ד' סיון תשע"ח

חובת העמל ושמירת המעלות הרוחניות[1]

בספרו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל עה"ת דבר משה, מבאר בהרחבה הדרכת עבודת האדם, ואלו מבחר מדבריו: [בענין העמלות בתורה] נראה שאף בכל מצוות שאדם צריך לעשות יעשה בעמל שיהיה ניכר מעשיו שהוא למצוה, בין בלמודו ובמעשיו לעצמו, ובין כשהוא עושה להשפיע לאחרים שיעשה בכל הכוחות שאפשר, שרק בזה שייך להשפיע שיראו שהוא דבר חשוב שכדאי לעמול בזה. וכן לצדקה שלא שייך בכח יהיה עמל בגודל הנתינה, לא מצד שיש לו הרבה מותרות, ולא שיהיה ענין הצדקה דבר שבא באחרונה. ולכן נאמר עמלות על 'בחוקותי תלכו' שרק בעמל ניכר שעושה ענין מצוה ולומד דברי תורה ולא כדברי חכמה בעלמא, אלא בכל כוחותיו וכשרונותיו ובכל העת, וטעם אחד הוא לתורה ולמצוות.

העשירי יהיה קדש לה' (בחקותי כ"ז ל"ב) מה שאף שעשירי ממילא קדוש מ"מ צריך להקדישו בפה (עפ"י בכורות נ"ח ע"ב) נראה דהוא למוד דאף שהוא קדוש, צריך להחזיקו בקדושה, שאם לא יחזיקו בקדושה אפשר שיתבטל, דלכן אף שודאי אדם הוא קדוש לא יסמוך האב והאם ואף הוא על עצמו שיהיה קדוש, דאם לא יחנכו אותו, ואף כשכבר הוא גדול, ויש בו כל הקדושות מה שבצלם אלקים, ומה שהוא בן למקום, ומה שניתן לו כלי חמדה שהוא כבר ת"ח [נראה שיסוד דבריו עפ"י המשנה אבות (ג' י"ד) הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט) בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו] שפירוש ניתן הוא גם כשקיבל, דמתנה נעשית דוקא משני הצדדים גם מקבלת המקבל, דאם לא מקבל אין המתנה כלום ונחשב כלא ניתן [הוסיף המלקט: סוגיה מעניינת כשלעצמה במשלוח מנות אם מסרב לקבל, האם הנותן יוצא ידי חובתו. ראה מקראי קודש לרב צבי פסח פרנק זצ"ל פורים סימן מ' בטעם שאין מברכים על משלוח מנות]. אבל ת"ח הרי ניתן לו הרי גם קיבל, וא"כ הוא קדוש משלשה ענינים, ומ"מ אם לא ישגיח על עצמו להקדיש מעשיו ומדותיו ומחשבתו, אפשר שיעשה ח"ו עוד גרוע, כהא דאמרו (פסחים מ"ט ע"ב) שנה ופירש קשה מכולם. עכ"ל הרב משה פיינשטיין זצ"ל.

תקון חטא הארץ שאילני סרק יחזרו לתת פרי

אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם. וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ. (ויקרא בחקותי כ"ו ג'-ד') מבאר רש"י עפ"י הספרא עץ השדה – הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. בספר אהל יעקב לרב יעקב טולידאנו[2] כתב: מקשים, מאי יתן פריו, בכינוי, דמשמע פריו הידוע לו, יתן פרי הוה ליה למכתב?! ועוד הא, אין חדש תחת השמש (קהלת א' ט')?! [כלומר כיצד תשתנה הנהגת טבע העץ] ולא קשה מידי, דכבר אמרו ז"ל (בראשית רבה ה' ט') על פסוק (בראשית א' י"ט) תדשא הארץ דשא, אפילו אילני סרק עשו פירות. ובזה ניחא, דעכשיו יתן פריו שהיה נותן מקדמת דנא. עכ"ל האהל יעקב.         

 עוד חידוש מעניין הוסיף הרב משה פיינשטיין זצ"ל בספרו הנ"ל בענין זה של נתינת פירות ע"י אילני הסרק: וכי  לאיזה צורך, וכי חסר עתה פירות בעולם, ובפרט כשה' יתברך יתן ברכה הגדולה?! אבל הוא להורות כי מצד גודל מדרגת יראי ה' שיהיו אז, יוכלו להכשיר עוד יותר עניני עוה"ז מכפי שישנם בעולם, ולכן יהיו גם אילני סרק עושים פירות. עכ"ל הרב פיינשטיין זצ"ל.

תכלית הלמידה להגיע לאי ידיעה

אם בחוקותי תלכו, מבאר הלב שמחה מגור (נכדו של השפת אמת) הרב  שמחה בונם בן רבי אברהם מרדכי  (בנו של השפת אמת שניצל מהשואה ועלה לארץ ישראל, ידוע בכנויו ה'אמרי אמת') ביאר עפ"י סבו הגדול שתהיו עמלים בתורה - שאין הכוונה כפשוטו ללמוד, רק הכוונה מדרגה גבוהה ביותר, שכל מה שעושה בכל המעשים יהיה המכוון לעשות רצון ה' יתברך, וז"ש [וזה שאמרו] בחקותי, שתהיו עמלים בתורה, שלא להיות כוונת הלמוד לידע ולהשיג, [אלא] רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי ולרצות תמיד לבוא למה שאינו משיג, וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל אל שלמעלה מההשגה, וע"י זה משיג יותר כדי להתבטל יותר, זהו עמל בתורה...

רמז לברית אבות שלא תמה מהכתוב

וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר. (ויקרא כ"ו מ"ב)

בגן רווה עה"ת מביא רמז נאה (מקורו בספר 'דברי יאיר' עה"ת) וזלה"ק: יש לפרש עפ"י מה דאיתא בגמרא (שבת נ"ה ע"א) דשמואל אמר תמה זכות אבות, וכתבו שם התוספות, אומר ר"ת שזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה, דהא כתיב וזכרתי את בריתי אף לאחר גלות וכו' עיי"ש. וי"ל דזאת מרומז כאן בקרא, דמתחילה אמר וזכרתי את בריתי יעקב, ואח"כ אמר (שם שם מ"ד) 'ואף גם זאת' – ראשי תיבות זכות אבות תמה, אפילו הכי – 'לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי אתם' (שם), משום דברית אבות לא תמה.

משך חכמה

באופן נדיר וחריג, אביא מאמר שלם של דברים מופלאים חוצבי אש ומרוממי דעת, מדבריו של המשך חכמה בסיום פרשת בחקותי. (ומומלצת מאוד מהדורתו של הרב יהודה קופרמן זצ"ל בהרחבת מראי המקומות והביאורים, הערות ותוספות עפ"י מהדורה זו).

וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקיהֶֽם. וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵאלֹקים אֲנִ֥י ה'. (ויקרא בחקותי כ"ו מ"ד).

הענין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלקית, אשר לבא לפומא לא גליא [עפ"י קהלת רבה י"ב י'] חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד ברבבות רבבה. חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם. ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתיאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד האלקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען (בראשית מז, כט-לא), וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען [שכאשר ידעו מעלתו, היו משתוקקים לקוברו וחשבוהו כאשר הוא למזבח, כמו שאמרו מה מזבח מכפר וכו'. ועיין במדרש שלא יעשו אותו עבודה זרה, יעויין שם].

ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים. וזה (דברים כו, ה) "ויגר שם" - מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם (ספרי שם). פירוש, מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה, שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימין, ויהיו נחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים. וכן צוה יוסף (בראשית נ, כה) "פקד יפקד (אלקים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה"). וכן כל השבטים, שבזה הניחו שורש גדול בלבב ישראל. ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" - שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) - שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ. ומזה למדו גדולי האומה - ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה - שגדרו וסייגו האומה בי"ח דבר [עפ"י שבת י"ג ע"ב], להיבדל מן הגויים בכל דרכיהם, שידעו ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה, והוא כשתילי זיתים שאינו מתערב עם הרכבה אחרת [ירושלמי כלאים פ"א ה"ז]  . ולכן אמרו בירושלמי [בבלי עבודה זרה ל"ו ע"א[3].] שאפילו אליהו אינו יכול לבטל. פירוש, כל זמן שלא בא הגואל ויפסק שעבוד מלכיות, אפילו בא המבשר ואמר כי תיכף יבא, לא יבטלו, שהם הם הדברים המקיימים להאומה בגולה, ומזכירים אותו שהוא ישראל והוא בארץ לא לו.

[מפלאי ההשגחה בגלות שלא ימצאו מנוח לכף רגלם, ובכל מקום יגדילו התורה עד הסערה הבאה]

והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים [אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלקית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים]. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים, ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש - "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"![4]  

ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה. כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון, בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת האלוקי הניתן מן השמים, ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו - בית דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש בי"ג מידות, אף בית דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. וראה ביום הכיפורים לענין שעורים מה שאמרו, שבדיני נפשות הוא כל אחד כפי הסכם חכמי דורו איזה שעור קצוב, יעויין שם [יומא פ' ע"א].

ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים, ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה בענינים הזמניים, כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היה צריכה לכך. לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה, ואין שום חוזה ונביא, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואח"כ יתעורר בהם רוח אלקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו, ירביצו תורה, יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם! מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו בהתנודדו בים התלאות, ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר "שקר נחלו אבותינו", והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם. "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א).

אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד - פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפילה [הלכות שליח צבור קי"ג] בתשובה מר"א [רבי אליעזר] מביה"ם ז"ל [לרבי יהודה החסיד] מעמד האומה בארצות פר"א, יעויין שם! וזה "לא מאסתים" - מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המופעת מתורתנו הכתובה והמסורה. "לא געלתים" - הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום. "לכלותם" - הוא על הגלות שזה גיעול וכליון חרוץ להאומה. "להפר בריתי אתם" - הוא על שכחות התורה. רק "כי אני ה' אלקיכם", רצונו לומר, שהגיעול והמיאוס הוא סיבה שאני ה' אלקיהם. אבל לא מיאוס וגיעול מוחלטת "לכלותם ולהפר בריתי אתם" חלילה. שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיים גוי זרע אברהם, זרע אמונים, ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית, אשר יקרא ה' לנו באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ, והיה ה' אחד ושמו אחד. ויש לנו בזה דברים רבים ואכמ"ל.

וזה לדעתי ביאור הגמרא ריש פסחים: וכאור בוקר בעולם הזה יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא, אשר רש"י ור"ת נדחקו בה. ולפי זה כך פירושה, דכמו דאילת השחר שהוא קופץ כאיל, ומרגע לרגע יפול אור יותר בהיר ויש הוספה בהאור, כן יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבא. שזריחת השמש בעולם הזה על אופן אחד, מה שאין כן לעתיד לבא יהיה תמיד הופעה חדשה והשגות גדולות מרגע לרגע, במה שידעון מה שלא ידעו בידיעת השי"ת. ויתוסף להם הוספה והארה בכבודו יתברך מעת לעת, וכמו שאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל", שלא יהיה לתלמיד חכם מנוחה בעולם הבא, כך שיהיו רצים בהשגה ובהארת אור אלקי בלי הפסק. ובזה הפרט יהיה כאור בוקר, שהדמיון הוא בהוספת האור ומרוצתו המתגדלת מרגע לרגע ואינו עומד על תכונה אחת. בינה זה! עכ"ל של המשך חכמה רבינו מאיר שמחה מדווינסק זיע"א.

אודה לא-ל יתעלה בקול שבחה ורננה -  שסייעני והכתיב לי אבני-לבב נפלאים לויקרא,

ואשא פני ולבי בתפילה עמוקה - שאזכה להתחיל ולסיים הליקוט לספר במדבר חומש פקודיא.