אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'... (במדבר ל"ג א' - ב').

   בפרשת השבוע אנו קוראים על המסעות והתחנות שעשו בני ישראל במדבר, מאז שיצאו ממצרים ועד כניסתם לארץ ישראל. התורה עושה מהנושא עסק שלם ומקדישה לכך פרשה מיוחדת, ומפרטת את הכל לפרטי פרטים. ובאמת מדוע?

   בל נשכח שהתורה אינה "ספר היסטוריה", ואם היא כותבת לנו דבר - צריך להיות בו איזה מסר ושדר וחיזוק עבורנו לדורות, ומשום כך אין ספק שחובתנו לברר מה מסתתר בסיפור המסעות, ומה רוצה התורה להחכימנו באינפורמציה השמנה הזו.

   אך הסירו דאגה מליבכם, רבותינו היקרים כבר גילו לנו את סוד ויסוד העניין, ואלו תורף דבריהם:

   כמובן שהמסר הזה ברור ונהיר כשמש ואין לנו בו כל פקפוק. אלא שבלב רבים וטובים ומתוקים ונפלאים - המסר הזה מעורר שאלה מאוד כואבת ונוקבת וזועקת, וכדלהלן:

   זה לא סוד שאף אחד בעולם אינו פרפר חופשי ומאושר העף מפרח לפרח ושותה צוף בנחת ושלווה, ללא עול ודאגות וטרדות. המציאות מעידה שלכל אדם בעולם יש "חבילה" שהוא סוחב על הגב - העמוסה בצרות וייסורים ודמעות וכאבים, ודרכו אינה סוגה בשושנים.

   אדם מתכנן על דירה או שידוך ועושה את ההכנות האחרונות לקראת המעמד, אך ברגע האחרון מישהו מקדים אותו וזוכה במציאה. אדם ממריא עד לחנות איקס כדי לרכוש פריט שפורסם בחצי מחיר, אך כאשר הוא מגיע - מודיעים לו שלפני דקה הפריט אזל. אדם שעד היום היה בריא כמו שור וחכם כמו ארנבת וחזק כמו נמלה וחמוד כמו חתול - בקיצור "אדם מושלם", אדם זה מגלה ביום בהיר שמצבו סגריר - והגוף שלו מתחיל לחרוק ולחמוק מקו הבריאות, ללא שום סיבה והכנה מוקדמת. גם ראש הממשלה לא שותה צוף, יש לו פחד שיצביעו לו "אי אמון". גם הגביר הכי אדיר וכביר ונדיר וסחיר, יש לו טרדות ודאגות וצרות של עשירים.

   והשאלה מתפרצת וממריאה ועולה ונוקבת וכואבת עד דלא ידע! מדוע העולם מנוהל כך?

   למה ה' עושה לאדם מסעות וטלטולים ותחנות ומסלולים וצעדות ופיתולים וצרות וייסורים ודמעות וקשיים? מדוע הבורא לא מצעיד את האדם על מי מנוחות, ללא סבל ותלאות? למה האדם עובר בימי חייו הרבה מסעות ועוצר בהרבה תחנות שהוא כלל לא מעוניין בהם?

   התשובה על כך מאוד רגישה ועדינה, ולא כולם בנויים להבינה. אך בכל אופן נעשה מאמץ להעביר ולהבעיר ולהבהיר את הדברים, עד כמה שיזכנו ה'.

   אכן, אם באנו לעולם כדי לכייף ולנפנף ולתופף ולרחף, אם כל תכליתנו ומטרתנו זה ליהנות ולבלות ולהתבלות ולהגשים את התאוות, אזי קושייתנו חזקה ואדירה! מדוע באמת אלוקים לא מאפשר לנו ליהנות כלבבנו מתוך אושר ועושר מקסימאלי? למה תוכניותינו עולות על שרטון ומתנופפות כמו קרטון ואיננו מצליחים תמיד להגשים את החלום והחזון? למה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע בני תורה אשר עובדים את ה' מתוך חירוף וחירוק ופירוק נפש - חיים חיי צער ודלות ועוני ומחסור? היכן הצדק האלוקי?

   אלא שחכמנו ז"ל מעדכנים אותנו בידיעה מאוד מעניינת אשר פותרת לנו את כל הקושיות - ורצוננו להעלות אותה לבמה ולהציג אותה קבל עם ועולם, אך טרם נעשה זאת - נצטט כאן מילה במילה את דבריו הנפלאים של הילקוט שמעוני, וזו לשונו הקדושה והטהורה:

  דברי הילקוט שמעוני הללו מאוד עמוקים ורחבים, ונשתדל לבאר את דבריו עד כמה שידנו תשיג בעזרת ה':

   אחד מיסודות הדת - זו החובה לדעת ולהאמין ולהבין שבורא עולם מושלם וכלל לא זקוק לעזרת האדם, והוא לא מקבל תועלת ותוספת משום נברא, ולפי האמת - אין לה' צורך כלל שיקיימו מצוות וילמדו תורה, וכמו שלפני שנברא העולם לא היה חסר לאלוקים דבר - כך גם לאחר בריאת העולם לא התווסף לו מכך שום תועלת. וכל החולק על נקודה זו, הרי הוא כופר ומרים יד בתורת משה, ואכמ"ל.

   (כל מי שיש לו קושיות והשגות על הדברים הללו, מוזמן לעיין בנושא זה באורך וברוחב ובעומק בשומר אמונים הקדמון למהר"י אירגס, ויכוח ראשון אות נ"ב - נ"ג, וויכוח שני אות ח' - ט', ובאות י' "בעיקר הרביעי", ובאות י"ב - ט"ו. וערב אני לכל המעיין שם - שכל קושיותיו יעלמו ויתבטלו ויתאדו, ובעזרת ה' יצליח להבין את שורש העניין כהוגן, כמו שהבטיח שם הרב בסוף הקדמה לספרו).

   לאחר שהתברר לנו שאלוקים לא זקוק כלל לאדם ולקיום מצוותיו, עלינו להבין "לשם מה האדם נברא"?

   והתשובה היא זו: מחמת שה' הוא טוב מושלם ורצונו להיטיב, ברא ה' את האדם רק כדי להיטיב עימו ולתת לו שכר. כמה שכר? הכי טוב! לכמה זמן? לנצח! אלא שבורא עולם לא חפץ שהאדם יקבל את השכר "בחינם, בצדקה", שהרי יש בזה מעט בושה ועלבון. משום כך הביא הבורא את האדם לעולם ונתן לו "עבודה", חבילה של מצוות ועבירות, ועל "העבודה הזו" הבורא משלם לאדם את השכר הנצחי (במקורות הנ"ל מבואר העניין בהרחבה, עיי"ש).

   ומחמת שהבורא רוצה שהאדם יקבל "הרבה שכר", לכן הוא עושה לאדם "קידום רוחני ועליית מדרגה" והוא מכביד עליו את העול, וממילא האדם מתקדם במטרה ובתכלית - ושכרו גודל ומוכפל לאין קץ ואין שיעור - לנצח נצחים.

   כמובן שיש אנשים שלא מבינים את המסלול הזה! מבחינתם, הם מעדיפים חיים מפונקים ומרווחים בעולם הזה "בלי לעבוד ולעמול", וכלל לא מעניין אותם מהשכר הנצחי. הם רוצים לחיות את ההווה בניחותא, והם לא מוכנים לעסקה הזו של "חיי צער ודוחק - תמורת שכר רב ונצחי בעולם הבא". הם טוענים שהם מוכנים להסתפק בעולם הבא במינימום, והם מבטיחים שלא יהיה להם שם דרישות נוספות.

   אלא שחכמנו גילו לנו שכל מי שחושב כך, זה מחמת שהוא כלל לא מבין מה זה "עולם הבא", ומה זה נצח.

   ברשות הרבים וברשות היחיד וברשות בעל הבית והמסובים, נמשיל את הדברים לשפה ולמושגים שלנו - כדי להבין את עומק העניין:

   בעולם הזה, כו...ל....ם עובדים על הפרנסה. מדוע? כדי לממן את החיים. הרי יש משכנתא ויש מה שקנתה, ויש מה שתִקנה, ויש מה שקנינו, יש הוצאות ותוכניות ושאר ירקות, ואם לא עובדים - מהיכן נגשים את חלומותינו ונממן את צרכנו? את זה כולם מבינים.

   והשאלה נשאלת: למה! למה אנשים צריכים לממן רכב וחשמל ובגדים ומעדנים ותפנוקים ופינוקים - ולשם כך הם עובדים ועמלים ועושים "שעות נוספות" עד כלות הכוחות? מדוע הם לא הולכים למדבר ותוקעים באדמה מקל מטאטא - ומעליו פורסים איזה קרטון או שטיחון - ושוכבים תחתיו לישון במרגוע - מבלי לחץ והוצאות מסובכות?

   מה הבעיה, מפחדים שיכנס לאוהל איזה עז? נו, נבריח אותו! יבואו גנבים? גם ככה לא יהיה להם מה לגנוב שם. יהיה חם? לא נמות מזה. אין באזור מכולת? אבל יש עשבים לא רעילים ואפשר לאכול אותם. אין חנויות אופנה? אפשר להתעטף בעלי הבננות הארוכים הפזורים סביב. אין חֵבְרה ושכנים? מי אמר שזה לא יתרון...

   למה אנו עובדים כל החיים קשה - כדי להשיג "עוד קצת" נוחיות? מדוע אנשים מחזיקים טלפון ופלאפון ואייפון ומלפפון ואביזרי שיגעון, עד שמרוב חובות הם כבר לא מצליחים לישון? הרי לפני חמישים שנה ידעו יפה להסתדר גם בלי זה, וממילא ברור שלא מדובר באביזרי פיקוח נפש. אם כן מדוע אי אפשר לוותר על זה ולחיות כמו שחיו אבותינו באותה תקופה?

   התשובה היא חד משמעית: כל אדם נורמאלי מחפש את הנוחות המקסימאלית, והוא לא מוכן להיות חריג. הוא רוצה דירה מושלמת, ילדים מוצלחים, בריאות מלאה, והוא לא מוכן להתפשר על הרבה דברים.

   כעת בואו חשבון: אם בעולם הזה החולף והדולף והמתחלף, אם בעולם העראי והקצר איננו מסוגלים לחיות עם מינימום, כיצד נהיה מסוגלים לחיות בעולם הבא לנצח נצחים - עם מינימום?

   יהודי יקר! הידעת?! חכמנו גילו לנו שבעולם הבא כל אדם "נכווה" מחופתו של חברו (בבא בתרא ע"ה ע"א). אדם שבעולם הבא יהיה לו שכר מועט, יתבייש מכך לנצח נצחים (ספורנו בראשית כ"ה ח').

   בואו נמשיל זאת למושגים שלנו: נתאר לעצמנו סעודה מפוארת ויקרה, כולם לבושים בגדי כבוד והוד ויושבים סביב שולחנות ערוכים בכל טוב, ובפינה יושב אחד חריג עם "מינימום", וכדלהלן:

   הוא לבוש בפיג'מה בלויה הקטנה עליו בכמה מידות, לרגליו נעולות נעלי בית מרופטות וקרועות, הוא יושב על איזה שרפרף מתנדנד ללא משענת, ובמקום לקבל מעדני מלכים מהמטבח כמו כולם - המלצר מגיש לו את השאריות של הארוחות מאתמול. ולמרבה הטרגדיה והקומדיה, הושיבו אותו בדיוק ליד שולחן הכבוד - וכולם רואים אותו בקלונו. כיצד מרגיש אדם כזה? היש קץ לבושתו?!

  ואם בעולם הגשמי זה מבייש, על אחת כמה וכמה שזה מבייש בעולם הרוחני. [וכבר הודיעונו חכמנו שבעולם הבא "הבושה" זה העונש הרוחני הגדול ביותר, זו אש צולפת וצורבת הרבה יותר מהגהינום].

   בא הילקוט שמעוני הנ"ל ומגלה לנו: בורא עולם אוהב אותנו! הוא ברא אותנו והניח אותנו בעולם - רק כדי להיטיב לנו ולתת לנו שכר ופינוק מושלם. אך מחמת שהוא רוצה שנזכה בשכר הגבוה והרב ביותר, לכן "הוא גזר גזרה". מה הגזרה?

   נגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה מתוך הצער והדחק והשעבוד והטלטול והטרוף ומתוך שאין להם מזונות. ומדוע נגזרה הגזרה הזו?

   מתוך הצער שהם מצטערים, עתיד הקדוש ברוך הוא לשלם להם שכרם לימות המשיח "כפול ומכופל".

   לא יאומן! מתברר שלכמות הצער והמסירות וההקרבה למען ה' - יש משמעות גדולה מאוד בשמים, וככל שזה רב יותר - כך השכר הנצחי עצום ונשגב יותר.

   וזהו בעצם הסוד הגדול של "ביקש יעקוב לישב בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף". מדוע? משום שנגזרה גזרה על ישראל שילמדו תורה מתוך הצער והדחק והשעבוד והטלטול, לטובתם, כדי להגדיל שכרם לעולם הבא, וכפי שאומרת הגמרא באלו המילים: כל מי שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, מדכאו בייסורים (ברכות ה' ע"א). אנו אומנם לא בדרגה הגבוהה הזו, אבל גדולי ישראל כן חשו כך, וכפי שאמר רבי עקיבא בגמרא "חביבין ייסורים" (סנהדרין ק"א ע"א), ובלשון הגמרא זה נקרא "ייסורים של אהבה" (ברכות ה' ע"א).

   ואל דאגה! כבר הודיעו לנו חכמי התורה שבורא עולם נותן לאדם עם הייסורים גם תוספת כוחות וכלים, כדי שיוכל להתמודד איתם (כד הקמח, כיפורים א').

   עד כאן החלק הראשון שבדברי הילקוט שמעוני. אך הילקוט שמעוני לא מסתפק בדברים הללו, והוא מסיים את דבריו באלו המילים: לטובתי נשברה רגל פרתי, שתהא משכורתי שלמה. ומה כוונת דבריו?

   בגמרא מסופר על רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה חורש בשדה ונשברה רגל פרתו, וכתוצאה מכך הוא ישב בטל על האבן ועשה חשבון נפש עם עצמו ותכליתו, עד שהגיע לבית המדרש ולמד שם תורה מתוך מסירות נפש, עד כדי כך שאפילו אוכל לא היה לו - והוא נאלץ לאכול אדמה - עד שיצא מפיו ריח רע, וסופו של המעשה היה שהוא הפך לתלמיד חכם עצום ורב, ונאמר עליו המשפט המרגש הבא: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, הרי הוא מכריע את כולם (אבות ב' ח').

   תארו לעצמכם שלא הייתה נשברת רגל פרתו והוא היה ממשיך להיות כפרי החורש שדות ומחלל בחליל לעיזים ופרות. לאחר מותו כאשר הוא היה עולה לשמים ונעמד למשפט לפני הבורא, היו מראים לו "סרט עתידי" של מה שהוא היה אמור להיות. היו פותחים בפנים ספרי חידושים שהיו צריכים להתחדש באמצעותו, היו מראים לו את רבבות התלמידים שהוא היה צריך להעמיד ולהחכים, את המשניות והגמרות שהיה צריך לחבר, והוא היה צריך לתת את הדין על כך. ומה הוא היה עושה אז?

   מתברר שרגל הפרה שנשברה - זו הייתה ההצלה שלו, וזה מה שהוביל אותו לפריחתו הרוחנית.

   הילקוט שמעוני הביא את זה כאן כדי להזכירנו שהצרות הם גזרה מהבורא ומסלול שאורגן עבורנו בכוונה תחילה - לטובתנו - כדי להגביה אותנו בעבודת ה', והחכמה היא להשתמש בצרות כמנוף לעלייה רוחנית - ולא להיפגע מהם ולהרגיש חלילה דחויים ולא רצויים.

   ואת דברי הילקוט שמעוני הללו אנו רואים בפרשה "במסעות בני ישראל". עם ישראל הלך במדבר במסירות נפש ארבעים שנה וצעד על פי הנחיות ה' בעיניים עצומות. ולמרות שהוא טורטר ועבר ממקום למקום - הוא האמין בה' שזה על פי תבנית ותוכנית ורצון אלוקי - ובעצם הטלטולים הללו הם עבודת ה' - והוא התבטל להוראות הבורא מתוך שמחה (ספורנו ל"ג א).

   ההתנהגות הזו כל כך גרמה נחת רוח בעולמות העליונים, וכפי שזה מתועד בנביא שבורא עולם הכריז באוזני עם ישראל: כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיהו ב' ב'). זה כל כך היה חביב לפני הבורא, עד כדי כך שהתורה מקדישה לכך פרשה מיוחדת, פרשת מסעי, ומתעדת בה את כל אותם מסעות.

   "האור החיים" בפרשה מרחיב לנו אפיקים ומביא כאן את הזוהר (זוח"ב קנז א) שמגלה לנו שלפעמים האדם צריך לעבור דווקא במקום ומסלול מסוים - כדי לעשות מצווה באותו מקום ועל ידי כך נהיה תיקון מסוים בעולמות העליונים ומוחלש כוחה של הסטרא אחרא וחילותיה ומתגבר השפע בעולם, כידוע ליודעי הח"ן. (מעין זה גם מבאר המלבים כאן ל"ג א' מומלץ לעיין בדבריו).

   כעת נטיל פצצת אטום ונגלה חידוש עמוק ומרעיש, אך על קצה המזלג - מחמת דקותו ורגישותו:

   כמובן שאסור לעשות חטאים - כדי לעשות תשובה ולהתעלות על ידי החטא, שהרי אין לך שטות ורשעות גדולה מזו. מה גם שהגמרא פוסקת שמי שעושה זאת - לא מסייעים בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה ע"ב). אלא כל כוונתנו שאם כבר נעשה החטא והאדם נפל, אזי ניתן להפוך את החטא לעלייה רוחנית על ידי תשובה עזה, ואפילו לזכות למתנות רוחניות על ידי זה.

   שורה תחתונה: כל מה שהאדם עובר בעולם, התחנות השמחות והעצובות, הטלטולים והצרות, הכל זה חלק מעבודת ה' - וזה נועד לרומם אותו רוחנית, ולהגביר את שכרו לנצח נצחים.

   זו הפנינה והמרגלית שאנו לוקחים מהפרשה. רוצים להעצים יותר את המסר ולהבליט אותו עוד קצת? מעשה שהיה כך היה:

   אישה קשישה וישישה הגיע לרופא עם כאבים בגופה. לאחר שעברה סדרת בדיקות מקיפה ויסודית, הודיע לה הרופא שהיא סובלת מבעיה אלמונית, ואם היא לא תטפל בהקדם הנזק עלול להחמיר ולהיות בלתי הפיך, והוא מבקש ממנה לקנות בזריזות את התרופה הרשומה במרשם שנתן בידה.

   הקשישה אמרה תודה, ופנתה לבית המרקחת. אך למרבה הצער והתוגה והיגון והכאב, היא הגיעה בדיוק חמש דקות אחרי הסגירה. היא עלתה לאוטובוס ונסעה לבית מרקחת אחר, אך שם התרופה אזלה. היא המשיכה במסעה למקום נוסף, אך כאשר חיפשה את המרשם - התברר שהוא נשכח באוטובוס. בצר לה היא שבה לביתה ועלתה לישון, ותכננה למחרת לשוב למרפאה ולהביא מרשם חדש.

   למחרת בבוקר הטלפון בביתה מצלצל, היא מרימה את האפרכסת ואומרת "בוקר טוב", ולהפתעתה מי נמצא על הקו? הרופא! הרופא היה מאוד מבוהל ולחוץ, והוא הודיע לה שתפסיק מיד לקחת את התרופה שקנתה אתמול, משום שהתברר שהוא טעה במרשם - והוא רשם תרופה בטעות תרופה שפועלת ההפך, העלולה להחמיר את מצבה. הרופא התנצל על התקרית - והזמין את הקשישה לבצע בדיקות חוזרות כדי לוודאות שלא נגרם לה נזק.

   חייכה הקשישה לפומית והרגיעה את הרופא והודיע שהכל בסדר, משום שעדיין היא לא רכשה את התרופה.

   הנה לנו דוגמא מאלפת, בה רואים בחוש כיצד הצרה של האדם הופכת להצלה עבורו. הקשישה טרחה במשך יום שלם ונסעה לשלושה בתי מרקחת, ובגילה המתקדם זה היה פרויקט רציני. היא הייתה בטוחה שהיא מחמיצה את הרפואה ומפסידה את בריאותה, בו בזמן שההפך הוא הנכון, ואי הגשמת המטרה - הייתה ההצלה שלה.

   המסר העולה מכל המאמר חד וברור כראש הגפרור: מסע האדם בעולם הוא על פי תבנית ותוכנית, הצרות הם לטובתו, הם לא לריק - והוא יקבל על כך תמורה מלאה, מה גם שזה מה שבונה ומחשל אותו בעבודת ה' - כמו שראינו אצל רבי אליעזר בן הורקנוס שאמר "לטובתי נשברה רגל פרתי", ראינו גם שלא תמיד יש לנו עיניים נכונות, לפעמים אנו רואים צל הרים כהרים - והצלה בתור צרה - כמו שקרה לקשישה הישישה הנ"ל שטרחה אחרי דבר ולא מצאה אותו, היא הייתה בטוחה שהיא מחמיצה דבר גדול - בו בזמן שזה בסך הכל היה לטובתה.

   לאור כל זאת, כתב לנו התנא הקדוש את המשפט המחזק הבא: איזהו עשיר? השמח בחלקו! (אבות ד' א'). ומה זה "השמח בחלקו"? מבאר לנו רש"י הקדוש (תמיד ל"ב ע"א) השמח בחלקו - במה שנותן לו ה'.

   רש"י שוב פעם רומז לנו את כל המאמר הנ"ל, ומזכירנו שכל  מה שהאדם עובר זה חלק ממהלך רוחני שנגזר עליו, והכל בעצם זה יד ה' - ולא יד המקרה חלילה, ועל כל צער וייסורים נקבל למעלה פינוק מלא לנצח נצחים.

   ואם היה לאדם עיניים נכונות - ומצד שני הוא גם היה יודע את חובתו בעולמו ואת מעלת השכר בעולם הבא, אזי על כל צער שהיה בא לאדם - הוא היה צריך לפתוח בריקוד. אנו אומנם לא בדרגה הזו, אך לפחות אם נדע שזה כך, איכות חיינו תעלה רמה, ונביט על הייסורים והטלטולים בעיניים אחרות, נביט עליהם כעל עבודת ה', ולא נשבר מכל צרה. נכון?