הידעת?

   לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (ל' כ').

   בפרשת השבוע אנו זוכים לפקוח עיניים ושכל ולב ולהבחין בנקודת חן מאוד עמוקה ודקה, אשר היא הבסיס של כל היהדות. ומי שיצליח לרכוש את הנקודה הזו בימי חייו, הרי שהוא עושה את העסקה המשתלמת ביותר - גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית.

   מצד שני מי שנכשל בנקודה הזו, לא נגזים אם נאמר שהוא מחמיץ את החיים, ומפסיד מכך גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. מה כוונת המשורר החזן והפייטן? על מה הרעש הקצף וכל הבלגן?

   כל אדם שמוחו פועל בקודקודו והרגש בוער בתוך ליבו, מבין ומאמין שלא לחינם הוא בא לעולם. לא יתכן שהוא נברא "סתם" לתקופה של 120 שנה, ואחרי התקופה הזו הוא הופך להיסטוריה. ברור שיש כאן תבנית ותוכנית אלוקית - ולאדם יש מטרה בביאתו לעולם, ועליו להגשים את שליחותו ולבצע זאת על הצד הטוב ביותר.

   ומהי מטרת האדם? מהי שליחותו? האם להיות טבח או טייח או נפח איש ציבור משובח ומנופח? האם מטרת האדם לאכול כהוגן ולגדל כרס נכבדה ומפוארת אשר תזכה אותו בניקוד גבוהה בעולם העליון?

   לא ולא! ברור לכולנו שהאדם בא לעולם למטרה הרבה יותר מרוממת, משהו עם "רמה רוחנית" שלא יתנתק ממנו גם אחרי 120 שנה, וכפי שכותבת לנו התורה בפרשתנו במילים ברורות: אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו... לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו... לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וְלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ... (דברים ל' ט"ז - כ'). הפסוק הזה מגדיר לנו היטב את תכלית ומטרת האדם בעולם, ומה ה' מצפה ממנו.

   אך למרות שהדברים ברורים ופשוטים נשתדל לבארם ולהרחיבם מעט, משום שטמון בהם עומק נסתר ויקר - אשר חובה להדגישו ולהבליטו. מה גם שאנו נמצאים בחודש "אלול" שהם ימי חשבון נפש וחיזוק הדת והדעת, ואין ספק שהדברים יועילו לנו בעזרת ה'.

   ובכן, יש תמימים החושבים שבקיום המצוות הם מועילים לבורא עולם. הם חושבים שבלעדי מצוותיהם היה חסר לה' דבר מה, ועל ידי מצוותיהם הם משלימים לו את אותו חֵסֶר. אין ספק שמי שחושב כך נכשל ביסודי האמונה, ואכמ"ל. (עיין בשומר אמונים הקדמון למהר"י אירגס, ויכוח שני אות י"ב, י"ג, ט"ו).

   יש שוטים שבטוחים שהמצוות שלהם "תומכות" בבורא ומחיות אותו, ומשום כך הם מרשים לעצמם לקיים את המצוות "בצורה חלקית" - ולעשות להם קיצוץ וניפוץ ופיצוץ וריצוץ. לדעתם המעט שהם עושים זה מספיק בשביל "לתמוך בבורא", ולפעמים הם אפילו מרגישים שהם עשו "יותר מדי" - והבורא צריך להחזיר להם עודף על ההשקעה הכבירה שהם השקיעו למענו.

   אין ספק שאנחנו מרחמים על אותם החושבים כך, וכואבים על בורותם הנוראה. אך בטרם אנו מרחמים עליהם ובטוחים בשלֵמותנו, נתעמק רגע במשל הבא:

   יום אחד מושיקו יוצא העירה ומרחרח את המצב ומנסה לצוד עסקה טובה, ולפתע הוא רואה דבר מעניין:

   מרכז השוק ניצבים שתי דוכנים חדשים. בדוכן אחד עומד העשיר של העיר ולידו ארגז מלא מטבעות, והעשיר מכריז שלרגל יום הולדתו - כל מי שיגיע לדוכנו יקבל סכום נכבד של כסף. מושיקו בודק מה מציע הדוכן השני, והוא מגלה שמאחוריו ניצב העני המרוד של העיר ובידו קופה ריקה, והוא מכריז שמחמת שמצבו רעוע ומדולדל, הוא פותח במבצע של "תרמתי והצלתי", והוא מבקש מכל העוברים ושבים לתמוך בו ביד רחבה.

   מושיקו צופה בשתי הדוכנים, והוא מגלה שליד הדוכן של העשיר משתרך תור ארוך. אנשים עומדים שם שעות ארוכות בלי לאכול ולשתות וממתינים לתורם בסבלנות, כדי לקבל מהעשיר את מתנתו. מצד שני, בדוכן של העני השטח ריק והתנועה לא קיימת.

   מושיקו התמים לא הצליח להבין את המצב המוזר הזה, והוא התקדם אל דוכן העשיר והכריז בקול גדול: חברים יקרים! פונה אני אליכם בקריאה נרגשת, ומגלה לכם ידיעה מאוד חשובה: אין צורך להמתין שעות רבות ליד דוכנו של העשיר ולהתענות בלחץ הגדול ובחום הנורא. דעו לכם שממול ניצב דוכן נוסף - הדוכן של העני. שם אין עומס ולחץ - והתנועה פתוחה, ומומלץ שחלק מהאנשים יפנו לשם כדי לאזן את הכוחות בשתי הדוכנים.

   למרבה הפליאה, למרות ששמעו האנשים את דבריו של מושיקו, אף אחד

 מהם לא זז ממקומו. ובאמת מדוע?

   התשובה פשוטה. בדוכן של העשיר - נותנים. אך בדוכן של העני - אמורים לתת.

   כאשר אדם מתבקש לתת ולהעניק ממה שיש לו - הוא נחסם וסוגר את היד. פשוט קשה לו "לתת". וגם מי שכבר מוכן לתת, עדיין הוא לא יחזֵר ויטרח ויעמוד בתור בשביל זה. אך כאשר מציעים לאדם לקבל רווחים ומתנות חינם, התיאבון שלו נפתח והוא לא מחמיץ אף הזדמנות, והוא מוכן להמתין עבור כך בשמש ובקור שעות ארוכות. עד כאן המשל, כעת נעבד את הנמשל:

   ומה איתנו? האם כואב לנו כאשר אנו מחמיצים ומפספסים מצווה? האם אנו כואבים את האובדן הנצחי והחסר הרוחני?

   נחדד יותר את השאלה: מתי כואב לנו יותר? כאשר אנו מאבדים מאה שקל - או כאשר אנחנו שוכחים לברך לפני האוכל?

   הרי הגמרא כותבת בפירוש שאדם שאינו מברך לפני האוכל, הרי הוא גזלן (ברכות ל"ה ע"א). הגמרא מודיעה גם שאדם שאוכל בלי לברך - הוא עוצר את השפע לכל הבריאה וגוזל את הרבים, והוא מקבל "כרטיס חבר" למועדון של ירבעם בן נבט - שחטא והחטיא את הרבים (ברכות ל"ה ע"ב, וברש"י שם).

   ולמרות שאנו יודעים את כל זה, עדיין אובדן של מאה שקל - כואב לנו יותר מאובדן של ברכה. האם זה לא מעיד שאנו כלל לא מבינים מהי תכליתנו מטרתנו, ומה העוצמה של כל מצווה והאסון שבכל עבירה?

   אין ספק שחובתנו לחדד את הרגש הרוחני ולהבעיר את הניצוץ היהודי שבקִרבנו, ולשנן היטב את המשפט הבא:

   כל עבודת ה' שאנו עושים כאן בעולם - נועדה רק כדי להיטיב לנו בעולם הנצח, אך היא לא נחוצה לה' כלל! בורא עולם לא זקוק למצוותינו ואינו מקבל מהם כל תועלת, כל הרווח או ההפסד הוא שלנו בלבד. הדברים מבוארים בהרחבה בספרים הקדושים - ואין בהם כל מִקְמוּק וּפִּקְפּוּק (עיין בשומר אמונים הנ"ל) ואשרי המבין זאת.

   כעת כולם להדק חגורות, אנו עומדים להמריא מאוד גבוה - ולהבין פרט מאוד עמוק ודק, אשר הוא ההגדרה המדויקת של תכלית האדם בעולם. מדובר בפרט מאוד עדין, ומי שמבין אותו - אשריו ואשר חלקו.

   למרות שהמצוות נועדו רק כדי להיטיב עמנו בעולם הנצח ולתת לנו שכר יקר ורב, זה לא אמור לעניין אותנו. חובתנו להבין שזה רק "בונוס", ובעצם כל מטרתנו בקיום המצוות זה אך ורק לעשות נחת רוח לבורא עולם.

   לאחר שהבנו היטב את מטרתנו ותפקידנו בעולם, אין ספק שההתבוננות הרוחנית שלנו תעלה רמה. כבר לא נקיים את המצוות "מחוסר ברירה" ויראת העונש, אלא נקיימם מאהבה וחיבה למלכנו - כדי לגרום לו לנחת רוח עוד ועוד. אין ספק גם שלא נהיה מסוגלים להתרשל במצוות ולהחסיר מהם - וברור שיכאב לנו על כל חיסרון בעבודת ה', והרגישות הרוחנית שלנו תהא כמו של גדולי ישראל.

   מסופר על אחד מגדולי ישראל שהיה מקפיד לקרוא קריאת שמע מוקדם בכל יום, כדי לצאת ידי כל השיטות שבהלכה. יום אחד הוא הקיץ משנתו באיחור, וגילה שלפי שיטה אחת (של המגן אברהם) כבר עבר זמן קריאת שמע. הדבר כל כך ציער אותו, ובאותו רגע הוא התעלף!

   מסופר על צדיק אחד שרצה בכל מאודו להשיג אתרוג כדי לברך עליו בחג הסוכות, אך המחסור הגדול היה בעוכריו - ולא הוגשמה משאלתו. לפתע נודע לו שהגיע לעיר אדם שבאמתחתו אתרוג. שלח הרב את שמשו וביקש ממנו לקנות את האתרוג בכל מחיר. הגיע השמש לאותו אדם וביקש שימכור לרבו את האתרוג - וכמה שידרוש יקבל, והמוכר השיב שרוצה בתמורה את כל העולם הבא של הרב!

  אמר לו השמש. וכי יעלה על דעתך שהרב יסכים? הרי הרב עשה בימי חייו אלפי מצוות. וכי יפסיד את כל שכרם למען מצווה אחת? השיב לו האיש: אם כן, איני מוכר את האתרוג. חזר השמש לרב בפחי נפש, והודיע שהעיקה נכשלה - מחמת שהאיש מבקש מחיר לא הגיוני. הוא רוצה שהרב יתן לו תמורת האתרוג את כל העולם הבא שלו!!!

   השיב לו הרב: ולמה לא הסכמת? הרי לא הגבלתי אותך במחיר. דע לך שגם למחיר הזה אני מוכן!!! השמש ההמום חזר אל האיש וביצע איתו את העסקה - ורכש עבור הרב את האתרוג, ובאותו חג שמחתו של הרב הרקיע לשחקים, והוא הכריז באוזני תלמידיו ואמר: סוף סוף אני מקיים מצווה לשם שמים, לא בשביל לקבל שכר - אלא רק כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם.

   מסופר בגמרא על רבי עקיבא שנהרג על קדושת ה' מתוך ייסורים קשים ומרים. סרקו את בשרו במסרקות של ברזל לוהט, ופיררו את גופו בעינויים נוראים. (זו הייתה גזרה משמים - והנימוק כרגע לא קשור לכאן, ומי שחפץ להרחיב את הידיעה מוזמן לעיין במדרש, מובא באוצר המדרשים "אייזנשטיין" ערך עשרה הרוגי מלכות). ראו זאת תלמידיו ובכו. אמר להם רבי עקיבא, תלמידי! מה אתם בוכים? דעו לכם שכל יום שקראתי בקריאת שמע את הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך" - התאוויתי תאווה גדולה למסור את נפשי על אהבת ה', וכל יום שלא זכיתי למעמד הזה - הצטערתי מאוד. וכעת שזכיתי לכך, לא אשמח? הרי  זה היום המאושר בחיי!!! (ברכות סא:).

   ידוע ומפורסם הסיפור על האר"י הקדוש שפעם הניח את ידו על זקנו בשבת - תוך כדי הלימוד, והשאיר את היד באותה תנוחה - עד מוצאי שבת. מדוע? מפני שיש איסור הילכתי לתלוש שתי שערות בשבת, והוא חשש שאם יזיז את ידו - הוא יגרום לתלישת שתי שערות - ויעשה עבירה.

   רק רגע! מה הלחץ? שיוריד את היד בעדינות, ברכּוּת, בנועם, באיטיות, מתוך זהירות, מה כל כך קשה להיזהר שלא יתלשו שתי שערות?

   אמת, אנחנו צודקים. הוא יכל להוריד את היד בעדינות - ולא היה קורה כלום. אבל הוא לא היה מסוגל!!! היראת שמים שלו לא נתנה לו לקחת צ'אנס אפילו לא אחד למיליון!!!

   יש רבבות סיפורים על גדולי ישראל כיצד הם התייחסו למצוות - וכיצד כל צורת החיים שלהם הייתה אך ורק לעשות נחת רוח לבורא עולם, וראו עליהם שהם חיו ונשמו כל רגע את הפסוק האחרון בפרשה שהגדיר את עבודת ה' ותפקיד האדם במילים הבאות: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ.

   אלא שלפני שהתורה חותמת את הפרשה עם הפסוק הנ"ל המגדיר לנו היטב מהי עבודת ה' מושלמת, היא כותבת פסוק הדורש ביאור ובירור - והתמיהה בו רבה.

   אך טרם נדוש בעניין וניישב את ההדורים שבפסוק, נעלה כאן נקודה מאוד מהותית - אשר תשלים לנו חלק מאוד חשוב בחידוד ההשקפה.

   [אומנם מדובר בנקודה מאוד רגישה - ויתכן שמומלץ לא להיכנס אליה, אך אם יועילו הדברים אפילו לאחד, והיה זה שכר כולנו].

   ובכן, למרבה הצער והעלבון והיגון, יש אנשים שמוסרים נפש על עבודת ה' ומשתדלים לעשות לו הרבה נחת רוח. רק הבעיה היא שהם לא מוסרים את הנפש שלהם, אלא נפשות של אנשים אחרים. הם מקריבים לשם כך את בני הבית, את האישה והילדים, ומנסים לסחוט מהם עוד קצת עבודת ה'.

   הם מסוגלים לאלץ את הילד לשבת על הכסא ולקרוא תהילים - כדי שיהיה לה' עוד קצת נחת רוח, אך הם מתעלמים מכך שהילד לא נמצא בדרגה שהם דורשים ממנו. הם מצפים מבני ביתם "לעבוד על המידות" ולהתעלות על רגשותיהם, ודורשים מהם דברים למעלה מכוחותיהם.

   הם לא יבואו לאסיפת הורים בתלמוד תורה ולא למסיבת חומש של הילד, הם גם לא יצאו עם המשפחה לטיול רגלי וכו', אין להם זמן להשקיע בבית... באישה... בילדים... הם מעדיפים להשקיע את הזמן הזה בעבודת ה'. עוד שיעור תורה, עוד דף גמרא, עוד איזו מצווה... הם רעבים כל הזמן לעשות לה' נחת רוח - ולא מעניין אותם שזה בא על חשבון אחרים, על חשבון בני ביתם. מה רע בכך?

    מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול... אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים - כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו - והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

  לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

   הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

   נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

   באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

   המעשה הזה משקף לנו בדיוק את הרגישות של "עבודת ה' " בצורה נקייה, ומלמד אותנו שלדאוג לנוחות בני הבית "וגשמיותם" - זה א' ב' בעבודת ה'.

   ובל נשכח את דברי התנא באבות שאמר כך: כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך (אבות ו' ד').

   שמתם לב לדברי התנא? המשפט הפותח הוא כך היא דרכה של תורה. אכן התנא מסיר את הכפפות ופורס לנו את הפסגה הגבוהה של הפרישות והמסירות בעבודת ה', והוא מחכים אותנו בפרטי הפרטים. פת במלח תאכל... על הארץ תישן... אך התנא טורח ומוסיף כאן עוד משפט:

    ואם אתה עושה כן, אשריך. אם אתה עושה זאת ודורש מעצמך להתאמץ, סימן שאתה בדרגה גבוהה. אך אם אתה דורש מאחרים את הדרגה הזו, אוי לך! שהרי זה גובל בהתעללות ואכזריות.

   וכבר אמר החכם: בן תורה אמיתי אמור לדאוג לרוחניות שלו, ולגשמיות של הזולת. ולצערנו, יש כאלו שעושים ההיפך. הם משקיעים היטב בגשמיות שלהם, ודורשים מבני ביתם את הרוחניות הגבוהה ביותר.

   מסופר על יהודי אחד שקנה אתרוג בדמים מרובים, ואשתו התרגזה על כך ונשכה את האתרוג ופסלה אותו, וכל השקעתו וממונו ירדו לטמיון.

   ראה זאת אותו יהודי ונשא עיניים לשמים, ואמר: ה'! את מצוות אתרוג יצר הרע לקח ממני, ועכשיו הוא רוצה גם להכשיל אותי בכעס על האישה. אך דע לך אבאל'ה שכלום לא יעזור לו. אני על אשתי לא כועס!!!

   הנה לנו דוגמא כיצד מתנהג אדם גדול. הוא לא עובד את ה' בסיטונאות ולא חושב כל הזמן כיצד לנפח את שכרו הנצחי. מה כן מעניין אותו? איך לעשות לה' נחת רוח "באמת".

   לכן הוא לא מתפרץ ולא כועס כאשר נושכים לו את האתרוג והורסים לו את הקידום בעבודת ה', הוא גם לא מפעיל את אשתו וילדיו על טורבו כדי להפיק מהם עוד כמה מצוות, הוא יודע גם לסגור את הספר ולהתפנות לאשתו וילדיו ולהקדיש להם זמן ולשחק עימהם ולרדת לרמתם "כמה שצריך" - ולשוחח עימם "שיחת חולין", והוא מבין שכל זה נקרא עבודת ה' מושלמת.

   מי שחי כך, עובד את ה' בצורה הכי גבוהה, ואשריו בזה ובבא. בעזרת ה' הוא עוד יראה את התוצאות בחינוך הילדים ובשלום בית, ביחסי גומלין עם החֶברה, ואין ספק שישועת ה' תלווה אותו תדיר. מצד שני מי שלא חי כך, מי שמשקיע בעבודת ה' ועושה זאת על חשבון "נוחות" אשתו וילדיו, צר לנו לאכזב אותו - אבל חובתנו להודיעו שהוא עושה ההפך מרצון ה'. מדוע?

   נפסק בהלכות צדקה שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול - ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר - שהרי זה "צורך נפש" שלו (שו"ע יו"ד צדקה ר"נ א').

   נציין רק שהגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד].  הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל!!!

   לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

   אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

   אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הילל שלמד תורה מתוך מסירות נפש - ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא ל"ה ע"ב) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה', וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה' עליונה ביותר.

   מי שיתעמק בפרשה, יגלה את המסר הזה בין פסוקיה. היכן?

   בפרשת השבוע - לקראת סיום הפרשה, כותבת התורה את הפסוק הבא: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

   כל מי שמבין עניין, רואה כאן שתי שאלות מהותיות:

   א) מדוע התורה כפלה את דבריה פעמיים? "חיים ומוות", "ברכה וקללה"?

   ב) מה הקשר בין עבודת ה' של האדם - לילדיו (וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ)?

   ההסבר פשוט: עם ישראל קיבל בהר גריזים "קללות וברכות". קללות - אם יעשה עבירות, וברכות - אם יעשה מצוות. כעת באה התורה ומודיעה לאדם דבר נוסף. חוץ מזה שהנך צריך לדרוש מעצמך לבחור את מסלול המצוות (הברכה) - ולהיזהר מהעבירות (מהקללה), עליך להתייחס למערכה נוספת - מערכת שנקראת "חיים ומוות". עליך לדעת למזג את המצוות עם החיים הכלליים, עם החברה והמשפחה, ולא לצער את הציבור ולצמק את נוחותו - רק בגלל שבא לך להתקדש.

   התורה נוקטת זאת באזהרה חמורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. בורא עולם רוצה שעבודת ה' של האדם לא תפריע לו לנהל "חיי משפחה", ושהיא לא תעשה על חשבון אשתו וילדיו - ולא על חשבון נוחותם. בורא עולם חפץ שהחיות הרוחנית של האדם לא תסתור את הלְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

   אבא יקר! מה אתה אומר על הדברים?