"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ'י ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז). 'דריש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר", זכו בניו לב' מצות: אפר פרה ועפר סוטה' וכו' (סוטה יז,א). נראה ששני מצוות אלו קשורות לא רק מצד היותם אפר ועפר, אלא יש גם רמז. פשט דברי אברהם הוא: '"ואנכי עפר ואפר" - וכבר הייתי ראוי להיות עפר ע"י המלכים, ואפר ע"י נמרוד לולי רחמיך אשר עמדו לי' (רש"י). מקור דברי רש"י במדרש, שם מובא גם המשך: '"וַיַּעַן אַבְרָהָם וְיֹאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי" וְגוֹ', "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". אמר: אִלו הרגני אמרפל - לא הייתי עפר? ואי שְרפני נמרוד - לא הייתי אפר? אמר לו הקב"ה: חייך! אתה אמרת "ואנכי עפר ואפר", חייך שאני נותן לבניך כפרה בהם. שנאמר: (במדבר יט, יז): "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" (שם, ט) "וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֶת אֵפֶר הַפָּרָה"' (בראשית רבה מט,יא). בפשטות אפשר שזהו שני עניינים שהובאו יחד, האחד פרוש דברי אברהם, והשני מה נעשה בעקבות כך. אולם אולי אפשר שבא המדרש לומר שיש קשר, כמו שאת אפר שריפת הפרה לוקחים מיד לאחר השריפה, כך גם האפר שאברהם אמר היה קשור לשריפה ע"י נמרוד, שאז היה נהפך לאפר. לעומת זאת, בעפר זה הלקיחה לטמא, שזה נעשה לאחר זמן, כמו שאצל אברהם זהו שבעקבות הריגתו ע"י ארבעת המלכים (אמרפל) הוא ייהפך בהמשך לעפר. וכמו שאברהם אמר גם אפר וגם עפר, כך גם באפר פרה אדומה נאמר עליו גם אפר וגם עפר. נראה גם שבמדרש מציין במפורש 'אמרפל' ולא סתם כמו רש"י 'המלכים'. כיון שבא להדגיש שמדובר על אותה תוצאה ממעשיו, שזהו אפר פרה אדומה, לכן אומר אמרפל, שהוא נמרוד: '"ויהי בימי אמרפל", רב ושמואל. חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו' (עירובין נג,א). ממילא כיון שהוא אותו אדם, אז אברהם התכוון שניצל ממנו פעמיים. לכן גם אפר פרה אדומה הוא אחד, שיש בו כעין שני שלבים, האחד זה מעשה השריפה, והשני זה כשבאים לטהר את הטמא (שהם זמנים שונים כמו ששני מעשי נמרוד הם בזמנים שונים). רש"י לעומת זאת נקט 'מלכים' כדי שלא להכריע בין דברי המדרש, לבין הגמ' שבזכות זה ניתנו לנו שתי מצוות. שאם ניתנו שתי מצות בעקבות דבריו, אז גם הפרוש לדבריו יהיה כשני דברים נפרדים, ולכן לא מתמקדים באמרפל, אלא בכלל המלחמה שהייתה אז, שזה גם מול עוד מלכים שהיו אתו, ולכן זה כשני דברים נפרדים ממש, ולכן גם שכרם שני דברים נפרדים ממש, שזהו אפר פרה ועפר סוטה. אולם מה הקשר העקרוני בין הדברים, אמנם הם אפר ועפר כמו דברי אברהם, אולם מה בתוכן קשור בניהם? אברהם אומר את דבריו בהקשר להצלת סדום: "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה. חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט. ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם. ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ'י ואנכי עפר ואפר. אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה" וגו' (בראשית יח,כג-כח). אברהם אומר מענוותנותו שאינו ראוי להתווכח עם ה', אולם בכ"ז אולי ירחם עליהם גם בשביל פחות צדיקים. ממילא העיקרון שבשבילו זה נאמר, זה הצלת חייהם של אנשי סדום. מות האדם קשור בחטא: 'אין ערוד ממית, אלא החטא ממית' (ברכות לג,א), כמו אנשי סדום שחטאו ומתו. אברהם מנסה להצילם ע"י קשר לצדיקים שאיתם בעיר, שישפיעו עליהם, זהו כמו הנוגע במת שכעין מתחבר לזה, ובכך נטמא, ולכן הטהרה זהו ניתוק מטומאה וחיבור לקדושה, כעין בין אנשי סדום לצדיקים. עוד נראה שעל אנשי סדום נאמר: 'במתניתא תנא: רעים בממונם, וחטאים בגופן. רעים בממונם דכתיב (דברים טו, ט) "ורעה עינך באחיך האביון". וחטאים בגופן דכתיב (בראשית לט, ט) "וחטאתי לאלקים". "לה'" זו ברכת השם. "מאד" זו שפיכות דמים, שנאמר (מלכים ב כא, טז) "גם דם נקי שפך מנשה (בירושלים) הרבה מאד" [וגו']. ת"ר: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה' וכו' (סנהדרין קט,א). ממילא אנשי סדום חטאו בעריות ('בגופן'), בשפיכות דמים, וברכת ה' שזהו כעין ע"ז. וחטאם נבע בגלל הטובה שנתנה להם. זה דומה לחטא העגל שעליו באה הפרה אדומה ('תבא פרה ותכפר על מעשה העגל' [במדבר רבה יט,ח]). בעגל חטאו בשלושת העברות החמורות (ע"ז, ג"ע וש"ד. ראה רש"י שמות לב,ו) וחטאם נבע מהשפע: '"ודי זהב" אמרו דבי ר' ינאי: אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי, גרם להם לעשות להם אלהי זהב' (סנהדרין קב,א). לכן ניסיון הכפרה של אברהם לסדום, קשור לכפרה על העגל ע"י אפר פרה אדומה. בסוטה אם חטאה היא מתה, וזהו כמיתת אנשי סדום שבתורה מפורש קשרם לזנות, שרצו לבעול את המלאכים ('"ונדעה אתם" - במשכב זכר. כמו "אשר לא ידעו איש" [ב"ר]' [רש"י. בראשית יט,ה]) ולוט ניסה לתת להם כתחליף את בנותיו לזנות (פס' ח). לכן זה קשור לזנות. וזהו כסוטה, כמו שהמלאכים הסתתרו בבית לוט. אברהם טען לה': "חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" וגו' (יח,כה). '"א"ר אבא בר כהנא: מאי דכתיב (בראשית יח, כה) "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע"? אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע, חולין הוא מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע' (ע"ז ד,א). ונאמר במדרש: 'א"ר אחא: נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, ומה אתה מערים על השבועה? אתמהא, מבול של מים אין אתה מביא, מבול אש אתה מביא? א"כ לא יצאת ידי השבועה' (ב"ר לט,ו). הרי שיש עניין של חולין, וקשר למבול המים. זה דומה לנעשה אצל סוטה, שמוחקים את שם ה' במים, כאילו זהו חול שאין בו קדושה שלכן מותר למחוק את השם, שזהו קשר לחולין ולמים. אברהם מבקש למנוע מביצוע הדין הרעה על אנשי סדום, זהו כמו אצל הסוטה, שאם כשרה, כעין הצדיקים בסדום, בטל ממנה הדין הרע, ולכן: 'כדתניא: "ונקתה ונזרעה זרע". שאם היתה עקרה נפקדת, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה? אם כן מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע"? שאם היתה יולדת בצער, יולדת בריוח. נקבות, יולדת זכרים. קצרים, יולדת ארוכים. שחורים. יולדת לבנים' (סוטה כו,א). בנוסף נראה שעצם המשפט של אברהם הוא ענוה גדולה, ולכן זהו כעין כנגד שורש המיתה וסוטה. המיתה בעולם באה בגלל עץ הדעת, וזה נעשה בהקשר לגאוה, שהנחש אמר: "ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בראשית ג,ד-ה). שהחטיאה ע"י גאוה שיהיו בעלי מעלה יותר. גם אדם במקום לבקש סליחה על חטאו, מאשים את אשתו (ואף כמרמז על הקב"ה שכביכול אשם, שהוא נתן לו את האשה) [שם,יב], שלא מוכן ליכנע ולבקש סליחה. לכן דברי אברהם הם ההפך לזה, ולכן מכפרים על הקשר למיתה (מטהר טומאת מת). גם אשה סוטה, אע"פ שבעלה אמר לה שלא תסתר, בכ"ז נסתרה ולא הקשיבה לו, שזה מגאותה. לכן כניעת אברהם בענוה גמורה לה', מכפרת עליהם. נראה שזה לא רק זכות, אלא מה שהיה באבות נטוע גם בנו, ולכן יש בנו חלק שכזה כמו של אברהם (לכן אחד מסימננו הוא הבושה [יבמות עט,א]). לכן הסוטה שיוצאת נקיה (אחרי הבושה שנעשה לה בתהליך דיני הסוטה) מתגלה בה כוח אברהם, ולכן זוכה שיצא ממנה בעקבות כך צדיק כאברהם: 'אמר רבא: מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה? זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה (בראשית יח, כז) "עפר ואפר". לא זכתה, תחזור לעפרה' (סוטה יז,א).