"וידבר ה' אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימתו או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדרתם" (שמות ל,יז-כא). 'ושלא רחוץ ידים ורגלים מנלן? דכתיב (שמות ל, כ) "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו"' (סנהדרין פג,ב). כהן שעבד בלא לרחוץ ידיו ורגליו חייב מיתה בידי שמים. וכך מביא הרמב"ם: 'מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד, שנאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים, שנאמר "ירחצו מים ולא ימותו". ועבודתו פסולה בין כ"ג בין כהן הדיוט' (רמב"ם הלכות ביאת מקדש ה,א). מה הסיבה שצריך לרחוץ ידיים ורגליים במקדש (שזה כ"ך חמור עד שמי שלא עשה זאת חייב מיתה בידי שמים)? מסביר החינוך במצוה קו: 'לרחוץ הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר (שמות ל יט) "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד" וגו' "או בגשתם אל המזבח" וגו'. משורשי המצוה: היסוד הקבוע שאמרנו, להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבוקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחילה אלא להגדלת כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו שם, צריך לרחוץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש'. יוצא שחובת הרחיצה זה מטעם כבוד המקדש, ולכן מובן מדוע כ"ך חמור עד שחייבים על ביטולו מיתה בידי שמים. נראה שאולי אפשר להוסיף שזה לצורך מעלת הנקיות שהיא חלק מהדרך לקדושה: 'וכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר: זריזות - מביאה לידי נקיות. נקיות - מביאה לידי טהרה. טהרה - מביאה לידי קדושה' וכו' (יר' שקלים ג,ג). לכן הכהנים הם זריזים (פסחים לו,א) וכשבאים למקדש הם מתחילים בנקיות ע"י הכיור, ואז עוברים לטהרה (שבמקדש יש הגבלות של טהרה יותר משאר מקומות) ומזה ממשיכים למעלת הקדושה של המקדש. לכן חשוב הניקיון של הכיור בהתחלה, שבלעדי זה לא מתחברים להתעלות הראויה למעלת המקדש, וכעין נעשה שלא בטהרה וקדושה. עוד נראה שהכיור מובא בין פס' מחצית השקל (יא-טז) לבין פס' שמן המשחה (כב-לג), כך שנראה שקשור בעניין שניהם: על מחצית השקל מובא ביר': 'כתיב (שמות ל) "זה יתנו כל העובר על הפקודים" ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר: לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, וחרנה אמר: לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל דעבד שיתא גרמסין. ר' יהושע בי ר' נחמיה בשם ר' יוחנן בן זכאי: לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה... ר' פינחס בשם ר' לוי: לפי שמכרה בכורה של רחל בעשרים כסף, ונפל לכל א' וא' מהם טבעה, לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו טבעה' (יר' שקלים ב,ג). על המשכן מסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "תרומה") שהצטוו עליו ע"פ רש"י לאחר חטא העגל, בשל שהמשכן הוא להשראת שכינה בעולם בדרגה שלנו, שאנחנו חוטאים (שלפני העגל היינו כמלאכים). ממילא שני הדברים, מחצית השקל ושמן המשחה שבו מקדשים את הכוהנים והכלים, יש להם קשר לתיקון העגל. לכן נראה שאף הכיור הוא כך, שבו יש מים לניקיון לקראת הכניסה למקדש, ולכן זה כעין מזכיר את קריעת ים סוף שבו התעלו לדרגה גדולה מהנביאים (מכילתא מסכתא דשירה ג' [שמות טו,ב]) ובו גם התחברו למקדש: "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו,יז), וזה היה בהליכתם לקראת מתן תורה, כך שכעין היה שלב של התעלות לקראת מעמד מתן תורה. לכן כתיקון לעגל מחדדים את שורש הקדושה הזה, שדרכו התעלו לקראת מתן תורה, ולכן בזה מתקנים את הפגיעה שנעשה בעגל, והוא קשור למקדש (שאמרו בדבריהם) ולכן הוא בהתחלה (שרוחצים בכניסה) כעין שהמקדש הוא ההמשך ממתן תורה, ולכן בכניסה עליו עוברים כעין בכוח קריעת ים סוף כדי לחזק את כוח מתן תורה שהמקדש קשור בו, ובכך לתקן את העגל. לכן רוחצים ידיים ורגלים כנגד: "ויט משה את ידו על הים... ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד,כא-כב) שכך ידיים כנגד משה, ורגלים כנגד ההליכה בים. ובמיוחד כנגד הליכתו של נחשון שקפץ לים, שבזה נעשה מעשה לקריעת ים סוף, כך ששניהם באו יחד, ולכן רוחצים יד ורגל יחד (זבחים יט,ב). והמים מימין ומשמאל, וכך רוחצים צד ימין ואח"כ צד שמאל (שם). עוד נראה שכנגד העגל, ולכן הוא נחושת שדומה בצבעה לזהב, אבל אינו זהב, שכך בנ"י חטאו בעגל, אבל הנשים שבבנ"י לא חטאו בעגל (פרקי דר"א, פרק מה). לכן גם הכיור הוא מהמראות של הנשים (שמות לח,ח). ובזה קשור גם למעשיהן למען גידול עם ישראל, שלכן נעשה הכיור ממראותיהם (ראה רש"י שמות לח,ח), ובזה כעין יש כפרה על העגל, שמדגיש את מעלת בנ"י להבדיל מהערב רב שגרם לחטא העגל. ויותר מזה, בנ"י חטאו בעגל בשל שראו בזה חיבור למצרים (ראה 'תורת המקרא' "כי תשא" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל), והסיבה שהיו במצרים זה שמכרו את יוסף, לכן נראה שבטעם מחצית השקל (ביר' שהבאנו קודם) מובאים דעות על העגל, ועל מכירת יוסף, כיון שזה שורשו של זה. כך גם נראה שאותו דבר זה בכיור (שסמוך בפס' למחצית השקל) שהוא מהמראות שקשור למעלת בנ"י הרבים ('שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים'. רש"י שם) ולכן זה ההיפך ממכירת יוסף שבאו למעט את בנ"י, ולכן גם בזה יש קשר שבסוף קשור לתיקון העגל, ע"י תיקון שורש העגל שבמכירת יוסף. לכן כיון שזה תיקון לעגל, אז חשוב שזה יתבצע, שאם לא כן, יש בזה כעין חיסרון של תיקון העגל, ולכן המקדש לא חל נגד ע"ז אלא אולי ח"ו כעין שותף, שנעשה כחלק מעבודת האלים הרבים (שעובדי הע"ז היו עובדים להרבה אלילים), לכן חשובה רחיצת הידיים הכניסה למקדש. וכן זה מרמז על ביטול העגל, שמשה עשה: "ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (שמות לב,כ), שכך המים מרמזים על ביטול העגל, ועבודת ה' בשלמות.