מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא בספרו 'לזמן הזה' (תשרי - 'ימים נוראים וזמן שמחתנו'): 'אמר החכם באדם בספר משלי (ו,כג) “כי נר מצוה ותורה אור" המצוה משולה לנר והתורה לאור, ושתיהן מאירות את אפילת חיינו, את חשכת העולם הזה. התורה נמשלה גם לאש: “הלוא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיהו כג,כט), ובנוסף, נמשלה התורה גם למים: “הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א) – כלומר, שני פנים לתורה - אש ומים. האש בוערת כלפי מעלה, ואילו המים יורדים מטה, ממקום גבוה למקום נמוך. וכך גם התורה: היא כאש, המעלה אותנו למעלה, מרוממת אותנו, אך עושה זאת כמים, בכך שירדה מהעולם העליון אל עולמנו התחתון. היא פונה ומחלחלת לכל פינה וסדק בעולם הזה, לכל פרט בחיינו. שיאו של יום הכיפורים הוא בכניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים, כשבידו מחתה מלאה קטורת. עילוי הקטורת נעשה ע"י אש: “ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח.. ונתן את הקטרת על האש.. “ (ויקרא טז,יב-יג). עבודת יום הכיפורים מאופיינת באש. לעומת זאת, חג הסוכות מתאפיין במים: ניסוך המים על גבי המזבח ושמחת "בית השואבה". יום הכיפורים מעורר אותנו להתעלות, כאש הבוערת כלפי מעלה. אך אותה רוממות עליונה, מוכרחת לרדת אל העולם הזה, אין להשאירה אי שם במרומים, ולא לגונזה בפסגות ההרים. “ילכו מחיל אל חיל" – את עוצמת האש של יום הכיפורים אנו מושכים ומורידים אל העולם הזה על ידי המים של חג הסוכות – המים המחלחלים לכל פרטי החיים' וכו'. נראה להוסיף לדבריו המדהימים, שיש כעין שני צדדים בשנה, שזהו ניסן ותשרי (שיש חצי שנה ביניהם) [שלכן חלקו ר"א ור"י על כמה דברים מתי קרו, בניסן או תשרי (ר”ה י,ב), כעין מעמדם שהיו בעלי מחלוקת, כך חלקו כעין שונה אחד מהשני]. כך נראה שכמו שיש יוה"כ וסוכות, כך גם יש (בתקופת ניסן) פסח ושבועות. בסוכות יש שבוע של מעמד המים, לעומתו בפסח יש שבוע כנגד אש, שמצוותו לשרוף את השאור והחמץ, (וצלי קרבן פסח). בסוכות אנו מעמידים סוכה שהיא דירת ארעי, ובסוכות היא נעשית לבית העיקרי שלנו, כדי לחבר תורה לעולם (להוריד את התורה לכל פינות העולם), שזהו כעין הסוכות במדבר, שהארבעים שנה היו לספיגת התורה בנו (תנחומא "בשלח" סימן א). וכן מקריבים פרים כנגד שבעים אומות ('א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות' [סוכה נה,ב]), שכל אלו כעין המים שיורדים להשפעה בעולם. לעומת זאת בפסח יצאנו ממצרים, נפרדנו מהאומות (ראה ב'תורת המועדים' 'האוניברסליות של חג הסוכות', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמביא על פסח שהוא מנותק לגמרי מהאומות), כעין ניתוק משאר העולם. גם יציאת מצרים הייתה בעקבות מכת בכורות, שהמיתה כעין האש המכלה. לעומת סוכות שזה כנגד ההגנה ע"י הסוכות במדבר (סוכות ממש שהגנו או ענני כבוד שהגנו). שבועות כנגד יוה"כ, בשבועות ה' ירד לסיני להביא את התורה לבנ"י: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" (שמות יט,כ), כנגד המים שיורדים, וכך גם התורה (שנמשלה למים) ירדה משמים לעולם בשבועות, במתן תורה. לעומתו ביוה"כ צמים, שהגוף חם, כעין אש. כך גם היה ביוה"כ כשמשה ירד בשלישית: '"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל"- עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך”. וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר" (ויקרא טז ל). ומיד ציוה לו למשה, "ועשו לי מקדש”' (תנחומא "כי תשא" סימן לא). לכן מה שצמו זה כאש, ומיד הצטוו על המשכן, ולכן הצום כאש בא לידי ביטוי בהעלאת האש במשכן. 'דבר אחר: "משכן העדות" עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל... לכך כתיב משכן העדות, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא “פקודי” סימן ב). השכינה במשכן מעידה על הסליחה. אמנם בגמ' מובא על הנרות שמעידים (שבת כב,ב) אולם נראה שמה שמעיד בנרות זה ה'נר מערבי', שהוא מכוון כנגד קה”ק: 'ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב). כך שהנר המערבי מדגיש שיש שכינה בקה"ק, כך שהעיקר הוא העדות על השכינה שבקה"ק, ששם ראיה שה' סלח. לכן דווקא שם מעלים קטורת אש ביוה”כ (כנגד הצום והתשובה, וכנגד אש הנר שמעיד). פסח מול סוכות, כיון שיצאו למדבר בפסח, וסוכות זה הקיום במדבר. יוה"כ מול שבועות, כיון שהתורה נתנה למשה בשבועות, והוא הורידה לנו ביוה"כ. והזמנים הם הפכים (ניסן-תשרי), כיון שבפסח מתקדמים לקראת הקיץ, שהוא חום, ולכן מגלים את הקשר לתורה באש החמה. לעומת זאת, בסוכות זה לקראת החורף, ולכן מגלים קשר לתורה בגילוי המים. שיש בזה מעלה של חיבור התורה לגילוי הטבעי בעולם – חיבור התורה והגשמי, שכל המציאות בעולם תתחבר לתורה. ובשניהם קודם מתחילים באש (פסח \ יוה"כ) ואח"כ למים (סוכות \ שבועות) כיון שקודם צריך להתחבר לקדושה ואז להורידה למציאות כולה. אי אפשר לבא לנסות לחבר את התורה לעולם אם לא מחוברים לתורה כראוי. אם שקועים בחומרי הגס, אי אפשר כך להשפיע קדושה, אלא מדרדרים ושוקעים בחומריות. לכן קודם אש שמתעלה ומטהר את עצמו מהרוע, שאז מתחבר לתורה, ואז יכול להשפיע לעולם את התורה כראוי. אבל כשכבר מחוברים לתורה (שעשה קודם כאש) אז גם כשנמצאים כמים מצליחים להכניע את הרע, זהו: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים”' (קידושין ל,ב). ששני הדברים מכניעים את היצר. אבל כל זה ע"י שבא לביהמ"ד, שקודם יש לו חיבור לתורה, אבל אם הוא שקוע ביצר, הוא מעכבו מללכת ללמוד תורה. לכן קודם לפחות קצת חלק האש.