פרשת שמיני- במה התגשמה משאלת העם?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו נקראת בשם: "שמיני" על סמך  תיאור היום השמיני למילואים-אשר היה בראש חודש ניסן, בו הוקם המשכן. [השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים]

במסכת מגילה [ו, ע"ב] נאמר: כי  ביום הקמת המשכן הייתה שמחה גדולה לפני ה' בדומה - ליום שבו נוצרו השמים והארץ, וההוכחה לכך:  בפרשתנו נאמר: "וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה—תְּמִימִים: וְהַקְרֵב, לִפְנֵי יְהוָה".

ואילו בתיאור בריאת העולם, נאמר:  "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.." [בראשית א, ה]

האירוע הגדול המתגלה ביום זה: לאחר שהעם זוכה לברכת  אהרון ,ואחריו שוב ברכת אהרון ומשה יחדיו ,  הוא אירוע דרמטי: בני ישראל זוכים  לראות  את אש ה' יורדת מן השמים , אוכלת את   הקורבנות מעל מזבח הנחושת בחצר המשכן – כפי שהכתוב מתאר:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם".  [ויקרא  ט, כ"ג-כ"ד]

השאלות הן:

א] מדוע  נכנסו משה ואהרון  לתוך אוהל מועד?

ב] מה הייתה תגובת העם למראה כבוד ה' ?

תשובות.

משה ואהרון נכנסו לאוהל מועד.

רש"י מסביר: משה נכנס עם אהרון לאוהל מועד:

א] ללמדו על מעשה הקטורת. לפי שבמשך ימי המילואים ,משה לבדו עבד במשכן ,אהרון לא היה רשאי להיכנס ולהתבונן בעבודתו של משה-  וזאת על פי הכתוב:  "וְכָל-אָדָם לֹא-יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ" [שם, ט"ז, י"ז]

ב]  כיון שראה אהרון שכבר הוקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים- ועדיין לא ירדה השכינה על ישראל-היה מצטער ואומר: סימן שהקב"ה כעס עליי ובגללי  לא ירדה השכינה על ישראל, אמר למשה: כך עשית לי שנכנסתי והתביישתי? מיד נכנס משה עם אהרון לאוהל מועד וביקש מה' רחמים ומיד ירדה השכינה על עם ישראל.

ישנו הסבר מעניין: בנוהג שבעולם על כל  צרה  שלא  תבוא במקום שאדם ייחס את הדבר לחטאיו - תולה את האשמה באחרים, אך  הדבר הנכון הוא: שיעשה אדם חשבון נפש ויפשפש במעשיו , המעלה הגדולה של אהרון: כאשר ראה שלא ירדה השכינה עדיין על עם ישראל האשים רק את עצמו בחטא העגל!

מעשה שקרה: פעם הציעו גבאי בית הכנסת שבתחילת השנה יעמידו באחת מפינות בית הכנסת, חבית ריקה ובכל שבת שהמתפללים מגיעים לבית הכנסת להתפלל- יביא כל אחד כוסית ערק וישפוך לתוך החבית הזו וכך במהלך השנה- החבית –תתמלא ביין וכשיגיע חג שמחת תורה- יחלקו לציבור המתפללים מהשתייה הזו- כדי לשמחם. ובהגיע  חג שמחת תורה, ניגש אחד מהמתפללים שרצה למזוג  כוסית לאנשים, אך באותו רגע, חשכו עיניו, ראה כי אין בחבית אלא מים! כל המתפללים התבוננו איש ברעהו  ולא האשימו איש, לפי שידעו שהם בעצמם אשמים במחדל זה, התברר כי כל יחיד ויחיד מתוך ציבור המתפללים חשב: כולם מביאים שיכר, לא נורא אם אני –אביא מים, הבעיה שכולם הלכו בקו חשיבה זה והביאו רק מים, לכן מובן שהחבית התמלאה במים ולא בשיכר!

עניין זה מתבטא גם בעניינים רוחניים ובתיקון המידות ,כולם יודעים שצריכים לתקן את הדרך ולהתעלות, אך הצרה מתחילה כאשר כל אחד מצפה שהאחר יעשה זאת ובינתיים אינו עוסק במצווה. [מתוך ספר "מטה שמעון"]

על פי  "אמרי שפר": היות  ובעקבות  הקרבת הקטורת  הזרה [ללא ציווי מה'  ומסיבות נוספות] נגרם מותם של נדב ואביהוא וכפי שמסופר בכתובים אהרון קיבל את הידיעה  על מותם בשלוות נפש:

"ו֨יאמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־ אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן" זאת דרכם של צדיקים.

משה לימד את אהרון פרק חשוב: שיוכל לברך ולהודות לה' גם על הרעה ולקבל  ייסורים בשמחה ובאהבה , נושא  זה-לימד אותו כאשר נכנס אתו לתוך אוהל מועד בפעם הראשונה, ברגע נשגב זה מצא גם את העיתוי הנכון –ללמדו: "על מעשה הקטורת"- שיוכל לקבל בשלווה ובהלל את הדבר אשר אירע בעקבות  הקטורת- מותם של שני בניו ויהיה "מברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה.."

כנגד דבר זה אמר  הלל הזקן: אם אני נמצא כאן הכול כאן, אם אני מעוניין לתקן את העולם, בראש וראשונה אני צריך להימצא במקום ואם אני אקח על עצמי לתקן את עצמי- ישנו סיכוי שהכול יתוקן. לא כן ,כאשר אצפה שאחרים  יעשו את הנדרש .[ילקוט "לקח טוב"]

על פי "נתיבות שלום": מסופר בתורת כוהנים שאהרון ראה דמות עגל על גבי המזבח לכן חש בושה להתקרב, אמר לו משה: קרב אל המזבח, מדוע אתה בוש? הרי לכך נבחרת! אך  ידע אהרון שגם לו הייתה שייכות לחטא העגל.

 על פי חז"ל, עיקר החטא היה : שבני ישראל חוללו סביב העגל, כמו שנאמר:   "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". [שמות ל"ב, י"ט]

בדרך כלל, יהודי כשהוא חוטא- הוא מצטער ונשבר בנפשו. אך במעשה העגל, בני ישראל, לא רק שלא הצטערו, אלא יצאו במחולות וזה היה עיקר חטאם!

לכן אמר משה לאהרון: קרב אל המזבח! לפי שעיקר  חטא העגל השמחה שנטלו בהם חלק  בני ישראל, לא כן אהרון- הוא לא השתתף בשמחה זו- שהייתה עיקר החטא.!

חיזקוני סובר: שמשה ואהרון נכנסו  לאוהל מועד להתפלל כדי שיראו את כבוד ה' ותרד האש מן השמים- כדי להראות שנתקבלה העבודה במשכן..

האש על המזבח ותגובת העם:

נאמר: "וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ"

רבינו בחיי סובר: האש שירדה מן השמים -היא אותה אש שעמדה עד דורו של שלמה המלך שבנה את המקדש ואש זו הייתה קיימת במשך כל תקופת הבית עד שחרב. אז האש כבתה.

רש"ר מסביר, כאשר המשכן כבר נחנך והכוהנים והעם הביאו את הקורבנות, הרי הובטח להם שתתגלה לעיניהם השכינה. אך עדיין השכינה לא ירדה על העם, רק לאחר שמשה ואהרון היו בתוך אוהל מועד וספגו את הקדושה, יצאו אל הקהל ברכו אותם ובכך הביעו את משאלתם שהשכינה תרד עליהם,  ואכן  משאלת העם התממשה: וכך הושלם המשכן ונעשה ל"אוהל מועד"

וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם".

ספורנו אומר בדומה לדברי רבינו בחיי: אותה אש שירדה משמים  בימי משה, לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים ואותה שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה .

רש"י מסביר : משה ואהרון ברכו את עם ישראל בתפילה: "ויהי נועם אלוקים עלינו.. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" היות שבמשך כל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום ,עדיין לא שרתה בו השכינה והיו בני ישראל מתביישים והיו אומרים למשה רבינו: "כל הטורח שטרחנו כדי שתשרה  השכינה עלינו,  הרי היינו רוצים שתשרה השכינה עלינו וכך נדע : אם אכן  נתכפר לנו חטא העגל, הסביר להם משה, כי אהרון אחיו כדאי וחשוב ממנו- כי על ידי קורבנותיו ועבודתו תשרה השכינה על עם ישראל וידעו שה' בחר בו. ואז כאשר יצאה- אש ה', הם הללו  ושיבחו את ה' ונפלו על פניהם.

אור החיים מסביר: אמרו חז"ל בתורת כוהנים [פרשה י"ט] שצעק אהרון לפני משה על כך שמשה ציווהו להתקרב למזבח ובא  לידי בושה[כי עדיין לא ירדה השכינה] מיד נכנס משה  עם אהרון  וביקש עליו רחמים ואז ירדה השכינה.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ברגע שירדה  השכינה ,סוף, סוף,  עם ישראל,  הבינו כי  התכפר להם חטא העגל  ולכן אין פלא  שכל העם שמח  והלל את אלוקים על משאלתם שהתגשמה.