"כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד,ז). '… חזרו ושאלו אותו: מה אהן דכתיב (דברים, ד) "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו”? אמר להן: "כה' אלקינו בכל קראינו אליהם" אין כתיב כאן, אלא "בכל קראינו אליו”. אמרו לו תלמידיו: רבי, לאלו דחית בקנה, לנו מה אתה משיב? אמר להן: קרוב בכל מיני קריבות. דאמר ר' פינחס בשם רב יהודה בר סימון: עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה. מה טעמא? (ישעיה, מז) "ישאוהו על כתף יסבלוהו" וגו', סוף דבר אלוהו עמו בבית והוא צועק עד שימות, ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו. דאמר לוי: מהארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה, ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה, ועביו של רקיע ת"ק שנה, וכן לכל רקיע ורקיע... ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה, והקב"ה מאזין את תפלתו. שנאמר (ש"א, א) "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" והאזין הקב"ה את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר (תהלים, קב) "תפילה לעני כי יעטף", כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוק קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן?' (יר' ברכות ט,א). היר' מביא את ויכוחיו של רבי שמלאי מול המינים, ובין השאר מובא על הפס' “מי גוי גדול" וגו', למינים אמר שהפס' מדייק בדבריו שאין כמה אלוהות ח"ו, ולתלמידיו הסביר שזה מול הע"ז, שה' קרוב אלינו בתפילה, על אף כביכול המרחק הגדול בין שמים לארץ. בפשטות מה שהובא המרחק הגדול זה משום שישנה כזו מסורת שכך מתבטאת, ולא בא אלא רק לומר שאעפ"כ ה' קרוב ושומע תפילתנו. אולם אולי נרמז כאן כדרך אגב גם מדוע התבטאו שיש מרחק של חמש שנה בין רקיע לרקיע, ובכל רקיע. שאולי מספר זה כעין מרמז על הקשר בין ה' לעולם, שזהו עניין תפילה (וכן אלוקותו של ה', ההיפך מע"ז). לתפילה יש קשר לתורה: '(משלי כח ט): "מסיר אזנו משמוע תורה" – אמר רב הונא: כל מי שאין חביבין עליו דברי תורה, "גם תפילתו תועבה". אמר ר' חנין: נאמר כאן "מסיר אזנו משמוע תורה", ולהלן הוא אומר (משלי כא יג): "אוטם אזנו מזעקת דל" – מה להלן "גם הוא יקרא ולא ייענה", אף כאן "תפילתו תועבה"' (מדרש משלי [בובר] כח). (וכן אותו העקרון משמע בקיצור בשבת י,א). לכן נראה שחמש מאות שנה רומז לחיבור שבין התורה לברכות, שיש מאה ברכות בכל יום ('תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך"' [מנחות מג,ב]), וכשמחברים אותם עם התורה שהיא חמשה חומשים יוצא חמש מאות. ממילא כעין נרמז שהמרחקים בקשר לרקיעים, שזה כביכול המרחקים בשמים שמשפיעים על הארץ, זה קשור בעניין של חמש מאות. עוד נראה שנאמר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר" וגו' (תהלים צ,ד), והעולם נברא בשבוע הבריאה במאמרות, ולכן כנגדם שבעה רקיעים מעל העולם. ובכל יום יש לילה ויום, ולכן מתחלק האלף שכנגד היום לפעמיים חמש מאות (אמנם בפס' הכוונה היא שיום וקצת מהלילה זהו כאלף שנה, ולא ליממה, אולם כיון שמחולק ליום וקצת מהלילה, ויום ולילה הם כעין שני זמנים שונים, אז לכן כאילו מחולק לשנים – לחמש מאות לכל גילוי של חלק). שכך רמז שעלינו לקדש את העולם ע"י העלאתו בקודש, כעין לרקיע. לכן זהו חמש מאות בכל חלק – לרקיע והרקיע, ויחד זהו אלף, והרקיעים הם שבעה כימי הבריאה. (לשיטת הרמב"ם שבכל יום יש חובה להתפלל מדאורייתא, גם מתחבר לעניין של יום – כעין יום בעיני הקב”ה). עוד נראה שהרקיעים כעין מפרידים בין העולם לה'. לכן חמש מאות כנגד "לארבע רוחות מדדו חומה לו סביב סביב ארך חמש מאות ורחב חמש מאות להבדיל בין הקדש לחל" (יחזקאל מב,כ) שכנגד מקום הקודש שיובדל מהחול, כך גם מצויין ברקיעים. או כנגד מידות הר הבית: 'הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה' וכו' (משנה מידות ב,א), שגם בו יש מעלה לגילוי ה' (“בהר ה' יראה". בראשית כב,יד), לכן כנגדו רמז בחמש מאות שבזה הבדל בין שמים לארץ – שה' נסתר בארץ. (וכן באלו רמז לתפילה שמכוונת לכיון המקדש). אולי גם חמש מאות כנגד ארבע מאות פרסה של א"י (ב"ק פב,ב) ועוד מאה כנגד בנ"י, שזהו גילו של אברהם בהולדת יצחק, שיחד זהו חמש מאות – רמז לכך שבנ"י בא"י מקדשים את העולם (וכן רמז בחמש מאות, לתורה שהיא חמשה חומשים, כפול מאה כנגד בנ”י). אולי גם כנגד שאדם מהלך ביום עשרה פרסאות (פסחים צד,א), וחמישים יום זהו הזמן בין הטומאה כשיצאנו ממצרים, לתורה וקדושה במתן תורה (שאנו גם מתחברים לזה בכל שנה - בעליה בקודש בחיבור לתורה, בשבועות), לכן יוצא חמש מאות (50X10) [ואמרו בשנים ולא בימים, כדי לבטא מרחק רב]. וכן מאה מרמז על שלמות, ויחד עם התורה שרמוזה בלוחות, שבהם עשרת הדברות, זהו אלף (10X100), כעין מעלת כל רקיע, ומתחלק לשנים (של 500) כנגד שהדברות מחולקות בשני לוחות.