כך סיפר אליהו הנביא: "פעם אחת עברתי ממקום למקום, והנה בא לפני אדם אחד ושאל אותי בדברי תורה. אחר כך אמר לי: רבי! שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה: תורה, וישראל, אבל שאלה אחת לי: איני יודע את איזה מהם לאהוב קודם. את התורה או את ישראל? עניתי : דרכם של בני אדם שהם אומרים: תורה קודמת לכל! אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים.

"איכה ישבה בדד"

איכה אותיות איכה. היכן אתה אבא? אני לא מרגיש אותך ובלי להרגיש אותך זה לא חיים, זה מוות. זעקת אַיֵכָה איננה התרסה, זה חיפוש. זוהי הזעקה הנצחית של יהודי שרוצה טעם לחיים. שרוצה משמעות לחיים. שרוצה אור בחיים.

אנחנו לא בוכים על העבר, אנחנו בוכים על עצמינו, על המציאות שלנו היום, על העוונות שלנו שמעכבים את הגאולה, לא על העוונות של אבותינו.

בוכים לה' על הנשמה שלנו, נשמה אלוקית שנחצבה מעולמות רוחניים גבוהים מאד, חלק אלוק ממעל ממש, שנפלה למקומות נמוכים כאלה, שהיא כלואה בתוך גוף עם כאלה תאוות, עם רצונות כאלה נמוכים. כי כמה זמן נשמה גבוהה כזאת יכולה לטעות אחרי שטויות והבלים? כמה זמן כבר היצר הרע יכול לפתות נשמה כזאת קדושה עם הבלי עולם הזה? מגיע שלב שהנשמה צועקת: אני לא יכולה לסבול יותר, לא זה מה שחסר לי, לא זה מה שאני רוצה, חסר לי הקשר עם הקדוש ברוך הוא, חסר לי רוחניות, לא גשמיות.

הדבר שהכי כואב ליהודי, זה הריחוק שלו מה'. ריחוק ממקור החיים. אין יהודי שזה לא כואב לו. הבכיה שבוכים בתשעה באב זו בכיה של געגועים. בוכים לה' שיהיה אתנו, שסוף סוף נהיה מחוברים אליו, כי אם לא, אנחנו מחוברים לדברים אחרים.

אייכה? איפה אתה אבא? והתשובה נמצאת בהמשך הפסוק: "ישבה בדד". תשב עם עצמך, תתבודד, ככה יוצרים קשר אישי עם ה'.

כשיהודי  לא טוב לו, זה רק כי הוא לא מרגיש את ה'. אדם חושב יש לו בעיה כזו, בעיה כזו, הבעיה היחידה שיש לו שה' לא נמצא בתוך הלב שלו. אדם אם הוא עכשיו מרגיש רע, זה בגלל שהוא טיפה עזב את ה'. כל העניין שלנו בחיים זה כל דקה לזכור שה' איתנו, ולשמור על החיבור. רק זה ימלא את הנפש שלי, רק זה ישמח אותי. כל שמחה מסוג אחר, אפילו שאנחנו כולנו שייכים לזה, לכל מיני תענוגות אחרים, אנחנו עוד לא מאלה שנמצאים בפרישות מהעולם, אבל כל הדברים האחרים זה רק אם הם מקושרים עם הקשר עם ה'. אם הם מחוברים עם הקשר הזה, אז גם הם מקבלות חיות, אבל אם הם מנותקים, אז אדם מרגיש אולי איזה תענוג, הוא מרגיש שכיף לו, מרגיש שטוב לו, אבל באיזשהו מקום בסוף  הוא ירגיש ריקנות. כל דבר שאדם עושה וזה לא מחובר לקשר שלו עם ה', זה לא חלק מעבודת ה', אז זה מסתיר לו את את האור של ה'.

כל החיים שלנו זה התמודדות, התמודדות, התמודדות, עם עוד קשיים ועוד נסיונות. כל רגע ורגע. רגע אחד מרגישים את ה' ורגע אחרי הגוף מתגבר. ממש כמו שקרה לעם ישראל שאחרי ההתעלות הרוחנית של מתן תורה נפלו לעגל כדי להתיר לעצמם את העריות. יש בחיים הרבה מיצרים. הרבה דברים קשים. בכל בית יהודי זה ככה. כל דקה יש לנו מיצר, כל דקה יש לנו נסיון, כל רגע יש לנו איזה סבל, אבל מה אומרים? כל רודפיה השיגוה בין המיצרים. יש גם השגות, אין רק מיצרים. כל המיצרים זה כלים להשגות אלוקות. כל מיצר ומיצר זה כלי נפלא להתקרב אל ה'.

פרשת דברים  תמיד קודם תשעה באב.  תמיד בתוך בין המיצרים. שבת חזון קוראים לה. חזון לשון נבואה. שבת חזון פוקחת לנו את העיניים. בתוך הגלות נמצאת הגאולה. אומנם החריבו את הבית, אך רק עד היסוד. ליסודות הם לא הגיעו. ערו ערו עד היסוד בה. כי מה שאדם קונה בדמעות, בתחינות, בכיסופים ורצונות, אי אפשר להרוס לו. זה שלו לנצח. דע לך, שהמיצרים שלך, הקשיים שלך, הבלבולים שלך, וכל הנסיונות שעוברים עליך – הם הם המעלה שלך, רק ככה תוכל להגיע למעלות גדולות. בתוך הצרות, בתוך הצמצומים, בתוך המיצרים שלנו אנחנו מגלים את הרחמים של ה'. מגלים את החסד בתוך הדין. החסד הכי גדול של הקב"ה שברא את הדין. כי אם היה פה רק חסד, היינו מתייחסים אליו כמשהו מובן מאליו, משהו שמגיע לנו, אין משהו אחר. אך כשבתוך הצרות מגלים את הרחמים של ה', אז מתחילים להרגיש את ה'.

תשעה באב זה יום שמנקז את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו. זה לא אבל של יגון, של יאוש, של מרירות ואכזבה ח"ו, זה בכי של תקווה, של אמונה, של כיסופים וגעגועים. הבכי הזה הוא משהו נפלא, כמו כל דרכי ה' הנפלאות. בוכים על בית המקדש שאיננו כי כשהוא היה קיים, יהודי נכנס לשם ומייד קיבל דעת נפלאה, הקריב קורבן ומיד הרגיש כל כך קרוב לה', על זה אנחנו בוכים. בוכים על זה שאפילו האור של הצדיק גם הוא איננו, גם הוא נסתר מאיתנו. "כי כשחפץ בכבוד עצמו, אזי אינו יכול להתקרב ולהנות כלל מאור הצדיק, ולפעמים אף נעשה חולק, בפרט עתה, בדורות הללו, שנקודת האמת מבוזה מאד" (אוצר היראה בין המיצרים ב).

בוכים על החורבן של כל כך הרבה מנשמות ישראל שרחוקים מאור ה', שלא חיים את האור שבתורה, את אור האמונה, שרודפים אחרי הבלי עולם הזה, אחרי התאוות, שהעולם הזה עדיין מושך אותם, שלא יודעים מה זה אור ולכן לא יכולים לבכות על החושך. בוכים על עצמנו כשאנחנו מאבדים את הקשר עם ה', כשאנחנו נכשלים בנסיונות של אמונה, כשאנחנו לא זוכרים שבכל מצב ובכל נסיון צריך להגיד: ה' טוב ומיטיב! אין רע בעולם! כל מה שקורה לנו זה רחמים של ה'!

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". אם אחרי אלפי שנים מסוגל יהודי להתאבל ולקונן על ירושלים, רואים כי ירושלים לא מתה בליבו, פה לא תופס מה שאמרו חז"ל: "גזירה על המת שישתכח מן הלב" (כדי שאדם יהיה מסוגל להמשיך את חייו אחרי אובדן, יתמות, אלמנות, שכול ח"ו). כשמדובר בירושלים, היא לא משתכחת מליבנו, ובזה עצמו ראוי לנו לשמוח, לא רק בעתיד, כבר עכשיו, כמו שכתוב: זוכה ורואה בשמחתה, בהווה.

יש בחיים הרבה מיצרים, בעיות של חשבונות בבנק, ובעיות דיור, והרבה בעיות של חינוך ילדים, והרבה בעיות של שלום בית, והרבה דברים קשים מאד, בכל בית יהודי זה ככה. כל דקה יש לנו מיצר, כל דקה יש לנו נסיון, כל רגע יש איזה סבל. אבל מה אומרים? "כל רודפיה השיגהו בין המיצרים". יש גם השגות. אין רק מיצרים. כל המיצרים זה כלים להשגת אלוקות. כל מיצר ומיצר זה כלי נפלא להשיג את האלוקים. כמה שקשה לי וכמה שנורא לי, יש מדרגות שאי אפשר לזכות אליהם אלא רק ע"י המיצרים.

בין המיצרים, ימים שצריך להתחזק בהם באהבת ישראל, באהבת חינם, הבית הראשון חרב בגלל שלוש עברות החמורות שבתורה: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. והבית השני חרב בגלל שנאת חינם ששקול כנגד אותם שלושה עוונות חמורים כל כך . ולמה אינו נבנה מחדש? כי עדיין לא זכינו לבער את העוון הנורא הזה של שנאת חינם.

אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר! כי זה מחובר אחד לשני, אהבת ה' ואהבת הבריות.

משה רבנו מונה בפרשה זו את כל המקומות שבהם הכעיסו ישראל את אביהם שבשמים והוא עושה זאת בכזאת זהירות ובכזאת עדינות. "סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רשי הקדוש). העיקר לא לבייש את השני, העיקר לשמור על כבודו. בזו אחר זו מוזכרות כאן פרשות קשות ובלתי נעימות, אך הכל ברמז. "כמו "די זהב" שרומז על עגל הזהב.

את כל הפרשות הכאובות הסתיר משה תחת שמות של מקומות ואתרים בהם עברו בני ישראל וכך הוא גם המציא להם כף זכות. כי המקומות בעצמם גרמו להם לחטוא, "המקום גורם", אתם בסדר, אתם נפלאים, רק המקומות שעברתם בהם, גרמו להם לחטוא כי הרי עברו במדבר, מקום נחש שרף ועקרב, מקום עם קליפות קשות, וזה מה שגרם שלפעמים לא יכלו לעמוד בנסיון ונכשלו (ליקו"ה ערלה ד,טז).

על מה מוכיח אותם משה רבנו? על כפיות טובה. הקב"ה עשה לכם כל כך הרבה טובות ואתם כל הזמן מתלוננים? כל כך הרבה ניסים ונפלאות זכו לראות מאש שיצאו ממצרים ובכל זאת הם נפלו לחטא העגל, חטא המרגלים, קורח ועדתו, מי מריבה.

"ידע שור קונה וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן "(מתוך ההפטרה) שורש והיסוד של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, ניסים ונפלאות שהקב"ה עושה אתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו, הכל מגיע לו. כבר אמרנו שנדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. ה' קרב אותך אליו, מזכה אותך לעשות כל כך הרבה מצוות, יהודי פשוט, איזה עושר רוחני מחכה לו אחרי 120 שנה וכמו שכפיות טובה זה שורש הרע, הכרת הטוב זה שורש הטוב.

אהבת ישראל זה קודם כל לקרב בני אדם אל השם. החיים זה מסע של קירוב לבבות לאבא שבשמים. אף אחד לא פטור מהשליחות הזו. "על אלה אני בוכיה", על כל כך הרבה יהודים שרחוקים מאור ה', מאור התורה, מאור האמונה.

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". משה רבנו מדבר אל כולם. הוא יודע את האמת, שאין דבר כזה שיהודי לא רוצה את ה', שאפשר להגיע לכל יהודי ויהודי.

מורנו הרב: "צריך לנסוע בכל ארץ ישראל, יש אנשים שלא רואים רבנים, שלא שומעים שעורים, במושבים, בקיבוצים, הם לא יודעים שום דבר מיהדות והיצר הרע בוער! ומה יעשה הבן ולא יחטא?

כשאדם נוסע בדרכים, הוא לא יודע כמה אנשים חזרו בתשובה מזה שרק ראו אותו, רואים אדם עם פאות, עם אור על הפנים, נפתח להם הלב, מתעורר להם הלב, אולי בין כל האנשים יש אחד שצוחק, לועג, אבל אלפים מתעוררים בתשובה, אומרים הלוואי שהיינו כמוהו כמו זה עם הזקן, כמו זה עם הפיאות, כשרואים אדם דתי, אדם קדוש, הנשמה פורחת! פורחת ורוצה להידבק ביהודי הזה, אדם מגיע עם פנים מאירות, דופק באיזה דלת חשוכה, פתאום רואים כזה מלאך, מייד כל בני הבית קמים ורצים אליו. הרי כולם הולכים בפנים חמוצות, בפנים נפולות, בפנים שבורות וכשבא בן תורה אז רואים מלאך אלוקים, רוצים לחזור בתשובה. אין רשעים בישראל. אפילו אם אתה רואה רשע גמור מכף רגל ועד ראש תדע שזה רק קליפות שמסובבות אותו, זה בגלל האור הגדול שחבוי בתוכו, ברגע אחד משילים את זה ואז מתגלה האור הפנימי שלהם כי אצלם נמצא האור הכי גדול ולכן הקליפות נלחמות בהם ונדבקות בהם להסתיר את האור הגדול הזה".] (עד כאן מורנו הרב)

בורא עולם רוצה שנעבוד אותו כל אחד עם היחודיות שלו. כשם שאתה אוהב את עצמך למרות חסרונותיך, כך תאהב את חברך למרות חסרונותיו. זה לא קל. צדיקים מעידים על עצמם שעבדו שנים רבות להשיג את הנקודה הזו. מסרו נפש על העין הטובה. זאת המשימה של החיים שלנו, לסגל לעצמנו עין טובה. חיבור כזה אל הזולת, חבור של הסתגלות בעין טובה על כולם. זה אור גדול.

וכשיש אור, כבר לא מסתכלים על כל אחד ואחד, כשיש חושך אז זה אמר ככה וזה עשה ככה אבל כשיש אור אז אפשר להתחבר לדברים כאלה נפלאים, שבשביל ההתחברות הזאת באנו לעולם. כמו בסיפור הבא:

אל המנוחה ואל הנחלה

היה זה לפני שנה. הגעתי יחד עם מניין וחצי מבני משפחתי להר המנוחות בירושלים לאזכרת אבי ז"ל, שנפטר לפני עשרים שנה. למרות הזמן הרב שחלף, אנחנו מקפידים מדי שנה לעלות לקבר ולאחר מכן לציין את היארצייט בסעודת מצווה לעילוי הנשמה. אלא שהפעם, בעוד הננו אומרים את סדר האזכרה, אנו רואים מחזה מוזר שהסיח את דעתנו.

מספר קברים בסמוך אלינו, ממש צמוד לשביל, הגיע צעיר ברכב קטן. הוא הוציא גליל אדום ופרש אותו כמעין "שטיח אדום" עד לקבר מסוים. לאחר מכן הוציא משקית ענקית עשרות נרות נשמה והניח אותם בצדי השטיח.

כשסיים , הוציא שלט שהיה מגולגל כמו ספר תורה, להבדיל, עם שני מקלות מצד לצד, והניח אותו על הקבר. לאחר מכן סקר את השטח, נראה מרוצה, ואז חזר לרכב הקטן שלו ונעלם.

מהמקום שלנו לא יכולנו להבין מה הסיפור כאן. הנחנו שכנראה גם לו יש "יארצייט" או משהו כזה, ושהוא מתכנן איזה טקס עם נרות נשמה, אבל השטיח האדום והשלט לא ממש הסתדרו עם התסריט הזה, ואחד מילדיי פשוט רץ לשם לראות מה פשר הדבר.

הוא חזר, לבן כולו. "אתם לא מאמינים", הוא אמר "אתם יודעים מה כתוב בשלט הזה?" מה כבר יכול להיות כתוב שם? שם הנפטר? שם המשפחה? מה שהוא סיפר היה מופרך לגמרי: זו הייתה הצעת נישואין.

האמת , זה החשיד אותנו, ולא במובן החיובי. מי מציע נישואין על קבר ועוד עם שטיח אדום?

סיימנו את האזכרה שלנו והתקדמנו לכיוון האתר התיירותי החדש והמוזר. מיד כשאנחנו מתקרבים, אנחנו רואים את מכוניתו של הצעיר מתקדמת שוב במעלה ההר, לאט לאט, יש לו את כל הזמן שבעולם. המכונית עצרה בקצה של השטיח האדום. ירדה ממנה צעירה היישר על השטיח, היא נראתה נרגשת מאד, הם פסעו על השטיח עד שהגיעו אל הקבר שעליו התנוסס השלט.

בשלב זה, לפני שהספקנו לומר משהו, פרצה הצעירה בבכי קורע לב, התנפלה על הקבר שמצדיו הוצבו המקלות שהחזיקו את השלט, השתטחה עליו והחלה למרר בבכי.

כשמישהו ממרר בבכי אתה לא מתחיל להעיר הערות. פשוט ישבנו בשקט וצפינו בנעשה. הצעיר הבחין בנו. הוא נראה נבוך ביותר ולא הישיר אלינו מבט. לאחר דקות ארוכות של בכי חזק ועמוק השתתקה הצעירה למספר דקות, ואז קמה ושוב פרצה בבכי. הם עמדו זה מול זה, ואנחנו חשנו כמי שחודרים לפרטיות, אך אז, להפתעתנו, פנה הצעיר אליה ואמר: "הנה הזדמן לנו לעשות זאת בפני עשרה אנשים, אולי ננצל את ההזדמנות ומישהו יגיד קדיש? אכפת לכם?" התקרבתי, ואחריי בני משפחתי. פניתי אליו ואמרתי: "אני בהחלט אשמח לומר קדיש ואפילו לעשות אזכרה, אבל אתה בטח מבין שהמחזה הזה יוצר אצלנו שאלות. אתה יודע, קדיש אומרים באזכרה, לא בשמחה, ושמחות עושים באולם ולא בבית קברות. מה לחתן בבית הקברות?"

היה זה רגע מביך מאד. לשני הצדדים. אני משער מבין מדוע... ואת הרגע הזה הצילה דווקא הצעירה. "תראה, דוד" אמרה לצעיר, "אני חושבת שאצטרך  לספר להם את הסיפור שלי, ואז הם יבינו". הבחור הצעיר נראה מופתע, אך לאחר שנייה הנהן בראשו ואישר לה שהיא יכולה לעשות זאת. ואז החלה הצעירה לספר את סיפורה, ושזהו הסיפור הכי עוצמתי, מרגש, סוחף  ונוקב ששמעתי בחיי.

אני בת למשפחה חרדית. לא סתם חרדית. בת לאברך בן תורה שחוץ מתפילות ולימוד לא היה לו דבר בעולמו, ולאמא צדיקה לא פחות, מורה ומחנכת כשרה ותמימה. משפחה של עשרה ילדים, ואני הרביעית. חונכנו בחינוך השמור ביותר שיש. בביתנו לא היו שום מכשירי תקשורת ואפילו עיתונים. כל חיי נסובו סביב תורה ושמירת  המצוות. בגיל 14 התחלתי להתקלקל. איך זה קרה? אין לי מושג. איני יכולה להאשים איש. הייתי די סגורה כדי לא לפנות להורים שלי עם השאלות והמחשבות והרגשות שהתרוצצו אצלי. בגיל 14 וחצי, עוד בכיתה ח, התחלתי להיעלם לכל מיני מקומות, והוריי התמימים פשוט לא ידעו דבר. שיקרתי להם לכל אורך הדרך. ואז עליתי לסמינר, אחד הסמינרים החשובים ביותר בעיר, מאלה שלא מקבלים סתם בנות. אני התקבלתי אוטומטית, כי יש משפחות שמתקבלות אוטומטית, אבל אני עצמי הייתי במקום הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת. תוך חודש נתפסתי במשהו שלא ניתן היה לעבור עליו לסדר היום. מובן שהעיפו אותי מהסמינר וגם סיפרו להוריי על מה ולמה.

אני זוכרת את הוריי ביום ההוא, בשעה שהושיבו אותי מולם ואמרו: "מה קרה לך?" אני זוכרת שעניתי להם בחוצפה ובזלזול שכמותו לא רק שלא שמעו, אני מאמינה שלא היה להם שום מושג שקיימת אפשרות לחוצפה שכזו. אני זוכרת את אמי מתכווצת מכאב ובוכה, ואת אבי מביט בי נדהם ולא אומר דבר.

למחרת בבוקר אבי העיר אותי וביקש ממני ללכת לטייל אתו. הוא אמר לי שהוא ואמא דיברו עליי כל הלילה והחליטו שלא לכעוס על מה שעשיתי, וגם לא על מה שאני אחליט לעשות הלאה. הוא סיפר שהם הגיעו למסקנה שהם אינם יכולים להאשים ילדה בת 15 שהתבגרה מהר כמוני ושכנראה עוברת משהו שאין לה שליטה עליו.

אבא שלי אמר לי: "המסקנה היא שאנחנו לא נריב אתך אלא נעזור לך. את הבת שלנו ואנחנו אוהבים אותך. איננו מאשימים אותך וגם לא את עצמנו, אנחנו פשוט נתמודד ביחד. זה מה שאנחנו נעשה".

אחר כך הוא חיבק אותי, נתן לי קצת כסף ואמר: "אנחנו מחכים לך בבית. מבטיח לך, שום דבר לא ישתנה".

אני זוכרת את עצמי מסתובבת, סוערת כולי. הייתי מוכנה למצב של מלחמה ושל שנאה, אבל התובנה של ההורים שלי הייתה כל כך אחרת, שנשארתי עם הסערה בתוכי. מכאן ואילך התחלתי במסע של הרס שאני בטוחה שאף בית לא היה עומד בו. בתוך חודש הפכתי מנערה צנועה וחסודה לחילונית גמורה. רציתי לבדוק את גבולות האהבה של הוריי, בעצם רציתי להוכיח להם ולי שהם שונאים אותי ושכל ההתנהגות שלהם היא רק משחק.

אך הם לא עשו אפילו טעות אחת. בעצם, אם אני מסתכלת מצד אחר, הם סיכנו את כל תשעת ילדיהם התמימים והמצומצמים, הם התמודדו עם בושות נוראות ועם סכנה לשידוכי כל ילדיהם. יכולתי בקלות להקל עליהם, לא לבייש אותם כך, לנסות להתחשב בדברים הקריטיים מבחינתם, לא לא רק שלא עשיתי זאת, אלא ההפך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לצער אותם. ובכל הזמן הזה, פעמיים בשבוע אבא יוצא אתי להליכה, משוחח אתי בנחת, אומר לי מילים טובות ומרגיעות. מאמין בי.

גם אמי נתנה לי יחס חם. מטבעה הייתה יותר סגורה והתקשתה להתנהל אתי כפי שאבי התנהל, אך גם מצדה זכיתי ליחס חם, דואג ואוהב. האמת היא שההקרבה שלה הייתה קשה ביותר, כי היא כאישה ידעה היטב עד כמה אני רחוקה מהחינוך שנתנו לי. למעשה, אין לי מושג איך היא מצאה כוחות להיות ב ד' אמותיי. אני לא מדברת על הבושות הנוראות הנחלתי לה כמחנכת ידועה. הורי היו אמיתיים וישרים מכדי להשים לב לדברים כאלה.

ואז החלו הילדים להינשא בזה אחר זה. למען האמת, ציפיתי שהם יבקשו ממני, בצורה זו או אחרת, להגיע בבגדים מתאימים. לכבד אותם. ומדוע ציפיתי? כי ידעתי בדיוק מה אומר להם, שישכחו מזה ושלא יתערבו לי בחיים ועוד השמצות מסוג זה. אך להפתעתי (ואולי אפילו לאכזבתי), כל המילים הללו נותרו בתוכי, כי הם לא ביקשו ממני כלום. אני זוכרת את עצמי פשוט ממתינה לזה, וזה לא מגיע. לזכותי ייאמר שהגעתי בצורה מכבדת מבלי שבכלל התבקשתי. אין לי מושג מודע.

עשר שנים תמימות חלפו. עם השנים הפסקתי להתפרע והתחלתי ללמוד, ממומנת לגמרי על ידי הוריי, למרות המצב הכלכלי הנורא שלהם. בלי  התניה ובלי שום הערות. פשוט ביקשתי והם נתנו. אומרים שמה שלא עושה השכל עושה הזמן, ואני היית מוסיפה לזה טיפול פסיכולוגי שעברתי.

הפסיכולוגית, בתהליך שארך שנים, הובילה תהליך, שבסופו של דבר עמדתי מול עצמי ויכולתי להבין מה אני רוצה באמת. יום אחד אמרתי לה: "אני רוצה לחזור למשפחה שלי". היא הבינה היטב מה אמרתי. "את מתכוונת שאת רוצה לחזור לדת, הלא כן? כי את המשפחה שלך מעולם לא עזבת". 
"לא בדיוק", הסברתי, "אני דווקא עזבתי, אבל הם... הם מעולם לא עזבו אותי". וכאן התחלתי לבכות בכי תמרורים ארוך, שהחל תהליך של שחרור כל המחסומים שהיו בי. היא הציעה לי לא לעשות זאת מיד, כדי לא לאכזב אותם. אלא לעשות זאת בתחילה ביני לבין עצמי, ורק כשאני רואה שזו החלטה יציבה ואמיתית לצאת עם זה מול הוריי.

התחלתי להתפלל ולשמור שבת ולקיים מצוות, אבל בסתר. לא כי פחדתי מחילוניים ולא כי פחדתי  מחרדים, אלא כי פחדתי מעצמי.

התחלתי להתחזק, לחזור לימי הנעורים, להתחבר לסידור ולתפילות ולתהילים ולהלכות ולשבת. אני זוכרת את הפעם ששמרתי שבת מלאה כהלכתה לאחר שנים רבות, כמה רוגע זה הביא לי וכמה התרגשות ושמחה. כבר לא יכולתי להתאפק, רציתי כל כך ללכת להוריי ולבשר להם את הבשורה הטובה ביותר שקיבלו מימיהם . וזה כל כך הגיע להם. דמיינתי איך אני ואמרת לאבא ולאמא שלי: "חזרתי". לא "חזרתי בתשובה". פשוט "חזרתי". חשבתי על החיבוק של אבא, על הדמעות של אמא. העצה של הפסיכולוגית הייתה ממש מעולה. לקחת את הזמן, לעשות את זה בחכמה. אך לא היא ולא אני הבאנו בחשבון את המורכבות הבלתי נתפשת של החיים.

אחת השבתות אותה שמרתי בדירתי עברה עליי בהתעלות בלתי רגילה, החלטתי במהלכה שהגיע הזמן להודיע להוריי על השינוי. הייתי לגמרי שלמה עם עצמי. פשוט ספרתי את הדקות לבוא לבית הוריי ולבשר להם את הבשורה הטובה. אך הטלפון הקדים אותי. מספר דקות אחרי צאת השבת נשמע צלצול. אמי הייתה על הקו. "קרה משהו לא טוב, אני בבית חולים עם אבא". לקחתי את הרכב ונסעתי לשם כל עוד רוחי בי. הסתבר שאבי קיבל התקף לב קשה, הובהל בשבת לבית החולים ואושפז בטיפול נמרץ. לא יכולנו להיכנס. המתח הלך וגאה. כל המשפחה הגיעה, וכעבור שעה יצא הרופאה עם הבשורה הנוראה מכול. אבא השיב את נשמתו לבוראו.

• -  -

כולנו בכינו, אבל אני? אני התחלתי לצעוק ולצרוח: "אבא שלי, למה הלכת? למה עכשיו?" היו צריכים לתת לי כדורי הרגעה. את ההלוויה אני כמעט לא זוכרת. הייתי  הלומת כדורים והתעלפתי כמה פעמים. אני מאמינה שהיו מי שהאשימו אותי בלבם, אבל אפילו לא הייתי מודעת למצבי בשביל לחשוב על זה. הייתי שבורה ורצוצה על כך שאבי הלך מן העולם מבלי שידע על החלטתי. במהלך השבעה סיפרתי הכל למשפחתי. הם קיבל זאת בחום ובאהבה, חיבקו אותי ואמרו שזו נחת רוח לאבא. גם הם התאכזבו שאבא בחייו לא התבשר על כך, אך היו כל כך חדורי אמונה ואמרו שמבחינתם אבא רואה ושומע הכל. ועדיין... הכאב היה בתוכי. הרגשתי שהגיע לו לראות זאת בעודני חי. היו מגיעים לו הרגעים הללו של אושר, של ניצחון, של ידיעה כי דרכו הייתה נכונה. היה מגיע לו.

חזרתי לגמרי לשמירת המצוות, לא רק בלב אלא גם בלבוש, ובשנתיים האחרונות התחלתי לשמוע שידוכים . לפני כחודשיים הציעו לי את הבחור הזה שנמצא לצידי, שגם הוא עבר תהליך דומה לשלי, למעט היחס מצד המשפחה... הם לא היו כמו ההורים שלי, ואיני מגנה אותם על כך. ההורים שלי היו השונים. הוא עזב את הדרך, ובדרך חתחתים חזר בחזרה.

היום, לאחר תקופת אירוסין ארוכה, הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו. לא ידעתי מה. הוא הוריד אותי בגבעת שאול וביקש ממני להמתין עשרים דקות. לאחר מכן חזר והוביל אותי להר המנוחות. לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל לא רציתי להרוס, לכן לא שאלתי שאלות, ואז הוא עצר. יצרתי מהרכב, פסעתי על השטיח האדום היישר לקבר של אבא שלי... 
דווקא במקום הכי חשוב לי בעולם, הוא ידע בחכמתו להציע לי נישואין, קבר אבי . שיראה משמיים שכל התנהגותו המיוחדת, הרגישה והמקסימה כלפיי, אף שלא היה מגיע לי נשאה פרי. הנה, חזרתי להיות הבת שתמיד חלם עליה, שומרת מצוות, צנועה, ובעיקר משחה ומאושרת ושלמה עם עצמה . אבא יקר, אני אבוא שוב להזמין אותך לחופה שלי, ואני מבטיחה לך שלעולם לעולם לא אשכח אותך".

כשהיא סיימה את סיפרה מיררנו כולנו בבכי. אלה לא יהו דמעות, אלא בכי חזק וסוחף שטלטל את כולנו. אני מאמין שכל אחד מאתנו יצא מהאזכרה הזו עם תובנות לכל החיים לגבי יחסינו אל ילדינו, האמונה בהם וההליכה אתם בכל תנאי. את המסר הזה אני רוצה להעביר דרכך, שתלך ותספר את הסיפור המיוחד והבלתי רגיל הזה למען ההורים, למען הילדים ולעלוי נשמתו של אותו אברך מיוחד, צדיק וחכם, ששמו יצחק בן מרדכי. תהיה נשמתו הטהורה צרורה בצרור החיים.

תפילה

רבונו של עולם

כל פעם שאני מגלה שאני לא שמח, כי אני מודאג או כועס, או שנפגעתי ממישהו וכן הלאה כל מיני סיבות, תעזור לי לזכור שזה סימן שהתרחקתי ממך. שאני לא מחובר.

כי אין דבר כזה להיות מחובר אליך באותו זמן להתעצבן, אול לדאוג או להרגיש נפגע.

תעזור לי לזכור את האמת הזאת כי זה יכול לחסוך ממני שעות של הרגשה לא טובה, של ממש יסורים, כי כשאני רחוק ממך לא טוב לי, אני סובל.

תעזור לי לעשות מאמץ ולהתחבר מחדש אם אזכיר לעצמי שכל מה שקורה, זה הכל ממך אבא והכל לטובה.

זה כזה דבר נפלא, זה ממש פטנט שיכול להוציא אותי כהרף עין מעצבות ודכדוך לשמחה ואמונה, כי הדבר הזה שעד עכשיו העכיר את רוחי והוריד אותי למטה, זה בעצמו סיבה לשמוח כי זה בעצם דבר טוב, זה מתנה שאתה שלחת במיוחד לי, זה מהאהבה שלך אלי הדבר הזה שקרה לי.

רבונו של עולם אתה כל כך טוב אלי שאין לי מילים. רק תעזור לי לא לשכוח. שהכל ממך. שהכל לטובה. ככה להתייחס לכל מה שקורה לי.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי