לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... (כ"ג ד' - ה).

   מי שקורא את הפסוקים הללו, מצייר לעצמו את התרחיש הבא:

   על אם הדרך עמד עם מרוד ואביון ואומלל ומדולדל וחסר כל - אשר אין פת בסלו ושום מאכל בתרמילו, העם הזה סבל מרעב גדול ותת תזונה ומשקל - וזעק ללחם, ולמרות זאת עמון ומואב עטו על עצמם שריון של אטימות ואכזריות ולא סייעו לאומללים, ובגללם נפחו מורעבים רבים את נשמתם.

   אמת. אם זה היה המצב של עם ישראל באותה תקופה, אם הטרגדיה הייתה בעוצמה שכזו, היינו מבינים שמגיע לאותם רשעים עונש כבד לדורי דורות ולשמור מהם מרחק לנצח - ולא לקרב אף אחד מזרעם לגירות. אך למרבה התדהמה, המדרש מעדכן אותנו שמצבם של עם ישראל באותה תקופה היה זוהר וכלל לא קודר, וזה תוכן דברי המדרש:

   וכי היו צריכים עם ישראל ללחם ומים מעמון ומואב? והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, המן (האוכל) ירד להם בכל יום, הַשְׂלָו (הפינוקים) הגיע אליהם עד לפה, הבאר של מרים (המים) ליוותה אותם לכל פינה, ענני הכבוד הקיפו אותם וגוננו עליהם, אם כן מה רוצה התורה מאנשי עמון ומואב בכך שלא הציעו לחם ומים לעם ישראל שעבר בארצם? הרי עזרתם הייתה מיותרת וכלל לא נצרכת.

   עונה המדרש על שאלה זו את התשובה הבאה: "דרך ארץ" הוא להציע מאכל ומשקה לאדם הבא מהדרך, לא משנה אם הוא זקוק לכך או לא.

   משום שההתעניינות בשלומו והצעת העזרה גורמים לו להרגיש אהוב ורצוי, וזה עוזר לו להשיב את נפשו ולהירגע מעמל הדרך.

   בנקודה הזו נפלו עמון ומואב - כאשר לא הציעו עזרה לעם ישראל בעת שעברו בארצם, ומשום כך הם נענשו לדורות - והתורה אוסרת לקבל מהם גֵרִים.

   לאחר שהמדרש מסיים לבאר לנו את העניין הזה הוא חותם את דבריו במשפט מאוד עוצמתי ומחייב, ואלו דבריו:

   עד כאן דברי המדרש. אך למרות שדבריו מובנים, יש בהם תמיהה רבה עד מאוד.

   אם רק מי שחטא היה נענש, היינו מבינים זאת. אך מדוע התורה מוחקת לנצח את הקשר של עַם ישראל עִם האומה העמונית והמואבית - ואינה חפצה לקבל מהם גֵרִים לעולם? מדוע הילדים שעוד לא נולדו מקבלים "חותמת שחורה" - ואין להם אישור כניסה ליהדות?

  התשובה מאוד מעניינת:

   מי שחסר לו את הרגש לזולת ואין הוא יודע "לתמוך נפשית" בשני, חסר לו את הבסיס של כל היהדות. שהרי שלושת הסימנים והתכונות הבולטות של עם ישראל, זה רחמנים וביישנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט ע"א). ומי שלא תומך ברעהו, לא יתכן שהוא רחמן. אין גם ספק שהוא מתנהג ההפך מאדם ביישן ונעים ונוח, וכמובן שאין הוא גומל חסדים.

   ומחמת שלאומה העמונית והמואבית אין את שלושת הַגֵנִים היסודיים של עם ישראל, ממילא לא שייך לקבל מהם גרים.

   אין ספק שהדברים ברורים ומובנים ופשוטים ונפלאים, ומי שמחטט בהם מגלה בתוכם מסר אדיר וכביר לכל אדם - ובפרט לאדם היהודי, מסר שניתן להגדירו בשתי מילים. "רגישות לזולת".

   לא מספיק לפעול כמו מכונה קרה ולהשלים לשני רק את החסר הפיזי והגשמי, אלא צריך גם לשאת בעולו הנפשי ולתמוך בו, ולעזור לו להשיג את השלווה.

   כלפי מה הדברים אמורים?

   אין זה סוד שמזג האוויר של האדם עולה ויורד, פעם סוער ופעם קודר. שהרי האדם מושפע מבשורות ומאורעות, ומצב רוחו משתנה בהתאם. וכאשר נקלע האדם לעצבות ודיכאון ואופפות אותו התוגה והיגון, אנשים מעדיפים לשמור ממנו מרחק ולהתעלם מקיומו - עד שישוב מצב רוחו לאיתנו.

   בפרשת השבוע אנו רואים שזו לא דרך הגונה וישרה. אדרבה! דווקא בזמן שכזה האדם זקוק לתמיכה החברתית ולסיוע הנפשי, ואשרי מי שיזכה להשלים לו את "החֵסר הנפשי" ולהעלות את החיוך על פניו. אל דאגה! בדרך כלל לא צריך להשקיע ממון ולא להפסיד המון. בסך הכל צריך להתעניין בשלומו ולשדר כלפיו רגשות ולהתעניין במצבו, וכבר מאליו הוא יפתח ויפרח ויזרח.

   זהו אחד הפירושים הנפלאים לפסוק "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי ל"א כ"ו), שעל ידי "הדיבור" - האדם גומל עם רעהו חסד אמיתי.

   הגמרא מספרת שרבי יהושע בין לוי פגש את אליהו הנביא ושאלו: יש כאן בני עולם הבא? ואליהו השיבו שאף אחד מהנוכחים אינו בין עולם הבא. הזמן חלף, אנשים נוספים עברו במקום, ועדין לא נמצא ביניהם אף אחד שאליהו נתן עליו חותמת שהוא "בן העולם הבא".

   כעבור זמן מה הגיעו למקום שתי אנשים שהיו לבושים בצורה מאוד פשוטה - ולא ניכר שהם בעלי משרה או דרגה, ואליהו הודיע לרבי יהושע ששני אלו בני העולם הבא. ניגש אליהם רבי יהושע ושאלם: מה מעשיכם? והשיבו השניים שהם "אנשים בדחנים", וכאשר הם רואים אדם השרוי בעצב - הם לא עוזבים אותו עד שהחיוך שוכן על פניו (תענית כ"ב ע"א).

   המעשה הזה הוכנס לגמרא כדי להראות לנו מה רם ונשגב המשמח את הזולת וגורם לו לחייך, עד כדי כך שזה מזכה את האדם בחותמת של "בן העולם הבא".

   הבעיה היא שבחיי היום יום איננו נותנים כל כך את הדעת לעניין הזה, ולפעמים אנו שופטים את הזולת בצורה נקודתית - ולא מבחינים בפרטים הכוללים, ובלי משים אנו גורמים צער לשני. רוצים דוגמא?

   זיכה אותי הבורא ללמוד תקופה קצרה עם אברך מסוים. יום אחד אני מבחין שרוחו קודרת, ופניו אינם כתמול שלשום. אני נכנס איתו לשיחה ומנסה לגשש אחר הסיבה, ואני שומע ממנו את התמליל הבא: לא שווה לי לבוא לכאן! אני שואל מדוע? והאברך משיב: אני משקיע את כל כוחי בלימוד, וכאשר אני אומר איזה חידוש מסוים, אנשים פוסלים את דברי וחולקים עלי מבלי לחשוב על דברי לעומק "בצורה יסודית". זה גומר עלי ופוגע בי ומתיש את נפשי ומוכיח לי שאין פרי לעמלי. למה הם עושים לי את זה!!!

   ניסיתי להסביר לו שהאנשים שונים בפרצופיהם ודעותיהם - ומה שנראה לאחד יכול לא להיראות לשני, הרחבתי לו את הידיעה "שסברה" זה עניין של טעם אישי וכל אחד שופט במחשבתו על פי הכלים והידיעות שיש לו - ובעצם לאף אחד אין משהו אישי כנגדו, אך היהודי לא קיבל את דברי - ונשאר פגוע.

   בתחילה לא הצלחתי לרדת לעומק דעתו ותחושתו, והצטערתי שאותו אברך "נעול" על הבנתו ולא מוכן לקבל היגיון פשוט. אך כעבור תקופה, התבהרה לי כל התמונה.

   התברר שהיהודי הזה במשך שנים מוקף בצרות נוראות! אשתו חולה וחיה על "שמונה כדורים" מידי יום, אנשים לא הגונים ניצלו את טוב ליבו והחתימוהו על מסמך פלילי ועשקו את בֵּיתוֹ רח"ל, הם סיבכו אותו בפלילים והצליחו להושיב אותו בכלא - והוא היה צריך לפזר כסף רב "שלא היה לו" כדי להסדיר את שיחרורו, לאחר מכן אותם אנשים סיבכו אותו עם השוק האפור - והוא סבל נוראות מאותם בני עוולה. זו "רשימה חלקית" של חייו הקשים המלאים בדם ודמע, צער מרור מכאוב ופחדים, ואין ספק שהוא היה פגוע ופצוע וכאוב ממצבו - וחי כל הזמן עם מרמור גדול.

   הדבר היחיד שהוא שאב ממנו עידוד וגרם לו לקורת רוח ושלווה, זה הלימוד תורה שלמד. אין פלא שכאשר חלקו על סברתו ושללו אותה תוך כדי "ליבון חברים", זה ציער אותו נורא - והיה לו קשה להתמודד עם המציאות הזו. הוא הרגיש שלוקחים ממנו את כל מה שעוד נשאר לו בחיים.

   [אף אחד לא אמר שצריך לפרגן על "סברה לא ישרה" ולעזור לשני להתעקם בחשיבתו. אלא שבמצב רגיש שהחבר לא נמצא במיטַבו, חובה להתרכך יותר מהרגיל. לנסות למצוא בדבריו את המעלות, לפרגן על החשיבה הנפלאה, להגיד את "הלא" בצורה פחות נחרצת, לפעמים עדיף לא לשלול את דבריו אלא להשאיר את הנושא "כאילו" פתוח, כדי שהאיש השבור הזה לא ישבר יותר - ויצליח לצאת עם חיוך בסוף הלימוד. זהו חסד ממדרגה ראשונה!].

   ברשות הקוראים אעלה כעת מעשה שהיה עימי - ממש באמצע כתיבת המאמר הזה, הקשור לענייננו.

   בשעת כתיבת שורות אלו הייתי בבית הכנסת, ולפתע אני שומע שתי אנשים מתפלפלים בסוגיה של "נוח לאדם שלא נברא וכו' " (עירובין י"ג ע"ב). הם ניסו להבין את הנימוק שבמחלוקת שמאי והלל בסוגיה - אך לא הגיעו להבנה מוסכמת, ודעותיהם היו חלוקות בביאור העניין. לאחר מכן יצא אחד מהם מבית המדרש ופנה לדרכו.

   מחמת שזו הייתה סוגיה שפעם למדתי, ניגשתי לאותו אדם שנשאר בבית המדרש והראיתי לו את דברי המהרש"א (ח"א מכות כ"ג) אשר מבאר את שורש מחלוקת שמאי והילל, ומיד חזרתי לכיסאי והמשכתי לכתוב את המאמר הנוכחי.

   כעבור זמן מה האיש קורא לי ומראה לי ספר שמדבר בעניין, ולדעתו הספר מצדד כמוהו. הוא הראה לי את הספר, ואני מגלה שכתוב שם ההפך - שחור על גבי לבן. הסברתי לו איך אני מבין את הכתוב שם, עשיתי זאת בצורה נעימה, רכה, עם הארת פנים וחיוך, והייתי בטוח שהוא יודה לאמת. לפתע קרה הלא יאומן. הוא הביט עלי בעיניים עצובות, ולחש לי "נו... תסכים איתי".

   הייתי המום מתגובתו. מדוע שאומר לו "שהוא צודק" - בזמן שאין זה כך? אך באותו רגע עלתה במוחי ההבנה הבאה:

   האיש מסכן, כנראה יש לו חסכים נפשיים, מסתבר שהוא נושא בליבו מטען כבד, כנראה מישהו רמס את כבודו וכו' והוא זקוק כעת לתמיכה ולשמוע שהוא שווה משהו, שהחידושים שלו נפלאים, שהחשיבה שלו בריאה... ויש לו "צורך נפשי" כעת שאשדר לו שהוא מותק ונפלא ומבין עניין וחושב לעומק... הפנייה הישירה שלו שאסכים איתו, מראה שהוא במצוקה גדולה ובנפשו הדבר.

   לקחתי את הספר שוב ועיינתי בו בנוכחותו, וכעבור כמה שניות עשיתי את עצמי "כאילו" אני מבין אחרת את המהלך, אמרתי לו שאני מוצא מקום למה שהוא אומר - וכנראה צריך לעיין בדברים שוב. באותו רגע הוא זרח מאושר וחייך, היה ניכר עליו שהמילים הללו החיו את נפשו.

   האמת היא שאין צורך להרחיב בעניין. כולנו מבינים שצריך להאיר פנים לזולת ולדאוג לבריאות נפשו, ולפני כל משפט שאנו אומרים - חובתנו לנסות לקרוא את המפה של השני ולברר מה עם המטענים שהוא סוחב.

   ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות כל היהודים המתוקים המשתתפים בשיעורי תורה, נעלה כאן נקודת חן קטנה הקשורה לעניין עד מאוד, וחובה על כל יהודי להפנים אותה.

   אומנם זו נקודה ששייכת רק לקבוצה קטנה ושולית, ברוך ה' רובם לא לוקים בה, אך למרות זאת בחרנו להעלות כאן את העניין. א) כדי להציל ולכווין את אותו מיעוט השייך לנקודה הזו. ב) כדי להעצים אצלנו את חומרת העניין, למען לא ניגרר חלילה אפילו פעם אחת למצב מביך שכזה. ג) נקודה זו יכולה ללמד אותנו את "הרעיון" למקומות נוספים.

   עד כאן המאמר המוסגר, וכעת נחזור למאמר עצמו.

   עד כאן השכלנו להבין שהרגש שלנו אל הזולת אמור להיות אצל האדם היהודי פעיל תמיד, בכל מצב.

   המדרש שבראשית המאמר מחכימנו "שחסד מושלם" אינו רק לתת פת לחם לאדם רעב. חסד מושלם זה גם להציע לחם לאדם שבע - אשר זקוק כעת לתמיכה וחמימות, ולראות שהוא אהוב ורצוי וחפצים בטובתו.

   כמובן שהדברים מובנים ואין עליהם חולק ומפקפק, אלא שלמרבה הצער יש מהם חומק ומתחמק. מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   אין ספק "שבחוץ" אנו בעלי חסד דגולים ומפורסמים המושיטים יד וסיוע לכל מי שזקוק - ונרתמים ומתנדבים בכל הארגונים הידועים. זה לא סוד ששמנו נישא לשם ותהילה ומעלתנו מפורסמת בכל פינה, ואנו בטוחים שבלעדינו העולם היה נראה אחרת. אך שאלה אחת כואבת חייבים אנו לשאול את עצמנו:

   השכן - מרוצה ממנו. תושבי העיר - מבסוטים מאיתנו. בכולל ובעבודה - אנו מודל מושלם לחיקוי. אך מה קורה בבית? האם גם האישה מרגישה כך? האם אנו מושיטים לה כתף תומכת ויד עוזרת בצורה מושלמת? האם אנו בעלי חסד גם כלפי ילדנו - או שלילדנו יש חסכים נפשיים והם כמהים לאיזו חתיכה קטנה של אבא?

   בל נשכח שהמדרש שבראש המאמר כתב לנו פרט מאוד נוקב, ונחזור עליו שוב:

   כולם טרודים בימים אלו, איזה קבלה טובה לקבל על עצמם לפני ראש השנה - כדי לרצות את בורא עולם ולזכות לשנה טובה.

   כעת, נגמרו הלבטים והסתיימו ההיסוסים. כרגע אנו מקבלים על עצמנו להתחיל להשקיע בבית, באישה, בילדים, לתת להם "תזונה נפשית", חיבוק ופינוק ומחמאה ונשיאה בעול.

   מומלץ לנו להתחיל להתעניין בהם "באמת" ולהתאחד עימהם, שהרי חוץ "מחובתו האנושית והתורנית" - זה גם חשוב לשלום ביתנו ולאיכות חינוך ילדינו.

   אין ספק שהקבלה הכבירה הזו תשמח את בורא עולם ותעשה לו נחת גדולה, ותְזכה אותנו בשנה טובה ומבורכת בעזרת ה'.

יש מי שחולק?