אלוהים הורה לנוח: "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ" (בראשית ו טז). 

ניתן להבין שחז"ל חשבו שלתיבה היו שלוש קומות, וכך הם ניקדו את הכתוב – קומה שניה ושלישית.

לפי גובה התיבה "שְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו טו), ניתן לחשוב שכל קומה היתה של כעשר אמות, שזה בערך חמש מטר. גובה כזה מתאים למספר חיות מוגבל מאוד כמו: ג'ירף, גמל ופיל. אפילו לנוח, לעבור ולהאכיל את החיות, נדרשו רק כשני מטר.

במידה והיו רק שלוש קומות, אז כל שטח התיבה היה 11,250 מטר מרובע, שזה אומנם שטח מכובד, אבל לבטח לא מספיק כדי לאחסן כמאה אלף יונקים, עופות, חרקים ורמשים, במשקל של 6,000 טון (הערכה ליכולת הנשיאה של התיבה ששליש ממנה שקוע במים).

כאשר קוראים את הכתוב ללא הניקוד זה נראה כך: "תחתים שנים ושלשים תעשה".

בספר בראשית מופיעות שתי שיטות להציג מספרים בצורה העשרונית, אחת בצורה עולה, מיחיד, לעשרות ולמאות, ככתוב:
* על למך נאמר: "חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה" (בראשית ה ל).
* ועל יעקב נאמר: "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז כח).

ואחת בצורה יורדת, ממאות, לעשרות וליחיד:
* על שרה נאמר: "מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (בראשית כג א).

ללא הניקוד אין מניעה שמדובר ב'שנים ושלושים' (שלושים ושנים (32)) תחתים (קומות). בצורה זו, סביר שהיו מספר אזורים שאיפשרו לפרות ולגמלים לעמוד, אולם בשאר חלל התיבה היו מספר רב של קומות בגובה אמה או פחות, כדי לתת לחיות הקטנות מספיק מקום לבנות קן בקני הבמבוק והסוף, מהם היתה בנויה התיבה. שטח התיבה, שנועד לחיות, היה מאה עשרים אלף (120,000) מטר מרובע (או 480,000 אמה בריבוע). כמובן נוח לא נכנס בין הקומות הצרות, והחיות היו צריכות לצאת לאכול, לשתות ולעשות את צרכיהם, בלי לזהם את התיבה ובלי להעמיס את נוח ומשפחתו בעבודה אין סופית.