במדבר כב, ב: את כל אשר עשה ישראל לאמורי: תובנה: הפעולה הראשונה בסדרת פעולות עושה את הרושם החזק ביותר. בלק התרשם דווקא ממה שעשה ישראל לאמורי (כא, כד), ולא משאר ניצחונות ישראל שהיו בהמשך, על יעזר (כא, לב) ועל עוג מלך הבשן (כא, לה). בלק גם התרשם ופחד מההתיישבות של בני ישראל בערי האמורי (וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמֹרִי; כא, כה), ואילו במלחמה נגד יעזר ועוג ישראל רק ירש וכבש, אך לא התיישב שם.

כב, ב: ויגר מואב מפני העם: ש: מדוע פחד מואב מישראל, הרי משה צֻווה לא לגעת לרעה במואב (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה: כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה; דברים ב, ט) וגם באדום לא נגע לרעה אלא סבב את ארצו? ת: ה' אמר רק למשה ("ויאמר ה' אלַי") שלא לכבוש את שעיר (אדום), מואב ועמון. עובדה זאת לא הייתה ידועה לעמים ולא לעם ישראל, ולכן משה מגלה זאת לעם רק בנאומי הסיכום שלו (ספר דברים). מואב לא ידע אם משה יפסח עליהם (כפי שעשה לאדום) או יכבוש אותם (כפי שעשה לסיחון, יעזר ועוג), ולכן פחד.

כה, א: וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב: ש: האם יש קשר בין ישיבת העם בשיטים לבין התחלת זנותו אל בנות מואב? ת: כן, כי ידוע ששיטים הייתה במקום נמוך, על הירדן (וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב; לג, מט), ואילו כל ניסיונות הקללה של בלעם התרחשו בהר ("ויעלהו במות בעל", "ראש הפסגה", "ראש הפעור"), בלי ידיעתם של ישראל, ובלי שידעו כלל על נס הצלתם מקללת בלעם. אם היו העם יודעים מניסיונות הקללה, היו ודאי סולדים מבנות מואב, על אף יופיין, ועל אף הפיתוי לאכול ולעבוד את אלוהיהן.