"ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. ויהי כראת את הנזם ואת הצמדים על ידי אחתו וכשמעו את דברי רבקה אחתו לאמר כה דבר אלי האיש ויבא אל האיש והנה עמד על הגמלים על העין. ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים. ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (בראשית כד,כט-לב). '"וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וְגוֹ' [וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים]" התיר זמומיהם. ר' הונא ור' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר? חמרתיה דר' פנחס בן יאיר נסבוה לסטאי. עבדת גבון תלתא יומין ולא טעמת כלום, אמרין: סופה מייתה ותסרי מערתא עלינו, נמסרה לרבונה. שלחוה ועלת בביתא דמרה. כיון דעלתה, נהקת וחכים קלה. אמר: פתחו לאותה העניה ויהבו לה דתיכול, דאית לה תלתא יומין דלא טעמה מידי. יהבין לה שעורין לא טעמתון. אמרין ליה: רבי, יהבינן לה שערין ולא טעמתון. א"ל: תקנתיהו? אמרון ליה: אין, אפיקתון דמאי. אמרו: לא כן אלפין רבי – הלוקח זרע לבהמה, וקמח לעורות, ושמן לנר, ושמן לסוך בו את הכלים, פטורין מן הדמאי? א"ל: מאי נעביד לה והיא מחמרה על גרמה' (ב"ר ס,ח). לכאורה מקושית ר"ה ור"י משמע שנדחה הפירוש הזה של 'התיר זמומיהם'. אולם ברש"י כן מובא כך: '"ויפתח" - התיר זמם שלהם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים (ב"ר)' (רש”י על פס' לב). משמע שרש"י סובר שלא נדחה הפירוש הזה, אלא רק הקשו עליו, אבל עדיין ההסבר של הפס' כך צריך להיות, שאין הסבר אחר. שכך משמע מהפס': “ויפתח הגמלים" שפתח את מה שנעשה לגמלים, ולכן אז "ויתן תבן ומספוא לגמלים". שאחרת מדוע מספרת התורה שאליעזר נתן להם לאכול, ברור שנתן להם, כמו בכל מצב שאדם חוזר מהדרך ונותן להם לאכול. וכן מדוע לספר שפתח את מה שהיה לגמלים, אם זה רק סתם משא, אז ברור שלא השאיר עליהם כאשר הם לא בדרך? לכן צ"ל שזהו הזממים. (אמנם הרמב"ן חולק על רש"י: '"ויבא האיש הביתה” - … ורש"י כתב: התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. ולשון בראשית רבה (ס ח) התיר זממיהם. רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחס בן יאיר? וכו' וזו שאלה לסתור פתוח הזמם, כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו. וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם כי לא יאונה לצדיק כל און' [רמב"ן על הפס']). אלא שאם כך מה התשובה לקושיתם של ר"ה ור"י? בפשטות אפשר שאין זו קושיא כלל, כיון שמה שמסופר במקרה של חמורו של ר' פנחס בן יאיר זה היה סוג של נס, שכן לחמור אין דעת, ויותר מזה, מניין החמור ידע אם הופרש או לא הופרש מעשר? אלא ודאי שהיה כאן סוג של נס. ממילא אין להקשות ממעשה ניסים. עוד אפשר בפשטות, שגם אם הגמלים לא היו אוכלים גזל בדרך, עדיין על האדם לעשות פעולות למנוע אפשרות של גזל, גם אם ברור לו שהגמל שלו צדיק ולא יאכל. עוד נראה שגם אם ידע אליעזר שהגמלים לא יחטאו, בכ"ז האנשים שרואים זאת בחוץ הרי לא יודעים שהגמלים צדיקים. ממילא על אליעזר לשים זממים מצד החינוך של אותם האנשים, שהם כן צריכים לשים על בהמותיהם זממים כדי שלא יגזלו, ולכן יש לחנכם ע"י שיראו כיצד צריך להתנהג. לכן אליעזר שם את הזממים, מצד חינוך. אולי אפשר למצוא לזה רמז שדרשו חז"ל על אליעזר: 'אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, ב) "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", אר"א: שמושל בתורת רבו. (בראשית טו, ב) "הוא דמשק אליעזר", א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים' (יומא כח, ב). שתי הדרשות הם אותו העקרון, שאליעזר היה זקן ויושב בישיבה, אלא שכאן זה שידיעותיו שלמות, וכאן זה שהיה מפיץ את הידע. נראה שאחת משלימה את השניה, ש"ויאמר אברהם אל עבדו" וגו' נאמר כששלחו לקחת את רבקה, שהוא הראוי לשליחות בשל שהוא המושל בתורת רבו (ולכן יודע הכי טוב מה ראוי להביא). אלא שמיד מוסיפים שגם היה משקה מתורת רבו לאחרים, ובדמשק אליעזר נאמר "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר", וכאן "זקן ביתו", כרמז שעכשיו בא להפיץ את תורת רבו שלמד בביתו גם החוצה, בזמן שילך, וזה נעשה ע"י הגמלים הזמומים. לכן גם נרמז "דולה ומשקה" (בנוסף לכך שהתורה משולה למים), כעין רבקה ששאבה והשקתה את הגמלים. לכן אליעזר הוציאם זמומים, מצד חינוך העולם (שלימוד תורת רבו לאחרים), אבל הגמלים מצד עצמם לא היו אוכלים גזל, כמו שלא נכנסו למקומם עד שהוציאו את הע"ז: 'כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתן היו חסידות. אמרו: גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת אלילים. שנאמר (בראשית כד) "ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים". "ואנכי פניתי הבית" מתרפים. ומה תלמוד לומר "ומקום לגמלים”? מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי, עד שפינו כל העבודת אלילים מפניהם' (אבות דר"נ ח,ח).