וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו: (ט"ז ג' - ד').

   עם ישראל נוסע במדבר מסלול של ארבעים שנה, משה רבינו הרועה הנאמן דואג לכל צורכם ומחסורם, לאורך כל הדרך הוא כואב את כאבם ונלחם את מלחמתם, ומוסר למענם את נפשו וכל אשר לו.

   לפתע ללא כל התראה מוקדמת וללא שום סיבה מוצדקת, נטפלים קורח וחבורתו למשה - ומטיחים בפניו משפט פוגע ופוצע:

   משה משה! הרי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... אם כן מַדּוּעַ אתה ואהרון מתנשאים עַל קְהַל ה'. וכיצד הגיב משה על ההשפלה?

   וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. נזדעזע משה ונתרשלו ידיו (מדרש רבה קרח י"ח ו'). מעוצמת הדברים הוא לא יכל להישאר זקוף - ונפל על פניו (מדרש הגדול - הובא באוצר המדרשים).

   והשאלה נשאלת: מה כל כך דרמטי ונוקב בדברי קורח וחבורתו, עד כדי כך שאבד למשה הכוח - והוא נחלש ונפל על פניו?

   הגמרא מגלה לנו את הסוד הגדול: קורח וחבורתו דאגו להפיץ במחנה שמשה רבנו חשוד בעבירה החמורה של "אשת איש", ועם ישראל האמין לדבריהם - וכל אחד הזהיר את אשתו מפני משה (קינא לה). ומחמת השם הרע שהופץ על משה - הוזקק משה לעקור את אוהלו אל מחוץ למחנה, כדי להסיר מעליו את החשד מכאן ולהבא. לכן נאמר וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו מרוב הלם וזעזוע. (סנהדרין קי., ועיין בכלי יקר ט"ז ד' ובתורה תמימה ט"ז הערה ו' שמבארים כיצד זה רמוז בפסוק).

   כדור השלג המשיך להתגלגל הלאה ולִתְפוח, מסע ההכפשה נגד משה עלה רמה וצבר תאוצה, עד כדי כך שקורח ועדתו הלכו למשה ואמרו לו את המילים המזעזעות הבאות:

   משה משה! הנהגתך כבידה עלינו, הרבית עלינו משא יותר משעבוד מצרים, טוב לנו להיות נאנקים תחת שעבוד מצרים - מאשר תחת ידך.  ומסופר במדרש שבאותה שעה בקשו קורח ועדתו לסקול את משה!-!-! לכן נאמר וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (במדבר רבה קרח פרשה י"ח).

   לא יאומן! לקחת את גדול הדור, את קודש הקודשים, את משה רבנו שהיה "פסגת המוסריות והטוהר", עבד ה' הנאמן - וכפי שחתם עליו הבורא את המילים בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י"ב ז'), לקחת את המלאך הזה ולהכפיש את שמו בדבר הכי מאוס ומבוזה ורדוד - באיסור אשת איש, ולאחר מכן לנסות לסוקלו.

   היש איבוד הדעת והשכל יותר מזה? ומה גם שלא מדובר בתעלול של אדם החוסה במעון לחולי נפש, אלא מדובר באיש משכיל ואציל, אשר כל בני דורנו "ביחד" - שווים כקליפת השום לפניו. אם כן כיצד יתכן שקורח הגיע לרמה רדודה שכזו? על איזה מסמכים וראיות הוא נשען?

   האזינו אחי ורעי, הסכיתו ושמעו ידידי, את הלומדע'ס והבובקע'ס והקשקושיע'ס שעשה קורח, כפי שגילו לנו חכמנו:

   קורח ניגש עם חבורתו למשה, הניף את האגודל אל על וסיבב אותו 195 מעלות, ואמר: משה משה! חכמנו לימדונו שכל המתגאה - סופו שנכשל באשת איש (סוטה ד:). אם כן מדוע הנך מתנשא ומתגאה על העם? והרי דבר זה יגרום לך שתהא נכשל באשת איש - ותחלל את קדושת העם (כלי יקר במדבר ט"ז ד', תורה תמימה ט"ז הערה ו').

   מכאן והלאה הדרך הייתה קלה, קורח וחבורתו הכריזו על משה שאין ספק שהוא נכשל באשת איש, וביקשו לסוקלו. ומה הניע אות קורח לעשות את כל החשבון הזה? קנאה ונקמה (מדרש רבה קורח י"ח ב').

   לא יאומן עד להיכן "עיוורון רוחני" יכול להוביל את האדם. הוא יכול לקחת את התורה ולהתקשקש איתה בראיות ודמיונות, ובאמצעותה להכפיש ולהשמיץ ולהרביץ ולהפציץ את כל העולה על רוחו - ואפילו את משה רבו!!!

   כעת בואו וראו את עוצמת הבדיחה הגדולה שקורח עשה מעצמו, ועומק השטות שבהֵלך מחשבתו:

   א) כל סיפור הבדים והתעתועים של קורח וחבורתו התחיל מכך שהם אחזו "שמשה רבינו גאוותן" - ומשום כך הוא עלול להיכשל בעוון החמור של אשת איש. אבל דבר אחד קורח וחבורתו שכחו: לפני כמה פרקים הייתה פרשיית "מרים והצרעת", ושם העידה התורה על משה את המילים הבאות: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (במדבר י"ב ג').

   קורח החמוד, הבונבון, המתוק, התורה מעידה שמשה רבינו זך ומצוחצח מכל סירכה של גאווה, הוא עניו יותר מכולם, עניו אפילו יותר ממך, אם כן כיצד אתה מסוגל לטעון שמשה "לוקה בגאווה"?

   ב) קורח טען שכל העדה "כֻּלָּם קְדֹשִׁים" ומרוממים, אצילים ומושלמים, ותוך כדי שהוא אומר זאת - הוא מתנהג בצורה שנוגדת את הקדושה וההשקפה הצרופה, ומעליל על משה את החטא הכי טמא ומאוס.

   המסר העולה מכאן עמוק ונוקב, וחודר קירות ולב:

   כאשר האדם עקום ופגום והשקפתו שסועה ונגועה ואינה צרופה, הוא יכול להמריא לכיוונים הכי מסולפים, הוא עלול לעשות את השגיאות והשטויות הכי גדולות, ואפילו להוציא על אדם חף מפשע פסק דין של משוקץ ומטונף - ולנסות להוציאו להורג", כמו שקורח ועדתו חפצו לסקול את משה. וכל זה בשם התורה והמוסר והצדק!-!-!

   המסר הזה "חד וברור כראש הגפרור", והוא יסוד היסודות בכל עבודת ה'. בואו נחזור שוב על המסר, כדי להפנים את הדברים יותר לעומק:

   אלא שבכל הסיפור הזה יש איזה פרט תמוה ולא ברור, פתוח ולא סגור, אשר דורש בירור וביאור:

   הבנו שקורח לקה בסממן של קנאה - והתנהגותו הייתה בעצם "נקמה וסגירת חשבון" עם משה על כך שלא בחר בו לתפקיד, ומשום כך הוא המריא עד למבואות המטונפים - וחשד את משה בצורה כל כך מעוותת ומעוררת חלחלה. אך מה הקשר לכל החבר'ה שהצטרפו לקורח? כיצד טחו עיניהם מראות את האמת - ונתעוור שכלם לרמה רדודה שכזו, עד כדי כך שהם האמינו לשטויותיו וסילופיו של קורח, וחשדו במשה הקדוש - את הדבר הטמא ביותר?

   התשובה על כך מאוד מעניינת, וניתן לסכמה בשלושה מילים: כוחה של תעמולה!!!

   קורח היה "פִּלְפֵּל חריף". הוא ידע להציג כהוגן - ולשרבב את שבט לשונו החלקלקה בצורה מקצועית, ולנתב אותה כפי העולה על רוחו. הוא פער פיו כנגד משה וערך לו מסע הפצצה והשמצה, והעם שתה את דבריו בצמא - וְאֵרֶס דבריו וניצני השקפתו חדרו אליהם.

   קורח היה בַּמֲאְי טוב. הוא ידע להציג נפלא. הוא ערך הצגה על "ציצית כחולה - ללא פתילים" (רש"י ט"ז א'), על "בית מלא ספרים - ללא מזוזה" (תנחומא ישן קורח סימן ד'), על "גילוח הלוויים והנפתם" (תנחומא ישן קורח סימן ו'), על ניצול האלמנה וחלקת השדה" (מדרש תהלים מזמור א' ט"ו), כל יום יצא מבית מדרשו ומבית מדרסו איזו הצגה מבריקה ומרעישה - אשר הייתה טבולה בארס נגד משה ונבואותיו, הצגה עשירה "בליצנות ארסית", וכבר לימדונו רבותינו, "שחזקה על תעמולה - שאינה שבה ריקם".

   כוחה של תעמולה שהיא מחלחלת בלב האדם ומוצאת מסילות בלבבו - ועושה לו מעין "שטיפת מוח" וכיוון פרונט, ואט אט הוא משנה כיוון וניגון - וְהֵלֶך מחשבה.

   בשיטה זו צעד ומעד "הרב החמוד" קורח, הוא עשה זאת בצורה פיקנטית ויצירתית ומשכנעת, וזכה להצלחה עצומה ועצובה - ורבים וטובים נהרו ונערו אחריו - כפי שמעידים התוצאות.

   לסיכום: קורח פעל מתוך ""נקמה" על קנאתו במינויו של אליצפן לנשיא (תנחומא קורח סימן א'), ואילו העם פעל מתוך "תעמולה ושטיפת מוח".

   בטרם נמשיך בסיפור הפרשה - חובתנו להשחיל כאן מסר נפלא, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם, מסר אשר בכוחו ניתן לשנות את המציאות, ובאמצעותו ניתן להפוך ולהרטיט לבבות. לא רק "לבבות דקלים", אלא גם "לבבות של אנשים". מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   קורח וחבורתו מלמדים אותנו יסוד גדול ועצום: אם עושים לאדם שטיפת מוח, הדברים מחלחלים לתוכו ומכים בו שורשים.

   אם האדם רוצה שבניו יהיו קדושים וטהורים, זכים וצדיקים, עם עין טובה ולב ושם טוב, ידע נאמנה שיש בכוחו לממש את שאיפתו, (וזה חוץ ממה שגילה הרמב"ן באגרת הקודש - על שעת העיבור, ואכמ"ל). כיצד?

   אם ישדר האדם בביתו השקם והערב את ההשקפה הצרופה וצביון ודקות ורגישות ההלכה, את ההתבטלות לתורה ולומדיה, את המידות הטובות והנפלאות, את החסד והטוהר והקדושה, אם הוא יעשה מכך עסק וכל הזמן יבעיר ויחמם את הנקודות הללו בתוך ביתו, גם אם בני ביתו לא כאלו - "הם יתהפכו" ויתמגנטו למסר ולדברים, ובבוא היום זה יעשה בהם שורש ויגַדל פירות, ונשמתם ודרכם יתעדנו בעזרת ה' - בדוק ומנוסה!!!

   ואם השטיפת מוח הפסולה והקלוקלת שעשה קורח - הצליחה לשנות את ראשם של 250 ראשי סנהדראות, כל שכן שאם אנו נעשה שטיפת מוח "קדושה" לבני ביתנו, נצליח בעזרת ה' להחדיר ולהבעיר בהם קדושה.

   אך כל זה בתנאי אחד! כמו שקורח לא עשה שטיפת מוח עם אלימות וצעקות וכעס, כך גם אנו צריכים להיזהר מסממנים רדודים אלו - ולפעול מתוך "רוך ונועם ומתיקות". מבצעים נושאי פרסים", עידוד, נשיקה וחיבוק, להראות שמחה ועונג מכל התקדמות רוחנית של בני הבית, ולהאהיב עליהם את העניין.

   אכן גדול ורב כוחה של התעמולה, וניתן לעשות באמצעותו מטעמים נפלאים ובריאים, קדושים וטהורים.

   מצד שני, צריך ליזהר מאוד מהתעמולה, שהרי יתכן שמפעילים אותה כנגדנו - ומנסים לדוג אותנו באמצעותה - כמו שראינו אצל קורח וחבורתו, וברשותכם נפרוס את הדברים:

   כזה היה קורח! היה לו עניין לסגור עם משה חשבון על כך שהוא לא מינה אותו לנשיא (מדרש רבה קורח י"ח ב'). אלא שהוא לא יכל לפרסם ברחובות שהוא מעוניין לסגור חשבון עם משה, מחמת שאף אחד לא היה משתף איתו פעולה.

   לכן מה הוא עשה? עטף את מלחמתו במשה - במילים מפתות ומושכות, כאילו שהוא חפץ בטובת הכלל, וכפי שכותב רש"י הקדוש בזו הלשון: ויקהל עליהם קרח... הלך אצל השבטים ופיתה אותם. כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד? איני מקפיד אלא בשביל כולכם (רש"י ט"ז י"ט). שהרי משה ואהרון לוקחים לעצמם את כל תפקידי השררה, ומקפחים את כולנו.

   קורח עטה על פניו אצטלא של קדוש וחסיד החפץ בטובת הכלל ונלחם למען זכויותיהם של החלשים, בו בזמן שמה שעניין אותו זו לא טובת הציבור - אלא הנקמה במשה. כל כך לא עניין אותו טובת הציבור, עד כדי כך שהוא ידע ש250 איש הולכים להישרף חיים עם המחתות - וזה כלל לא טרד את שלוותו (עיין ברש"י ט"ז ו' - ז').

   המסר הזה אמור לחקוק בנו רושם לדורות - ולהשכילנו שלא להתפתות אחרי התעמולה, ובפרט כאשר מדובר בלשון הרע ושנאת חינם והכפשת התורה ולומדיה, ואפילו אם יראו לנו נתונים צבעוניים ורציניים, אמיתיים ויצוקים, בטרם נפתח במלחמת קודש ונחזר אחר הצדק, נעמול לברר היטב מה עומד מאחורי התעמולה, ומה דעתו של גדול הדור בעניין.

   אכן אם לעדתו של קורח הייתה התבטלות לגדול הדור, התבטלות למשה, הם היו ניצלים מהתופת והמחלוקת - ולא מפסידים את עולמם במו ידם.

   לא נעים להיכנס לקטנות ולנתח שטויות, אבל לפעמים צריך לעשות גם את זה - מחמת שהמצב התינוקי מחייב זאת, וכדלהלן:

   הוא אשר אמרנו. "התעמולה" היא טובה ומתוקה, ניתן באמצעותה להחדיר ערכים ולהעביר מסרים חיוביים, לכווין לבבות ולזכך השקפות. אך כל זה טוב כאשר אנחנו מושכים בהגה ועומדים מאחרי התעמולה. אך כאשר התעמולה נעשית על ידי אדם אחר, אל לנו להיגרר אחריה, בטרם נברר אצל אדם גדול שאכן הכל כשר ונקי, שהרי יתכן שכל הראיות ומסע התעמולה - אינו אלא תעלומה, ומאחריה מסתתרים אינטרסים אישיים ופסולים שאיננו מודעים להם.

   נסיים את המאמר עם ידיעה נוספת שכתבו חז"ל בפרשיית קורח ועדתו, וכפי שכותבת הגמרא בזו הלשון: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר... כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר... כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר... כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר... (סנהדרין קי.).

   כל כך מייקרת התורה את כבודו של הרב, למעלה מהשגת אֵנוש. אלא שיצר הרע מעלים מאתנו את הגמרא הזו - ונותן לנו להביט על הרב כעל "מותג מקודש", ותו לא.

   ובל נחשוב שאסור ללכת לרב וללבן באמצעותו השקפה ודעה". אדרבא, ההפך הוא הנכון, שהרי ישנו מושג מקודש שנקרא "תורה היא וללמוד אני צריך", וכבר למדונו חז"ל שניתן לברר ולדרוש אצל הרב כל פרט בהלכה והשקפה, ואפילו בנושאים רגישים ביותר כמו עניינים שבינו לבינה והלכות בית הכסא (כמבואר בהרחבה בברכות סב.).

   אין ספק שאם קורח היה חש וחי את הגמרא בסנהדרין הנ"ל, במקום לפתוח חזית נגד משה ולעשות כנגדו תעמולה - הוא היה הולך למשה ומלבן איתו את בעיותיו, ועל ידי כך חייו היו ניצלים.

   מי שיאסוף את כל הנקודות שראינו כאן במאמר ויערבב אותם חזק, התוצאה שיקבל היא אחת. השקפה נכונה וישרה ונקייה, מתוך התבטלות לתורה ולגדולי ישראל, עם זהירות רבה בענייני בן אדם לחבירו - ושמירה על כבוד הזולת, עם חיים המושתתים על "אהבת חינם", וזהירות רבה מכל תעמולה שאינה מבוקרת על ידי "רב תלמיד חכם".

   מי לא רוצה לחיות ברמה גבוהה כזו?