"ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר" וגו' (בראשית מא,א). התורה מדגישה שחלום פרעה היה לאחר שנתיים, שאז הזכירו שר המשקים לפרעה, לאחר ששכחו, כמו שנאמר בפס' קודם "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (שם מ,כג) ופרש"י: '"וישכחהו" - לאחר מכאן, מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ) "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים" ולא בטח על מצרים הקרוים רהב'. מקורו של רש"י הוא במדרש: '(תהלים מ, ה): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", זה יוסף. "ולא פנה אל רהבים", על ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים' (ב”ר פט,ג). '… ולא היה צריך לעשות שם אלא עשר שנים. ולמה הוסיפו לו שם ב' שנים? אמר הקב"ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות: "כי אם זכרתני והזכרתני”, תשתכח ב' שנים בבית הסהר, לכך כתיב: "ויהי מקץ שנתיים ימים", ב' שנים ליציאת שר המשקים מבית הסהר' וכו' (תנחומא “וישב” סימן ט). אלא שלכאורה מדוע נענש יוסף, והרי הוא עשה השתדלות, שהרי אדם חייב להשתדל במעשים, ולא לסמוך שה' יעשה לבדו (שאם אדם לא עושה, גם ה' לא עוזרו)? מסביר מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א ('מעשי אבות ב' "מקץ" 'בטחון בה' והשתדלות') שיוסף בדבריו אל שר המשקים לא הזכיר כלל את שם ה', וזה היה חטאו שעליו נענש ע”פ דבריו. אולי אפשר לומר בנוסף, שאמנם אדם צריך לעשות השתדלות, אבל אדם גדול כיוסף שמייצג את האמונה בה' (כלפי אותו שר גוי, וכן יוסף היה צדיק מצד עצמו) לא ראוי שידגיש שסומך עליו, אלא רק שיפעל דרכו כעשיית פעולה להשתדלות. לכן בדבריו שאמר "כי אם זכרתני ... והזכרתני” ישנו חזרה על דבריו, שזה נראה כמו שסומך על השר שיוציאו, שלכן חוזר על כך פעמיים כדי לחזק זאת. לכן בזה היה נראה חוסר באמונה בה', שהיה יוסף צריך להדגיש שמבקש שיזכרהו, ובזה מספיק, שהרי ברור שהשר היה זוכרו לאחר מה שפתר לו את חלומו. לכן בחזרה בדבריו זהו חטאו, ולכן נענש בשנתיים, שבזה מודגש העניין שאמר פעמיים, שלא כראוי. לכאורה מניין לחז"ל שיוסף היה צריך להיות שם עשר שנים, שלכן אומרים 'ולא היה צריך לעשות שם, אלא עשר שנים' (תנחומא שם)? בפשטות אין זה עיקרי, אלא רק בא לומר כאגב כמה זמן עבר עד אז, והעיקר שעכשיו היה ראוי לצאת, שזהו לאחר עשר שנים מכניסתו, שהדגש הוא שהתווסף לו עוד שנתיים מהזמן שראוי היה לצאת, ואכן בב"ר לא מוזכר עשר שנים, אלא רק שהתווסף לו שנתיים. אולם נראה שבאו לומר שהיה עניין שיוסף יהיה עשר שנים בבית סוהר, ולכן בזה היה מספיק לעונשו המקורי. יוסף נענש על שהוציא דיבת אחיו: "אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז,ב). '"הָיָה רֹעֶה וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם  רָעָה" – מה אמר? ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון: ר' מאיר אומר: חשודים הן בניך על אבר מן החי; ר' שמעון אומר: תולין הן עיניהן בבנות הארץ; רבי יהודה אומר: מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים. ר' יהודה בר סימון אמר על תלתיהון לקה, (משלי טז, יא): "פלס ומאזני משפט לה'". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי - חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים (בראשית לז, לא): "וישחטו שעיר עזים". אתה אמרת מזלזלים הם בבני השפחות וקורין עבדים - (תהלים קה, יז): "לעבד נמכר יוסף". אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ - חייך שאני מגרה בך את הדוב, (בראשית לט, ז): "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו" וְגוֹ'' (ב"ר פד,ז). ממילא יוסף נענש על הוצאת הדיבה על אחיו, ואשת פוטיפר קשורה לחטא שאמר שאחיו תולין עיניהם בבנות הארץ, שזה נאמר על עשרת אחיו, ולא אמר על בנימין כיון שהיה ילד, ולכן ודאי שלא נתן עיניו בבנות הארץ, וגם בנימין לא יצא עם אחיו (שלכן לא איתם במכירת יוסף) ולכן לא בא במגע עם בנות הארץ, ולכן לא שייך לומר עליו שמביט בהם. ממילא בדיבה זו הוא דיבר על עשרת אחיו, ולכן העונש היה באשת פוטיפר שהיא גרמה שיזרק לבית הסוהר. לכן העונש היה צריך להיות עשר שנים בכלא כנגד עשרת אחיו. עוד נראה שמובא שיוסף פרש מיעקב, כמו שיעקב מיצחק: '… דתניא: נמצא יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה, כשם שפירש יעקב אבינו מאביו. דיעקב תלתין ושיתא הויין! אלא ארביסר דהוה בבית עבר לא חשיב להו. סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין? אלא משום דאשתהי באורחא תרתין שנין. דתניא: יצא מארם נהרים ובא לו לסוכות, ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר (בראשית לג, יז): "ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות". ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים' (מגילה יז,א). יוצא ששנתיים מתוך העשרים ושתים היו בדרך חזרה, ולכן אין זה ממש כמו הזמן שהתעכב בבית לבן ולא חזר לאביו, כיון שעכשיו בא לקראתו כך שזהו הכנה למצות כיבוד הורים (ובדומה זהו כמו יוסף במצרים, שהיה במקום מסויים כמו יעקב בבית לבן – ולא בדרך), לכן היתה אפשרות ששנתיים לא יחשבו. לכן אומר המדרש שהיה מספיק שיהיה עשר שנים, שאז פרעה יחלום, ויצא סה"כ עשרים שנה. אלא שבשל שחטא החשיבו לו גם את השנתיים ההם, ולכן פרעה חלם רק כעבור שנתיים, ויצא עשרים ושתים שנים (אלא שזה דוחק, כיון שזה עונש גם ליעקב, כך שקשה שיעקב יענש בעקבות יוסף. אלא שאפשר שכיון שמעשה יעקב שקול [האם להחשיב את השנתיים], אז נקבע ע”פ מעשה יוסף. או שהיה ראוי מלכתחילה מצד מעשה יעקב עשרים ושתים שנים, אלא שכיון שיוסף היה בסבל אז היה ראוי להחשיב בלי השנתיים כדי להפחית בסבלו של יוסף, אולם כיון שחטא אז ירד העניין הזה [כיון שהיה מגיע לו עונש – לסבול], ולכן נשאר עשרים ושתים שנים כבתחילה. אולי גם קשור ליעקב שלא חינכו לשמור על פיו כשהוציא דיבת אחיו, ולכן עכשיו בעונש של יוסף על דבריו זה נחשב גם לאשמת יעקב ולכן התגלגל גם עליו]). אולי אפשר שיוסף היה בבית הסוהר של אסירי המלך, ששם ילמד את ההנהגות של השרים, ונאמר על זמן לימוד: 'כתוב אחד אומר (במדבר ח, כד) "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה" וכתוב אחד אומר (במדבר ד, ג) "מבן שלשים", אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים, הא כיצד? כ"ה ללמוד, ושלשים לעבודה. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה' (חולין כד,א). שאולי מי שמשקיע כל כולו בלימוד זה חמש שנים, אבל יוסף לא השקיע את כל כולו, כיון שגם היה צריך להשקיע בלימוד תורה, ולכן זה לקח לו כפול, כיון שלמד שני דברים [תורה וגינוני מלכות]. או שכיון שהיו בבית סוהר אז לא היה להם כ"ך רצון ללמד איך מתנהגים, ולכן לקח כפול, וכך זה עשר שנים. לכן היה ראוי להיות שם עשר שנים אלמלי חטא בדבריו (ולכן נשאר עוד שנתיים בלא לימוד גינוני מלכות, שאז השקיע רק בתורה, שאז הוכח שלא הושפע מלימודם לסמוך על אדם, אלא נשאר בצדקותו).