושם יהיה צנוע והולם.

   האיש פנה אל הוריו וסיפר להם את דברי הרב, אך הם לא הסכימו לכבד את רצונו - והמשיכו להתלבש בפריצות.

   חזר האיש לרב והודיעו שהוריו מסרבים לעניין, והרב הורה לו הוראה חד משמעית:

   עם כל הכאב שבדבר, דע לך שעליך להדיר את רגלי ילדיך מבית הוריך עד שהמצב ישתנה, וכך היה. חצי שנה האיש לא עשה שבת אצל הוריו - וגם בימי חול הגיע לביקור ללא ילדיו, עד שהוריו קיבלו עליהם להתלבש בצניעות כאשר נכדיהם באים לבקרם.

   הסיפור הזה הוא אחת הדוגמאות לדברי הרמב"ם הנ"ל שאדם מצווה לזכור את הבורא והמצוות ולהקריב למען כך את היקר לו ביותר, את החברה והחממה האישית שלו, את המשפחה, בדיוק כמו שנצטווה אברהם אבינו. לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ.

   עד כאן ראינו שצריך לעשות חשבון לאלוקים ולא לאנשים. אך הבעיה היא שצריך גם לאחוז ראש, ולא להיות בגדר "חסיד שוטה". מה כוונת המשורר?

   מובא בבן איש חי מעשה על שני חסידים עובדי ה'. אחד חסיד "אמיתי", והשני "מדומה". שני חסידים אלו הוזמנו לפונדק אחד, בו התקיימה סעודת "שבע ברכות" לחתן וכלה. לאחר שהטיבו המסובים את ליבם ביין ובמיטב המאכלים - פתחו בשירה נלהבת, רקדו ועלזו ושמחו ושימחו, השעון המשיך לדהור והסעודה נמשכה אל תוך הלילה, והשעה המאוחרת לא הטרידה את הקהל כלל.

   והנה, הגיע "חצות לילה" זמן שבו יש לכונן על חורבן המקדש (שו"ע או"ח א' ג'). ראה זאת "החסיד האמיתי" וכאב ליבו על ההחמצה הגדולה. מה עשה? הציג כאילו הוא שר עם כולם, אך במציאות אמר בעל פה את התיקון חצות - מבלי שאף אחד יבחין בעניין. מבחוץ הוא נראה שמח ושר, אך בליבו ובפיו הוא התאבל על החורבן.

  לעומת זאת, כאשר ראה חברו "החסיד המדומה" שהגיע שעת חצות - מיד פרש לקרן זווית, שלף מתיקו האישי שק ושקית אפר וחבילת טישו, ולאחר שחגר שק למותניו ופיזר אפר על ראשו - התיישב בפתח, והחל לקונן במר ליבו:

   על נהרות בב.....ל... פניו נתכסו בדמעות, אפו החל  להמטיר גשם, הצער והיגון אפפוהו מכל פינה, הוא עשה זאת עם כל הלב והגרון, עד שמרוב בְּכְיָתוֹ וְתוּגָתוֹ פסק הזֶמֶר מכולם - והקול היחיד שנשמע באותו רגע היה קולו השבור והמיוסר, וממשתה ושמחה הפך המקום לבית אבל.

   אותו שוטה בטוח שהוא עשה את הדבר הגדול והדגול ביותר, הרי הוא לא התבייש מאיש והפקיר את כבודו למען צער השכינה, אך אותו שוטה אינו יודע שהוא חרג מהגבול הנכון - והקריב למען השכינה גם את שמחת החתן והכלה. וזאת מי התיר לו?

   סיפור נוסף מסופר על יהודי אחד שהלך ברחוב העיר, ולפתע הוא רואה "ננס", אדם מבוגר בגובה 80 ס"מ, ובאותו רגע הוא נזכר בהלכה שהרואה ננס צרי לברך "ברוך משנה הבריות" (אוה"ח רכ"ה ח').

   מה עשה אותו "חסיד שוטה"? ניגש אל הננס, הניף אותו באוויר כמו לולבף, החל לומר "לשם ייחוד", ואחר כך ברך בכל גדול את הברכה - כדי שכל מי שבסביבה יוכל לענות "אמן".

   מיודענו החסיד היה בטוח שבאותו רגע אלוקים מתפאר בו בכל העולמות העליונים ומפרסם את שמו לשם ולתהילה, והוא לא קלט שבשמים בזים לו ומכנים אותו בתואר הנכבד "מושחת", על כך שהוא ביזה בפומבי אדם חף מפשע והתעלל ברגשותיו.

   אכן, צריך לעבוד את ה' מתוך מסירות נפש ולא להתבייש מהסביבה, אך מצד שני צריך גם להפעיל שכל ורגש - ולא להקריב את כל העולם למען עבודת ה' שלנו. לא כך?