"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור" (כה,א).

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". נקי כפיים הוא במעשה, ובר לבב במחשבה, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה הוא בדיבור. ובשלושתם יהיה שלם (רד"ק).

"מי יעלה בהר ה'?" (תהילים כד, ג).

מה צריך יהודי כדי להתקדם במעלה ההר? כדי להתקרב אל הפסגה? צריך לעבוד! כל הענין של האדם בעולם הזה, זה לא להישאר איפה שהוא, אדם לא יכול להגיד: זה המציאות, זה הטבע, זה אני וגמרנו, נשאר במקום. אדם צריך לשאוף כל הזמן להיות יותר טוב ויותר טוב. עבודת חיים שלא ניגמרת, עבודה של זיכוך והתקדשות. ככל שאדם מתקרב אל ה', הוא שונא יותר את הרע שלו, את היצרים שלו, את הדברים הגשמיים שסובבים אותו, את התאוות. לכל הפחות לא עושה מהם אידיאל, לא מתפאר בהם כמו פעם.

התורה אומרת בפרשה שלנו "כי גרים ותושבים אתם עמדי", אתם זמניים פה, בסופו של דבר כולם ניפגשים שם, כל אחד עם מה שהכין פה, אל תשכחו את זה. יש לנו איזה דמיון, שהחטא, שהעבירה, זה התענוג הכי גדול אבל בסוף מבינים שזה מתוק מלמעלה, אך בהמשך זה נהיה מר. הליכה אחרי תאוות הלב זה התאבדות רוחנית, זה להרוג את הנשמה, זה להפסיד  גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.

אדם קרוץ מחומר, אך בתוכו נושבת רוח. גוף ונשמה משמשים יחד. הגוף מושך אל תחתיות ארץ והנשמה פורשת כנפיים אל על. כיון שנגזר עליהם לדור בכפיפה אחת, הרי החיים הם מאבק סמוי ובלתי פוסק ביניהם. אי אפשר להנות משני העולמות. גם לרדוף אחרי העולם הזה וגם לזכות למתיקות בעבודת השם. זה לא הולך יחד. או זה או זה.

אומנם, אי אפשר בלי המציאות של העולם הגשמי. אדם חייב לברוא את העולם הגשמי שלו כל יום מחדש. לדאוג שבני משפחתו יהיו בריאים, שתהיה פרנסה, שיאכלו, שיהיה נקיון, כל מה שאנחנו מתעסקים בו. כי בלי המציאות הגשמית הזו לא היה קיים כלום, כולם היו מלאכים ושרפים. והרי ה' ברא את העולם כדי שישבחו וישירו לו דווקא מן המוקמות הנמוכים האלה, "אבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר". ויחד עם זה, לא לעשוק את הנפש, היא זקוקה למזון שלה, לתת לה לפחות משהו, לפחות את שכר היום שלה שנאמר "לא תעשוק שכר עני" שזהו רמז לנפש.

אנחנו תמיד בחיפוש. מבקשים וכוספים ומשתוקקים. כי החיפוש והבקשה, הרצון והתשוקה, הכיסופים והערגה הם הכוח שמרפא את הנפש, שמשלים את החסרון, שמקרב את האדם לבוראו. כל ספירת העומר זה רצונות וכיסופים, רק אז הספירה מקבלת את המשמעות והכוח האמיתיים שלה, בלי זה, הספירה לא מובנת, סתם לספור ימים? זה מה שה' רוצה מאתנו? אלא ודאי כוונת הספירה היא לבנות רצונות וכסופים, לבנות את ההתרגשות והציפיה למתן תורה עד שבליל שבועות, לא ישנים כל הלילה ומתגעגעים ומצפים לאשמורת הבוקר לקבל את התורה, ולא כמו שהיה בקבלת התורה במדבר שעם ישראל ישנו והיה צורך להעיר אותם כדי לקבל תורה. ככה מקבלים תורה?

ה' אוהב את הרצון שלך יותר מאשר את ההצלחות שלך. המבחן שלך זה איך אתה עומד בזה שלא הצלחת, וביישו אותך, ונכשלת , ואתה לא נשבר מזה כי אתה מבין שההצלחה האמיתית שלך היא שאתה לא עוזב את הרצון, שאתה מתחיל כל פעם מחדש, אתה לא מתייאש, אתה לא מחליט פתאום שזה לא בשבילך העבודה הזאת.

רק בלי השוואות. אסור לך להשוות כל הזמן את מצבך למצבם של אחרים , זה גורם לאדם חלישות הדעת וחוסר הערכה לאלפי תזוזות קטנות שהוא מסוגל לזוז, וגם זז, ממקומו הנמוך לעבר הקדושה, תתמקד בעצמך.

אתה חייב להאמין שבורא עולם נמצא איתך בכל מה שעובר עליך. הוא מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שוכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

להתחזק זה לזכור שהקב"ה לא מוותר על אף  איש פשוט. הוא לא יכול לוותר עליו. הקב"ה קשור מאד מאד דווקא לאיש הפשוט, הלא מוצלח, שלא מצליח לו כלום, דווקא אליו הוא קשור. כמו במשפחה, יש ילדים שהולכים בדרך, מצויינים, עושים כבוד להורים שלהם אבל למי הבן אדם הכי קשור? במי הוא הכי מטפל? דווקא בילדים האלה שקשה להם, דווקא להם הוא מתמסר, דווקא להם הוא נותן את כל כוחו, את כל מה שיש בו. וככה הקב"ה. נכון, יש לו צדיקים, צדיק זה מי שמצדיק את הבריאה, כי הוא הצליח להגיע להכל, וזה משהו עצום ונפלא, אבל הקב"ה לא מוותר על כל ילד ועל כל ילדה, ועל כל איש ועל כל אשה, הוא לא מוותר על אף אחד מאתנו, הוא אוהב במיוחד את מי שהכי קשה לו.

חיים עם ה' זה חיים עם אמונה. מפה מתחילים. אמונה זה הא,ב של היהדות. חיים טובים בעולם הזה זה רק חיים עם אמונה. להתחזק באמונה זה לעצום את העיניים ולחזור על משפט בן שלוש מילים: "אין רע בעולם"! כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה! לא תמיד מבינים אבל מאמינים. על כל מה שקורה לנו ועל כל מה שעובר עלינו, להגיד תודה. ללכת כל היום עם שירות ותשבחות. אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה. רק להאמין ולבטוח בה'. התורה הקדושה בפרשת השבוע מצווה אותנו על השמיטה. "בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' " (כה,ד). לא זורעים, לא קוצרים, אפס השתדלות. מתחזקים באמונה שהפרנסה היא מן השמים, שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש, שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימא. השי"ת יכול לפרנס אותך בכל מיני דרכים. אם היו בני ישראל בעלי בטחון לא שואלים "מה נאכל בשנה השביעית" (כה,כ), הרי היבול היה גדל מאליו גם בשנה השביעית וגם בשמינית. בגלל ששאלו מה נאכל קיבלו את היבול של שלושת השנים, השישית השביעית והשמינית בפעם אחת, שזה פחות נוח כי צריך לאחסן וגם נאלצים מהתבואה הישנה. מצוות שמיטה מרמזת לנו שצריך לשמוט את כל הדאגות, את כל הפחדים, להתמסר לחיים של אמונה ובטחון בה'.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון העלם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה, בכל צעד קטן. כמו חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה שתפר אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוא זכה לקשר את כל ענייני העולם הזה אליו יתברך.

אני מאמין בה', שהכל מה', ומה שה' נותן לי טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. ואפילו כשיש יסורים ח"ו, אני לא  בועט בהם, אני לא שוכח מי שלח לי אותם, אני לא שוכח שאני בידיו האמונות של הקב"ה שרוצה בטובתי.

צריך סבלנות . אם רוצים שלהקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתיהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובבים אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. אחד הדברים החשובים בחיים זה הסבלנות. סבלנות מלשון סבל. כי זה לא נעים לחכות כשצריכים משהו אבל זה חלק מהחיים. כל הדברים הטובים בחיים מגיעים אחרי המתנה. אנחנו בימי ספירת העומר. סופרים עוד יום ועוד יום כי הבא להיטהר אומרים לו המתן. בקדושה הכל הולך יותר לאט, ויותר קשה, אבל רק ככה אפשר לקנות את המדרגות האמיתיות שלנו, רק ככה בונים את בנין הקדושה. צעד אחר צעד. יום אחר יום.

אתה קוצה לטפס למעלה, להתקרב אל ה', תהיה איש אמת. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראו באמת" (תהילים קמה). ככל שאדם יותר אמיתי כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר. רבונו של עולם אל תתן לי להיות מישהו שהוא לא אני. תעזור לי  להיות אני עצמי, אפילו אם אני לא כזה מיוחד, אפילו אם אני יהודי פשוט, תעזור לי להרגיש שאני בן יחיד אצלך אבא, שיש לך רק בן אחד כמוני, ושככה בדיוק אתה רוצה אותי, עם ההצלחות, עם הכשלונות,  עם הנסיונות, עם הקשיים, עם המלחמה להיות יותר טוב ויותר טוב. במצוות ספירת העומר נאמר "וספרתם לכם". בשביל מה התוספת "לכם"? לא מספיק היה לכתוב וספרתם? אלא התורה הקדושה מדגישה את הנקודה שכל אחד סופר לעצמו, כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והספירה שלו בחיים.

"וזהו ו'ספרתם לכם', לכם, לעצמכם, שכל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו, כפי מה שהוא, ואל יפול בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה. כי אין אדם דומה לחברו כלל. כי צריך לספור הימים לעצמו דייקא. ואל יפיל אותו חברו כלל וכלל חס ושלום" . (ליקו"ה פסח ט,כה).

היום יום כך וכך לעומר צריך ללמוד להתרכז ביום שאנחנו נמצאים בו ולא לפזול ליום הבא. אנחנו רגילים לחיות את העבר ואת העתיד ומפסידים את הדבר הכי שחוב, אתה כאן ועכשיו.

הקשר עם השם הוא כל רגע ורגע, בכל מה שאנחנו עושים. עבר זה זכרונות. עתיד זה זכרונות. אבל מה עם הרע הזה? אחת הסיבות שאדם לא שמח במה שהוא עושה, כי הוא תמיד חושב על משהו אחר, הוא דואג, הוא לחוץ, הוא עכשיו מתפלל אבל חושב על מה שהוא צריך לעשות מייד אחרי התפילה וכשהוא עושה כבר את אותו דבר שהיה צרי לעשות אחרי התפילה, והוא כבר חושב על הדבר הבא. אם אתה רוצה להיות שמח, תשמח במקום שאת הנמצא בו ובדבר שאתה עושה כרגע.

"וחי אחיך עמך" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה,לו). כולנו צריכים להיות ביחד וזה מה שיביא לנו את הגאולה. זה בעצם מה שרבי עקיבא אמר, שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כלל לשון התכללות. כולם יחד. אי אפשר להגיע אל פסגת ההר אם עוזבים את החברים בדרך. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" אומרת התורה בפרשה שלנו (כה,לה). אל תחכה עד שיפול כי אז יהיה קשה להקים אותו. עכשיו , כשהוא מושיט יד, עכשיו תחזק אותו. להביט בחבר ולראות את הקב"ה. לגלות את הבורא ב"בוקר טוב", ב"ברוך תהיה", בחיוך מעודד, בטפיחה על השכם, הוא נמצא בכל מילה טובה, בכל ביטוי של אהבה, של כבוד והתחשבות בזולת.

הדבר שיכול לקרב אותנו אל ה' יותר מכל דבר אחר זה אהבת חברים. זה ללמוד לתת. תכלית היופי נתגלה כשהאדם הוא בבחינת נותן ולא בבחינת מקבל.

וכמו בסיפור הבא: יששכר נשמתי

לבצלאל אגוזי אצה הדרך. הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות המרפדות בלי עין רעה את חשבון הבנק שלו בעשרות אלפי  שקלים מדי חודש.

במונחים בני ברקים, אגוזי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי.

קביעת עיתים לתורה? סליחה. כאן יש פנצ'ר. כאן בנקודה הזו, החריקות צורמניות ואפילו די מביכות.

אגוזי בנעוריו היה תלמיד מבריק שקדן ותוסס, כך ששמו הטוב הדהד עד למיטב הישיבות הגבוהות שהתחרו לרכוש אותו כשתכשיט מרהיב לבית מדרשן. גם בישיבה הגבוהה המעטירה, הוא המשיך להבריק ואפילו הוציא לאור קונטרס מדהים של פלפולים מבריקים, עקב בצד אגודל עם בצלאל אגוזי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין אגוזי לשעיבי היה בלתי נתפס. די אם נאמר, שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות לאגוזי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, התחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה. אגוזי היה משיב בקוצר רוח לשאלותיו של שעיבי, והיה רומז לו בעדינות שלא יפריע לו יותר מדי. אבל פנחס יוחנן שעיבי שלא היה מבריק גדול, ידע שרק אצל אגוזי הוא ישמע דברים כהווייתם, ולא נואש. הוא ניגש אליו פעם אחר פעם, מדי יום ביומו. תורה הוא ביקש.

גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל אגוזי לדרורה בתו האצילית של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך אגוזי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו אגוזי שקוע עד צוואר בעסקים, אץ רץ ללקט עסקאות שונות ומשונות כלקוט ביצים עזובות.

בגיל 45 וחודשיים לקה – אגוזי מיודענו בליבו, ואושפז במחלקה הקרדיאולוגית. הצינטור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר אגוזי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה וערבית במנין, שחרית זריזה, וקביעת עיתים לתורה? אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה אוי ואבוי לי, ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות.

"שעיבי!?" חירחר אגוזי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פנחס יוחנן ידידי בוא הכנס לחדר 17...."

הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל אגוזי, מה שלום כבודו – האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים, תוך לחיצות ידיים חמימות.

שעיבי רכן לעבר ידידו חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. אני עדיין לא תיקנתי את מידותי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך, ועכשיו אני רוצה לפרוע אותו. אם יש בי תורה היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ זה בזכותך. היו לי ימים קשים בישיבה, ולא אחת החלטתי לצאת לרחוב וללכת למכור פרחים או בגדים. הייתי משוכנע שאפסו סיכויי לצאת תלמיד חכם. אתה בוודאי זוכר אותי בוהה בשיעורים, נכשל במבחנים, אבל אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור.

כיום ידידי זיכוני מן השמים לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מדי יום, הספקתי להוציא לאור שישה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא. ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו....

בצלאל אגוזי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פנחס אלחנן שעיבי ראש כולל!!!??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני בצלאל אגוזי, העילוי הדגול מצונטר ועוסק במסחר ומקבל ממנו מן הגאון הזה כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!

שבועיים אחרי. חצות לילה. נקישה בדלת.

הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל אגוזי. ברוך הבא ידידי, מאיר שעיבי פניו. "פנחס אלחנן באתי אליך בענין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדברי. אמרת לי לפני שבועיים שאתה בעל חוב שלי. שהתורה שלך היא בזכותי. נניח. אני בסה"כ איש קטן ועלוב, ומכל העילוי הגדול יצא סוחר הזוי ומתווך דירות. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי. בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיני רואות שאתה מתגורר בדירה בת 2.5 חדרים. אתה בטח תגיד לי "כן אבל אני מאושר". אני מאמין לך. אכן כן, יש לעוני שלך הוד ותפארת, זה נכון, אבל זה לא פוטר אותי מלהיות הזבולון שלך ולהכניס רווחה לחייך".

הסוחר אגוזי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000 ₪ במזומן : "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000 ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור לך דירה בת 5 חדרים שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך".

הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל ליבו העדן של ראש הכולל הרב פנחס אלחנן שעיבי, אשר בביישנות רבה הסכים לעיסקה. "אני מקווה ידידי ר' בצלאל שאתה נותן ממה שיש לך..." הו, אל תדאג יקירי השיב בצלאל יש לי די והותר. חתום כאן על ההסכם... הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הותיקים ויצא לדרך.

הו, הו, היו אלה ימים יפים  וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע שכזה.

"שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון" היה הסוחר אגוזי לוחש פעם לפעם לאוזנו של ידידו ראש הכולל שעיבי "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי... אין לי שום ספר שהברכה בעמלי נובעת מטהרת הלימוד שלך, ומזיכוי הרבים שאתה עוסק בו מדי יום ביומו. אתה בעצם הסיכוי היחידי שלי שלא אפטר מן העולם כשאני עם הארץ גמור. תודה להקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האישפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים. אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי".

במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר אגוזי כמו שעון שוויצרי נוחת כל א' בחודש אצל שעיבי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי ואוהב.

אחרי חמש שנים סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא. הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שאגוזי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה. מדוע? "הוא עשה כמה השקעות כושלות בנדל"ן... כנראה היו לו עיניים גדולות". יומיים אחר כך כשהגיע אגוזי עם השטרות המרשרשים הבחין שעיבי בזיק של מתח בין עפעפיו של הזבולון שלו. "אגוזי תהיה הוגן כלפי, ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים...".

נסיונות הטיוח של אגוזי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות. התרצה אגוזי: "מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מזה לשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא עומדת מאחורי. למרות הכל, אני לא רעב ללחם.

"בשום אופן לא" היה נחרץ הרב שעיבי "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט". אגוזי לא נכנע: "אני אעמוד בהסכם, אני עדיין מרוויח, אני עדיין מגלגל. יש סיכוי שאחלץ מהקריסה הכלכלית שלי. אל תדחה אותי פנחס יוחנן, אל תחליש אותי... הרב שעיבי חש שידידו, הזבולון שלו זועק מעומק ליבו "תשאיר אותי עם ההסכם" , אבל ליבו והגיונו לא נתנו לו להסכים.

אגוזי: "הרב שעיבי , תעשה לי טובה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל.. אבל ישמור אותך מאושר".

הרב שעיבי הפך לחומה בצורה: "לא ולא. אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. זה יצער אותי. אגוזי לא נכנע: הרב שעיבי, והשבת שלי מה יהא עליה? האמן לי, עם כל הכבוד, כשאני אשב בשבת בביתי על עופות, דגים ומעדנים, כי ברוך השם אינני דלפון.. ואני יודע להסתדר, יפגם העונג שבת שלי מן הידיעה שאתה ועשרת ילדיך תסתפקו בלחם צר ומים לחץ, וידוע כי ממון של הוצאות שבת חוזר. זו צדקה שתחזור אלי, וגם אני טוען כמוך ידידי אתה תהרוס לי את עונג השבת!!!".

הפולמוס נמשך שעה ארוכה. זו פוגם את עונג השבת של רעהו, וחוזר חלילה.

לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מגדולי הדור. הלה האזין בקשב רב לטענותיהם. עיניו של גדול הדור הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כמעט כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא היששכר מביניכם, צודק, אין דוחין נפש מפני נפש, וכמו כן, אם הדבר יפגע בעונג השבת שלו, אזי אי אפשר לכפות עליו לקבל ממך מר אגוזי צרכי שבת...". עיניו של אגוזי כבו.

הסוחר אגוזי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... כל כך אוהבים איש את רעהו, מתחשבים איש ברעהו, חושבים רק על טובת הזולת... בריות כה יפות וטובות לב שבראת בעולמך ממש כקילורין לעיניים ושירת מלאכים לאוזניים...

לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: "אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר אגוזי, נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת... וצדקה זו לעולם חוזרת,

הרב שעיבי והסוחר אגוזי יצאו באותו לילה בני ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה"חזון איש" זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצן להיטיב איש עם זולתו חפפה על ראשיהם. הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר. "אנא ריבונו של עולם" הם התחננו "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עיננו שנמצא פיתרון שיניח את דעת שנינו". לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה אגוזי לידידו ואמר: ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות דרכו השבת שלך, והיה אם עסקי יחזרו למסלולים נמשיך בעיסקת השבת, אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעיסקת יששכר וזבולון שלנו. ואם חלילה...

הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו ידידו הנהן בראשו ולחש על אוזנו: בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם.

יש לך שאיפה, להיטיב, כפי שמעולם לא ידעתי ולא שמעתי. אתה אומנם עוסק מעט בתורה, אבל מידותיך נעלות ותרומיות עד שראוי לקנא בך, וזו קינאת סופרים. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר ליבך וכוונותיך. אתה זבולון הכי ענק בעולם.

"ואתה יששכר נשמתי" חתם הסוחר אגוזי את השיחה. השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמתה של רוח מצויה.

תפילה

רבונו של עולם

כל כך הרבה פעמים ראיתי שכשיש לי בלבול ואני לא יודע מה להחליט, אמרתי למישהו לא ואולי הייתי צריך להגיד כן, החלטתי לא לנסוע ואולי ואני צריך דווקא כן לנסוע, החלטתי שאני לא מתקשר ואולי דוקא כן צריך להתקשר, ועוד שאלות והתלבטויות, כאלה ואחרות, תמיד כשאני מרים את הראש אליך ומבקש: אבא תעזור לי, תראה לי מה אני צריך לעשות, אתה תמיד עונה. לפעמים אתה שולח שליח טוב שאומר לי מה דעתו וזה כל כך מתיישב על ליבי, או שאתה סוגר פתאום אפשרות אחת ואז אני חייב לבחור באפשרות השניה וככה אפשר להביא עוד הרבה דוגמאות איך אתה מדבר אתנו, ומדריך אותנו, ומראה לנו מה צריך לעשות, מה רצונך מאתנו.

רבונו של עולם, זה כזה תענוג לחיות איתך, זה כזה תענוג להתייעץ איתך, זה כזה תענוג להתיישב עם כוס תה צמחים ולהגיד: עכשיו אבא בוא נדבר קצת על הבעיות שלי.

אתה שותף כל כך נפלא, אתה הרי הכל יודע, ואין גבול לאהבה ולרחמנות שלך אלינו.

וכשאנחנו לא שוכחים שאפשר להרים את הראש אליך ולבקש אבא תעזור כי אני לא יודע מה לעשות, אתה עונה, אתה מראה לנו, אתה עוטף אותנו באהבה.

אבא יקר, איך אפשר להודות לך ולו מעט על  כל מה שאתה עושה בשבילנו.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי