אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה'... וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ, וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ: וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ... וַה' יִסְלַח לָהּ: (במדבר ל' - ג' ט').

   מי שמתבונן בפסוקים הללו, רואה שהתורה לכאורה עושה אפליה גדולה בין הגבר לאישה. היכן?

   כאשר התורה מדברת על האיש הנודר, היא מודיעה שיש לו את כל הבמה והעוצמה ומלוא הסמכות וכוח ההחלטה, וכל נדריו ושבועותיו תקפים ויציבים.

   אך כאשר התורה מתייחסת לנדריה ושבועותיה של האישה, היא מודיעה לאישה "שאין לה עצמאות גמורה", ואם אביה או בעלה חפצים לבטל את נידרה ושבועתה - יש להם את הרשות והכוח לעשות זאת, אפילו נגד רצונה!

   והשאלה נשאלת: מדוע התורה עושה אפליה כל כך גדולה?

   מה גם שיש לנו ים של עמותות וּבְּרֵכוֹת של ארגונים ומפלים של סיסמאות העוסקים בחופש הביטוי, חופש החינוך, חופש מהערכים, חופש מהדת, חופש מהשכל... הרחוב כל הזמן מפטפט ומטפטף לאוזני הנוער "שהחירות והחופש" הם הערכים המקודשים ביותר, שאין הבדל בין גזע וצבע וטבע - והנשים והגברים שווים - וכו...ל...ם יכולים לעשות מה שבא להם...

   ופתאום אנו מגלים בתורה מציאות אחרת. לגבר - התורה נותנת יד חופשית ועצמאית ויש לו כוח להחליט ולהישבע ולנדור כאוות נפשו ותאוות ליבו. ואילו את האישה התורה מגבילה - ומאפשרת לאביה ולבעלה להתערב בהחלטותיה ושבועותיה ונדריה - ולבטלם כרצונם.

   להיכן פתאום נעלמו השוויון והחירות וחופש הביטוי ושאר המילים היפות והנעימות?

   שאלה נוספת: כיצד הידיעה התורנית הנ"ל מסתדרת עם ההמנון החמוד של "להיות עם חופשי בארצנו"?

   התשובה לשאלה הזו טמונה בתנ"ך הקדוש, במילים כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כ"ה נ"ה).

   בפסוק הזה נמצא כל המסלול והתמצית של האדם היהודי, מרגע לידתו - ועד שהוא עולה בסערה השמיימה, וזו בעצם התשובה לשאלה הנ"ל. ומי שעדיין לא הבין את עומק העניין ובמוחו שורר עדיין ערפל ובלגאן, נרחיב לכבודו את הדברים, ונתחיל מהבסיס.

   בכל יום אנו אומרים בתפילה ברוך אלוקינו שבראנו "לכבודו". פירוש: אנו נמצאים בעולם הזה אך ורק כדי לעשות נחת רוח לבורא עולם - ולא לשום מטרה אחרת, ובאמת על פי התורה הקדושה אין כל כיסוי לסיסמה הרדודה של "להיות עם חופשי בארצנו". זה פשוט לא נכון, שהרי זה נוגד את המילים כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

   משום כך גם עושים ברית מילה לתינוק ביום השמיני ללידתו, כדי להטביע בו את החותמת הקדושה של "מסירות נפש לאלוקים" - בעודו זאטוט צעיר וזעיר - ולהחדיר בו את תפקידו בעולמו.

   האמת שהמילה "עבד" יוצרת אצל רבים תחושה קשה ולא נעימה. הם נזכרים באותם כושים במיכרות הפיחם שמקבלים פת חרבה עם קיתון מים, ומנצלים אותם עד כלות הכוחות.

   אך לא ולא! איננו עבדים לאיש זר ואכזר בעל שכל צר וקצר, המחפש איך לנצל ולהפיק ממנו את המירב לטובת עצמו.

   ההפך הוא הנכון! זכינו ואנחנו נמצאים בידיים הכי טובות, אנו עבדים לאבא הכי רחמן, אנחנו עבדים למלך העולם - אשר כלל לא צריך את עבודתנו, ובעצם כל עבודתנו היא "כיסוי" כדי להצדיק את מתן שכרנו על פי הדין, כדי שלא נקבל שכר "בחינם", שכר שיש בו מעט בושה וביזיון, ורק משום כך נתן לנו הבורא את התורה והמצוות.

   כאן המקום לציין ולעדכן שהתורה והמצוות אינם "בית כלא" ובסיס לסבל. אדרבה, הם "מסלול הנאה והתעלות" שאין כמוהם.

   מי שחי במסלול הזה - האיכות חיים שלו עולה רמה, השלום בית שלו נראה אחרת, חינוך הילדים שלו יותר מבוסס, האושר הפנימי שלו שובר שיאים, הוא יודע מה זו עבודת מידות - ומהי תכליתו בעולמו, הוא מתרסן ומתעדן על ידי המצוות של "בין אדם לחבירו" וזוכה להמריא לפסגות כל כך גבוהות - עד כדי כך שהוא מתחבר ומתאחד עם הבורא, וכמו שאומר הזוהר הקדוש (שמיני ל"ו ע"א) שעל ידי המצוות ולימוד התורה עם ישראל ובורא עולם מתאחדים (עיין בהקדמת "פי חכם" - מבעל הסולם, ותבין יותר את העניין).

   לצורת החיים המרוממת והנשגבה הזו קוראים "עבודת ה' ", וזה מה שמסתתר מאחרי המילים כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם.

   לאחר שהבנו שהאדם היהודי כפוף למסגרת התורנית והוא כלל לא עושה מה שבא לו - אלא מה שה' רוצה, נמשיך הלאה לשלב הבא:

   לא רק שהאדם היהודי כפוף לתורה, אלא גם ביתו עובד בצורה הזו.

   אכן הבית היהודי אינו פועל בצורה של "מלחמת כוחות", אין בו סמכות ושלטון לא לגבר ולא לאישה, אלא כל הסמכות והשלטון בבית הם של התורה בלבד. התורה היא זו שמכתיבה את הטון ואת המהלך בבית, היא זו שקובעת את מערכת החוקים, עם התורה מתייעצים בכל עניין (דרך חכמי התורה), היא המילה הראשונה והאחרונה בבית - ושני בני הזוג כפופים אליה.

   אלא שהתורה מייעדת לכל אחד מבני הזוג תפקיד מרכזי בניהול הבית. האיש אחראי על החלק הרוחני, הוא גם מצווה ללמוד תורה בכל זמן אפשרי - כמו שנאמר "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א' ח'), הוא זה שנמצא בתוך הישיבה ומעורה בין הרבנים ושואב מהם עצה ותושייה, הוא גם זה שמתייעץ עם גדולי ישראל בשעת הצורך ומביא את דבריהם ודעת תורתם אל הבית.

   משום כך האישה צריכה להתכופף אל הבעל בהנהגות והשקפת עולם. במילים יותר מדויקות, האישה לא מתכופפת אל דעתו של בעלה, אלא היא מתכופפת אל "הדעת תורה" של גדולי ישראל - שהבעל טורח להביא אל הבית.

   מצד שני, האישה אחראית על החלק "הכאילו" גשמי של הבית. היא אמורה לדאוג לצורכי הבעל והילדים, כדי שיתאפשר להם ללמוד תורה ביישוב הדעת.

   כמובן שחלקה של האישה רב ועצום, כיוון שהיא המנוע והגורם ליישוב הדעת של הבעל, היא זו שמרפדת לו את השטח ומאפשרת לו להשקיע ולשקוע בעולמה של תורה, היא זו שדואגת לכל צורכי הילדים ומאפשרת להם להתרכז בלימודם בתלמוד תורה, וכבר לימדונו חכמנו ואמרו, גדול המֵעשה - יותר מהעושה (ב"ב ט' ע"א). פירוש: גדולה מעלתו של האדם שהכין את הקרקע והיה הגורם והמאפשר של המעשה, יותר מזה שעושה את המעשה ממש.

   ממילא האישה מעלתה גדולה ועצומה. מתברר שהיא אומנם מתעסקת בחלק "גשמי", אך במציאות היא עוסקת בעיסוק "רוחני" מתחילתו ועד סופו. זה כמו שהאדם הלובש טלית בסך הכל מניח עליו קצת צמר שנלקח מאיזה כבש, אך בפועל המעשה הזה הוא קיום "פקודה מאלוקים" - וזה מה שהופך את העניין למצוות ציצית. כך גם האישה המתעסקת בדברים גשמיים, בעצם היא מבצעת כאן "פקודות אלוקיות", (מצוות חסד ועוד), וממילא העיסוק שלה כבר הופך להיות רוחני וקדוש. 

   לאחר שהבנו את הנקודות הללו כהוגן, מיושבת לנו כבר הקושיה על "ההפליה התורנית" שפתחנו בה בראש המאמר. (מדוע האישה כפופה לבעל ולאביה, ואילו הבעל מקבל עצמאות גמורה).

   נכון שהאישה כפופה לבעל. אך בל נשכח שהבעל כפוף לתורה, והתורה כפופה לה'. במילים אחרות, האישה כלל לא כפופה לבעל, אלא היא כפופה לבורא עולם. במילים יותר מדויקות, הבעל והאישה שניהם כפופים לתורה "אותו דבר", ואין לאף אחד עליונות על השני.

   "הכלי יקר" בפרשתנו כותב זאת במילים ברורות, וזו לשונו הטהורה: האב והבעל... יש בידם להפר, מטעם שכל אישה ברשות בעלה או אביה, ואין כוח בידה לעשות גדולה או קטנה מבלי הסכמתם... כך כל איש מישראל הוא ברשות הבית דין (כפוף לתורה), ומחויב לעשות ככל אשר יורו לו הבית דין (דעת תורה).

   אכן האישה כפופה לבעל, הבעל כפוף לתורה וחכמיה, וכולם כפופים לבורא עולם.

   עד כאן ראינו פנינה אחת מהפרשה. אך כאשר מעמיקים בדברים יותר, מגלים כאן שלושה "פנינות  נסתרות".

   פנינה א) הבעל בביתו אינו שוטר, הוא לא השולט, אין לו סמכות לעשות מה שבא לו, אלא הוא צריך ללמוד את המפה התורנית - את "הדעת תורה" - ועל פי זה להנהיג את ביתו.

   לא הרבה יודעים, אבל למרבה הצער והבושה והעלבון והיגון, בתים רבים התפוררו ונמחקו מחמת סיבה אחת פשוטה ועלובה:

   הבעל לא היה כפוף לרב ולא היה לו כל רגש תורני, הדעת תורה הייתה ממנו והלאה, הוא התנהג על פי תחושות בטן - ולא התייעץ עם התורה ולומדיה, והוא לא יודע שהראשון שחולקת עליו, זו לא אשתו - אלא התורה בכבודה ובעצמה!!!

   אכן בבית כזה האישה מאוד מסכנה ואומללה, היא כפותה בפני דעותיו של בעלה, ועליה נאמר בגמרא: רבי מאיר אומר, כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה (פוגע ומבייש ומכתיב ולא מתחשב)... ואין לו בושת פנים (פסחים מ"ט ע"ב).  

פנינה ב) בפרשתנו אנו רואים שלא מספיק שהבעל יִבנֵה את עצמו בעבודת ה' ויתרומם ביראת שמים, אלא הוא מחויב גם לדאוג שאשתו ובנותיו יתרוממו ביראת שמים.

   ישנם אנשים המשקיעים בעצמם הרבה מאוד רוחניות, הם מנצלים כל שיעור תורה פנוי, רוכנים בשעות הפנאי על ספרי הקודש, שומעים בנסיעה הרצאות ושיעורי תורה, ואשריהם ואשרי חלקם. אלא שהם שוכחים פרט מאוד חשוב. אם הם לא ידאגו שנשותיהם יתרוממו ביראת שמים, אף אחד לא יעשה עבורם את העבודה.

   באמת מהיכן אישה תתרומם ביראת שמים? הרי היא לא מגיעה לכולל, לא עולה לספר תורה, היא גם לא מניחה תפילין - והיא פטורה מהרבה מצוות שהאיש חייב, אם כן כיצד היא תתדלק את נשמתה באור רוחני? איך היא תצליח להעפיל למעלה בהר ה' - ולתמרן בהצלחה בין כל ניסיונות החיים? כאשר חברה שלה תתקשר ותספר לה סיפור עסיסי ועשיר בלשון הרע, כיצד היא תדע להתמודד עם המצב?

   התשובה על כך היא חד משמעית. אדם שלא משקיע ברוחניות של אשתו, אם הוא לא מפתח אצלה את הרגש בעבודת ה', אם הוא לא דואג שאשתו תתפלל לפחות פעם ביום תפילה אחת - ותתחבר לבורא עולם, אם בשולחן שבת הוא לא משקיע ומחמם את הלב באהבת ה' ועבודת המידות, אם הוא לא עומד בבית כחומה בצורה בפני כל פִּרצה ומעידה רוחנית - ומנסה לסגור אותה, אזי יראת השמים של אשתו נמצאת בסימן שאלה גדול - וכבר שמעתי על יהודי יקר שאשתו התדרדרה לדיוטא שפלה ביותר עד כדי כך שחזרה בשאלה, והבעל הצדיק היה המום! הוא לא ידע כיצד זה יתכן, שהרי הוא מתאמץ על יראתו ותורתו - בכל כוחו, הוא אפילו עסק בקירוב רחוקים, והנה בבית שלו קרה המקרה המצער. זה שבר את ליבו לאלפי חלקים והוא ניגש לרב וביכה בפניו את מר גורלו, ושאל את הרב לסיבת הדבר.

   הרב חקר אותו על אורחות חייו, ולאחר מכן אמר לו כך: ברוך ה' אתה שקוע ומוקף בקדושה, והנך מתעלה מיום ליום. אך דע לך שאשתך שקועה מהבוקר ועד הערב בהררי הכביסות ובסלי הקניות ופטפוטי הסרק עם החברות. זהו סדר יומה הקבוע. וכיוון שלא השקעת ברוחניות שלה, כיצד רצית שהיא תתרומם ביראת ה'? מה גם שלימדונו חכמנו שאצל נשים "הרגש" מפותח יותר מאצל הגבר - ובקלות הן מושפעות חברתית, ואפילו הנשים הכי צדיקות (עיין ע"ז י"ח ע"ב רש"י ד"ה ואיכא דאמרי), ומשום כך מוטלת על הבעל חובה תמידית לפקוח עין ולתדלק ולרומם את רוחניותה של אשתו. וכיוון שלא עשית זאת ולא עמלת על פריחתה הרוחנית של אשתך, כעת אתה בוכה על התוצאות.

   זו הסיבה שהאישה לעולם אינה ברשות עצמה, ובקטנותה היא נמצאת תחת אחריות אביה - ובגדלותה תחת אחריות בעלה. ואם בעלה ואביה מתעלמים מהאחריות הזו, הקולר תלוי בהם. מה גם שכל אישה מאוד תלויה ומחוברת לבעלה, זו גמרא מפורשת (קידושין מ"א ע"א, טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו), וחבל שבעלה מתעלם מיכולת ההשפעה שלו עליה.

   למי שעוד לא תפס את עומק העניין, נזכיר שרש"י הקדוש בפרשה מגלה לנו שאם הבעל או האב שותקים כאשר הם רואים מחדל רוחני אצל האישה או הבת, יידעו נאמנה שאותה שתיקה שלהם היא בעצם המנוע והגורם של הנפילה, והתורה מאשימה אותם באותו דרדור (במדבר ל' ח' רש"י).

   ולאותם תמימים שאין להם כוח להתערב בענייני יראת השמים של האישה והילדים - מחמת כל מיני סיבות מתוקות, יש לנו שאלה קטנה אליהם:

   בעל יקר, אבא חמוד, אם אשתך או ביתך יגהצו את הויזה ויגרמו לחשבון הבנק שלך להתדרדר. האם גם אז תעצום עין ותגיד אין דבר... אין לי כוח להתעסק עם זה... ניתן לזמן שיעשה את שלו... האם תנהג כך - או שמא תאזור כגבר חלציך ותחלץ חושים ותאמץ את דברי התנא שאמר הווי "עז כנמר" להעמיד את האישה במקום, "וקל כנשר" לחטוף ממנה את הכרטיס, "ורץ כצבי" לעצור לה את מסע הגיהוץ, "וגיבור כארי" להילחם בתופעה הקשה.

   למה רק על הויזה אתה נלחם חזק כדי למנוע מחשבון הבנק שלך להתדרדר? וכי הרוחניות של אשתך ושל בתך חשובים פחות מהויזה הגשמית? נקודת חן למחשבה!

   נ.ב. כמובן שהבעל לא צריך להיות שוטר ונוגש, הוא צריך לדעת על מה להתעקש ועל מה להתגמש - ובמקרה שהעסק הופך לרגיש ולא נגיש חובתו לשאול בעצת אדם גדול כיצד לנהוג. שהרי לפעמים משום "שלום בית" מקבלים הוראה להעלים עין מדברים מסוימים, ונותנים לזמן לעשות את שלו (עיין עוד בפלא יועץ ערך "הוראה").

   פנינה ג) עניין "התרת והפרת נדרים" המופיע בפרשתנו, מלמדנו שלכל מילה שהאדם מוציא מהפה יש משמעות וכוח, והדיבור אמור לחייב אותו.

   אומנם אנו חיים היום בחברה שבה אנשים משקרים בעזות מצח ומזגזגים בדיבורם באופן חופשי, והם לא רואים בכך כל בעיה.

   מכירים את הביטוי "הבטחתי - אבל לא הבטחתי לקיים"? אתה בא לשוק לקנות פלפלים והנך רואה שהסחורה שעל הבסטה מבוגרת יותר ממך והיא נראית כמו "סוף העונה", עם קמטים וצלקות, ותוך כדי שאתה מהסס אם לקנות או לא - הירקן מגיח מאחוריך ומחייך חיוך מתוק ואומר שהסחורה סוג א' ורק אתמול היא הגיעה מהשוק הסיטונאי, ואפשר למלאות ללא חשש.

   בעיני ראיתי! פעם נכנסתי לחנות ירקות לקנות דבר מה, ארזתי את מבוקשי ונעמדתי בתור לקופה, כאשר לפני עמדה אישה אשר הייתה באמצע החשבון. לפתע המוכר שואל אותה: למה לא תיקחי גם אבטיח לכבוד שבת? השבוע יש לנו מבצע מיוחד... האישה נכנעה למוכר ואישרה לו להוסיף אבטיח לחשבון. הירקן ניגש למכולה ובחר לה אבטיח, הוא דפק עליו מכל הכיוונים ואף אחד לא פתח לו - והוא אישר שזה האבטיח המושלם ביותר.

   כעבור רגע האישה ביקשה לפתוח את האבטיח "המושלם", והירקן עשה את מבוקשה מבלי להילחץ. הוא פרס אותה לשתי חצאים סימטריים, ולמרבה ההפתעה והתדהמה, התברר שהאבטיח לא אדום - אלא לבן צהוב!!!

   ראה המוכר שהקליינטית נלחצת מהצבע של האבטיח, והוא מיהר להרגיע: אל תדאגי גברת. אומנם האבטיח לבן, אבל דעי לך שהוא מתוק ועסיסי. פשוט זה זן של אבטיח שגודל לבן.

   לאחר שהגברת הלכה, אני פונה למוכר ואומר לו: אתה לא מתבייש? ככה להוליך שולל את הגברת? והמוכר עונה לי: וכי זה עניין שלך? לאחר מכן המוכר מתרכך ומתחיל להסביר את עצמו: נתקעתי עם קונטנר של אבטיחים כאלו ואין לי איך להתפטר מהם, ואני חייב לדחוף אותו ללקוחות. אני שואל את המוכר מדוע הוא לא חושש לשם שלו ולהרס הקליינטורה, והמוכר עונה: אל תדאג ידידי, מדובר בסך הכל בתיירת, תאמין לי שאני לא טיפש לעשות את זה ללקוחות הקבועים שלי.

   סיפור נוסף - צבעוני לא פחות, אשר מראה לנו את דרכם של בני האדם מזווית נוספת:

   פעם אחת צעדתי רגלית זמן רב ביום חמסין ויבש, ונכנסתי לקיוסק בשביל לקנות משהו לשתות. להפתעתי, איך שאני נכנס המוכר מסתכל עלי ואומר "בראש של הצדיק הזה".

   לא הבנתי מה יש לי על הראש ומה רוצים ממני, ובקשתי מהמוכר שיסביר את דבריו.

   המוכר נהיה נבוך, ולאחר מספר שניות פתח את פיו ואמר: אני וחבר שלי מתווכחים כבר חצי שעה על משהו, וחבר שלי לא מאמין לי. וכדי לשכנע אותו שאני צודק, כאשר נכנסת - נשבעתי לחברי "בראש שלך" שהצדק עימי. זה פשר המילים שאמרתי "בראש של הצדיק הזה".

   אתם מבינים היכן אנו חיים? הירקן מרמה את הלקוח מבלי להתבייש ולהניף עפעף, המוכר בקיוסק נשבע בראש של הקליינטים כדי להצדיק את עצמו, הערך למילים ולדיבור ולשבועות נהיה כל כך רדוד וירוד, זה פלא שכאשר אנו מתפללים - זה לא עושה רושם בשמים? אם לנו אין ערך למילים ולדברים שלנו? למה שבשמים יתייחסו למילותינו אחרת?

   מהיום נתחיל להקפיד יותר על הדיבור ולקדש ולרסן אותו, נעמוד מאחרי דברינו ודיבורנו, לא נשחיל שבועה לכל פינה, ונזכור שהאדם היהודי כוחו בפיו (ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז ת"נ) ואל לו להפקיר את התכונה הזו ולעשות אותה זולה ככל הגויים.

   זה בעצם הסוד והיסוד של גדולי ישראל. הפה שלהם קדוש, לכן המילים שיוצאות משם נוקבות את השמים וממריאות להיכלות גבוהים ביותר ועושות רעש גדול ומביאות ישועות. אבל אנחנו... מילותינו נשלפות כלאחר יד ולא תמיד יש להם כיסוי, לכן גם כאשר אנו מתפללים ומשחילים מילים לשמים, בשמים לא מתרגשים מהם כל כך. לא חבל?