רש"י :
"באבן יד. שיש בה מלא יד: אשר ימות בה. שיש בה שעור להמית, כתרגומו. לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה"

בפסוק הקודם נאמר :
"וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ"
ולא נאמר : "אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ ". מפרש שם רש"י : "שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו"

בספוק הבא גם שם כתוב : "אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ "

לומדים כאן, כיצד התורה מדייקת בכל דבר ומחסירה או מוסיפה מילה בהתאם לחשיבות הנושא הנדון. במבט קל על הפסוקים נראה כאילו חס ושלום התורה מייתרת מילים ומתמיהה כאילו המילים : "אשר ימות בה" מיותרות. - חס ושלום. הכל מדוייק להפליא כדי שנדע לשפוט את הרוצח על פי דין אמת.