מזכרת מבית המקדש

”מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל.. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא“.

מדוע מבכר בלעם המדייני להתמקד דווקא באוהלים - בבית היהודי? כלום רק משום שעיניו זורקות מבט אל האוהלים השוכנים במדבר למולו?

·  

”היה יהודי בבית-מדרשך ואדם בביתך“.

זו, כך לכאורה, הייתה משנתו האידיאולוגית של בלעם. הוא מגיע להשגות רוחניות שמיימיות, אבל כל זה לא משפיע, לו-אף קמעא, על מידותיו ותכונותיו. כאתון יישאר. הוא נאבק עם האתון הפוערת את פיה ולא רואה את מה שהתמים מבינינו היה מבין: דבר האלוקים הוא שנשמע כאן. הוא נותר עם מידות עכורות גם אחרי שהוא מעפיל לשמי-שמיים. זהו בלעם. 

ואותו בלעם מחסיר-פעימה לנוכח אוהלי ישראל - ”מה טובו אוהליך יעקב“. מה הוא רואה שם; מה מוציא אותו משלוותו את המדייני שתום-העין?

·  

והנה, ימי ’בין המצרים‘ כבר נוקשים בדלתנו. ושוב אנחנו שוב נזכרים ומזכירים לעצמנו שחיי הפאר דהיום מוכתמים באפר של חורבן, של כאב - רוחני כגשמי.

דינים שונים הכרוכים עם זכר חורבן בית מקדשנו אנו נוהגים במשך השנה כולה: הותרת אמה על אמה בלתי-מסוידת; הפחתה מנה בסעודת נישואין, ועוד.

רובד עמוק יש כאן, יקיריי, למתבונן:

הרי הבית - מבצרו של האדם הפרטי הוא. כאן הוא מרגיש אדון ומושל. היום יחדש את הווילונות, מחר את הריצוף ומחרתיים את הריהוט. כאן נמצאים החיים הפרטיים, האישיים של האדם. בית. מעוז ה‘אני‘ החומרי.

אבל כאן, דווקא בתוך הארמון האישי שלך, מזכירה לך ההלכה לא לשכוח, חלילה, את הארמון שעדיין לא נבנה.

וכאן, בתוך החיים הפרטיים שלך, במעון החומר, אתה מצטווה להשאיר פינה ’בית-מקדשית‘ קטנה, שתהבהב למול עיניך ותזכיר לך כל העת, כי אין נתק. גם כאן שרויה השכינה.

הארמון הפרטי שלך וארמונו של מקום - חד הם.

·  

הרי על זה, בדיוק על זה, אנו מקוננים בשעת גלות ונדודים זו - מסביר רבנו גאון ההגות ממונטרה, רבי יעקב-יחיאל ויינברג זצ“ל (’לפרקים‘ - חלק ב‘ עמוד שע“ח):

”... ואולם, מיום שגלינו מארצנו ונתפזרנו לכל רוחות העולם, נפגמה התאמה זו בנשמת ישראל.. תלמיד-חכם מרגיש את עצמו שלם עם התורה ועם יראת-שמיים רק כל זמן שישב בבית המדרש מעוטר בטלית ותפילין ליד הגמרא. אבל כשהוא נהנה בהנאת חיים איננו עוד תלמיד-חכם שהיה קודם לכן, הוא חש ירידה בנפשו, ירידה לעולם שפל. מצטער הוא על שקיעת שמש נפשו. ורק יחידים גדולי צדיקי הדור זכו שחיי החול שלהם יהיה מדור לקודש ולנשגב“.

·  

בלעם עומד נפעם מול שינוי התפיסה הקוטבי הזה של ”היה יהודי בבית-מדרשך ואדם בביתך“.

הוא מגלה שהבית היהודי - גם הוא - הוא מקום שרוח אלוקים חופפת עליו. שגם כאן יש הלכות: ”אין פתחיהן מכוונין זה לזה“; ”הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא“. גם בביתו - היהודי נותר כזה. אין נתק. זוהי לא טריטוריה שלו, אחרת. גם באוהלו הפרטי, יהודי דבוק לבוראו. 

כמה אושר, כמה ‘עונג שבת‘ יש לו ליהודי שקורא ’שניים מקרא ואחד תרגום‘ בסלון, ליד השולחן עמוס המגדנות של השבת. ככה הוא הופך את גלות חייו ל‘מחבלי משיח יוצלו לרווחה‘.

ככה נראה בעיניים יהודיות בית יהודי.

"מה טובו אוהליך יעקב".