יש לי הכל - ואין לי כלום!
יש לי הכל
- ואין לי כלום!
האזינו אחי ורעי - הסכיתו ושמעו ידידי, את
סיפורו המרגש של המן בעל אוזני הפירמידה ועיני העגל, האיש נטול השכל - עם אופי של
פח זבל, זה שאת היהודים טִלטל - ובחייהם מאוד זלזל, האיש היחיד שזכה לעלות מעלה
מעלה במעלות העץ - עד לגובה של 50 אמה, זה שחי את המשפט הכביר והאדיר "יש
לי הכל ואין לי כלום", המשפט הנוצץ - שהיה לו לרועץ - והובילו עד לעץ -
ואת חייו חיסל וניפץ.
מה כוונת המשורר החזן והפייטן? על מה הרעש
והקצף וכל הבלגן? מדוע אנו עושים מהמן עסק ועניין?
בכדי להבין את הדברים לעומק ולהפיק מהם את מלא
המסר, נעשה רוֶרס קטן להיסטוריה ונעקוב אחרי הדמות הפופולארית ביותר בשושן, הלא
הוא הבחורצ'יק השמנמן "המן".
אֵי שם בין גאיות והרים באחד הכפרים השקטים,
ניצבת לה מספרה אנונימית - אשר בראשה עמד הספר המדופלם "המן". המן היה
סַפָּר זוטר ומעצב שיער, הוא ידע לעשות קרחות מבריקות ותספורות נפלאות, ואפילו
למרוח בננות ואבוקדו על ראשי לקוחותיו. (בשפה מקצועית קוראים לזה "קרם
בננות" אשר אמור לחזק את השיער של הלקוח, אך בפועל זה מחזק את
הארנק של הסַפָּר...).
שנים רבות עבד המן במספרה הקטנה והשקטה - עד
שבורא עולם החליט אחרת, והמן הפך מִסַפָּר אנונימי ופשוט - למשנה למלך, אשר כולם
חייבים לכרוע לו ברך.
המן המשיך להמריא בסולם ההצלחה והאצולה, שמו
יצא לשם ולתהילה על פני כל הממלכה, אפילו אסתר המלכה הביאה רק אותו למשתה הפרטי
והאישי שעשתה, בזמן הזה המן גם התעשר והפך למיליונר, לא נגזים אם נאמר שהמן הגיע
אל פסגת האפשרויות - ומימוש כל החלומות.
אין ספק שלאור נתונים אלו, המן לא הפסיק לחייך
- ולא היה מאושר כמותו. הרי הוא הפך מִסַפָּר עלוב - למשנה למלך של זה ששולט בכל
העולם, הוא הגיע לפסגה הכי גבוהה, אם כן כיצד יתכן שהוא לא יהא מאושר?
למרבה הפלא, אנו מגלים במגילה "זמירות
חדשות" ונתונים אחרים, וכדלהלן (אסתר ה' ט' - י"ג).
וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת
מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ, וַיִּמָּלֵא
הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.
בפסוק הזה גילמה התורה את הטראומה הרצינית
והטרגדיה "הנוראה" שעבר המן, טראומה מאוד מצערת "ומזעזעת" לפי
כל קנה מידה, עד כדי כך שהמן כבר שאל את נפשו למות.
המן גילה שלמרות שכל העולם משתחווה לו ומכבד
אותו ונכנע למרותו, עדיין יש איזה חרדי אחד שלא מוכן להשתחוות לו. כו...ל...ם משתחווים
לו, חוץ מאחד. (עיין מגילה טז. ורע"א שם). נכון שזו טרגדיה רצינית?
הבעיה היא שהפרט המטופש הזה הכניס את המן
למשבר גדול, עד כדי כך שהוא איבד את הטעם בחיים - ולא היה לו סיפוק מכלום.
בצר לו כינס המן את ידידיו ומכריו, אלו עם
ראשי האיקליפטוס והצנון, ראשי הבצל והמלפפון, ראשי הנפץ והבטון, ההוזים והחוזים
בכוכבים, הוא כינס את כולם לחדרו הסודי (למטבח), ונאם בפניהם את הנאום הבא:
קהל יקר, ידידי ומכרי, אסון גדול פקד אותי.
אין טעם לחיי, אני עומד לפני פיצוץ וניפוץ, ואם לא תימצאו פיתרון לבעייתי, אין ספק
שאצא מדעתי.
לנוכח מילים כבירות אלו נמסו לבבות כולם,
דמעות התנין זלגו על פניהם, הם הצטערו על מצבו הנוגה של המן, וביקשו ממנו לפרוס את
כל הקלפים - בכדי שיוכלו לתת לו את העצה המושלמת ביותר.
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ
וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ... המן גילה להם שיש לו כל
טוב מצרים. ילדים, כבוד, עושר, מעמד חברתי, הוא סיפר להם שהוא הצליח להמריא עד
לפינה הגבוהה ביותר, אבל...
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי,
בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר
הַמֶּלֶךְ. כאשר אני רואה את אותו בודד שלא מכבד אותי, החיסרון הקטן הזה משגע
אותי - וכבר אין לי טעם בחיים, ואין לי הנאה וסיפוק מכל מה שיש לי. ממש טרגדיה
נוראה ומזעזעת, נכון?
אין ספק שמי שמתעמק בסיפור הזה, מבין שזו לא
טרגדיה - אלא קומדיה. שהרי במקום שהמן ישמח במה שיש לו, הוא מתרכז במה שאין לו -
ומאבד את שמחת החיים שלו במו ידיו. היש שוטה גדול ממנו?
לא נעים לשאול, אבל נתגבר על האי נעימות -
ובכל זאת נשאל: האם אנו מתנהגים אחרת?
אתה יוצא לרחובה של עיר וסוקר את פני ההמונים,
ולא מוצא חייכן אחד לרפואה. כולם נראים עם פנים של מלפפון חמוץ וכרוב כבוש, נסערים
ומתוחים ולחוצים וממורמרים ומדוכאים ושחוקים, על הפנים של דוב בהול ושקול ונפול,
אשר חרב עליהם עולמם.
אתה שוכר חברת בילוש ופשפוש ומברר ממה סובל כל
אחד, ומגלה את הממצאים הבאים: לאחד - אין כסף לשדרג את הרכב, השני -
פשוט לא זכה בלוטו, השלישי - מאוכזב מתוצאות הגמר במשחק הכדור רגל, הרביעי
- לא נבחר לתפקיד ראש העיר, החמישי - לא מצליח להיות פופולארי, השישי
- לא מוצא את הסלולארי... לכל אחד יש את השק האישי "הכבד" אותו הוא נושא
על גבו, וזו סיבת תוגתו ומרירותו.
בגלל סיבות קטנוניות ומטופשות בסגנון זה,
חייהם של רבים אינם חיים, השמחה רחוקה מביתם, המתח והדאגה מקיף אותם מכל פינה, הם
כועסים על כל שטות - ומאבדים את הדעת לצמיתות, הם מתפרצים על בני ביתם ונכנסים
למריבה עם כל סביבתם, והכל בגלל איזה פרט פעוט ופשוט - קטנוני וטיפשי.
כעת נעשה חשבון פשוט, אשר מבין כל זאטוט. הרי
מדובר באנשים שיש להם אישה, ילדים, בריאות, הם מוקפים בחֶברה, יש להם חשמל בשקעים
בבית, מים בברזים, מקרר ומזגן והרבה לוקסוס ובלגן, הם מוקפים בכל חידושי
הטכנולוגיה ויש להם פינוק מושלם - שבעבר אפילו מלכים לא השיגו!
אם כן כיצד יתכן שהם מתרכזים בחצי כוס הריקה -
ובוכים וגונחים ונאנחים ומתמרמרים על הזוטות והקטנות שעדיין לא השיגו? מדוע במקום
לשמוח במה שיש להם, הם בוכים ומתאבלים על מה שאין? מה הסיבה לכך שעד שהם לא
מגשימים את כל הפנטזיות והחלומות, הם מאבדים את הטעם בחיים? האם ההתנהגות הזו אינה
בעצם ההשקפה של הבחורצ'יק המן?
כאן המקום לציין פנינה מאוד וותיקה ומעניינת,
אשר דרכה נוכל בעזרת ה' להבין את ההבדל שצריך להיות בין הראש היהודי לראש האחר.
בִּרשות הרבים ובִּרשות היחיד, נעשה כעת רוֶרס
נוסף להיסטוריה - אל תקופת יעקב ועשיו, ונבחן את השקפת עולמו של יעקב הצדיק - מול
השקפתו של עשיו הרשע.
ובכן, לאחר הרפתקאות ומזימות וצרות ורדיפות,
עשיו ויעקוב נפגשים. אחרי החיבוקים והנשיקות והריגושים והדמעות, יעקב לוחץ על עשיו
שיתפייס איתו וייקח ממנו את מנחתו. אך מדוע נזכרו בזה כעת? התשובה משום שמי שמתעמק
שם בפסוקים, מגלה פרט שקשור מאוד לנושא שלנו.
כאשר יעקב אבינו רוצה להגדיר את עושרו הגדול
והעצום, הוא משתמש במילים חַנַּנִי אֱלֹהִים - וְיֶשׁ לִי כֹל (בראשית ל"ג
י"א). ואילו כאשר עשיו רוצה להגדיר את עושרו האגדי, הוא משתמש במילים יֶשׁ
לִי רָב (ל"ג ט').
וכבר ידוע שבתורה הכל מדוקדק ואין "משחקי
מילים", ומגלים לנו רבותינו שבניסוח הזה של יעקב ועשיו, גלום ההבדל ההשקפתי
שביניהם.
יעקב הצדיק מדגיש לעשיו שתי פרטים מהותיים. א)
חַנַּנִי אֱלֹהִים. כל מה שיש לי - זה כלל לא מגיע לי, והכל בעצם זה
"מתנת חינם מהבורא". ב) יֶשׁ לִי כֹּל. אני חש שהגעתי אל
השלימות, ולא חסר לי דבר.
לעומת זאת עשיו הרשע חושב אחרת. א) הוא לא
מסכים עם העיקרון שהכל זה "מתנת חינם מהבורא", הוא בטוח שכל ממונו
ורכושו והשפע המלווה אותו - מגיעים לו על פי הדין. ב) עשיו אוחז שלמרות שהוא זכה
לעושר מופלג ויש לו "כל טוב", עדיין הוא מרגיש את החֵסֶר של מה שהוא עוד
לא השיג. לכן הוא משתמש במילים יֶשׁ לִי רָב - ולא במילים יֶשׁ לִי כֹּל.
כעת התמונה מקבלת חידוד נוסף. שהרי המן הוא
נין ונכד וצאצא ישיר של עשיו הרשע, וזה לא פלא שהוא הלך בדרכו ואימץ את השקפתו -
עד כדי כך שהוא יצא מדעתו (או שדעתו יצאה ממנו) כאשר מרדכי לא כיבד אותו.
אבל אנו היהודים היקרים, אנחנוו הנכדים של
יעקב אבינו, ואנו צריכים לאמץ את המילים "חַנַּנִי אֱלֹהִים". להאמין
שכל מה שיש לנו - זה כלל לא מגיע לנו, והכל בעצם זה "מתנת חינם מהבורא".
אם היינו מרגישים כך, אין ספק שגם אנחנו היינו
מגיעים להכרה ולהרגשה של "יֶשׁ לִי כֹל", ובמקום להתרכז במה שאין
- היינו שמחים במה שיש - ופתאום היינו מגלים שיש לנו "הרבה"!
ברוך ה' זכינו לאישה בריאה ולסוללה של ילדים
מתוקים. נו, כמה זה שווה? וכי יש לזה מחיר? הרי אנשים מכרו דירות כדי לזכות לפרי
בטן, ואכמ"ל. ואנחנו, ברוך ה' זכינו לכך בנקל. מי פעם רקד מעצם המידע הזה?
מעשה באדם ושמו אברהם (כותב השורות), אשר נצרך
פעם לנסוע ל-stamford hill שבלונדון, בשביל שליחות מסוימת. יד ההשגחה
סיבבה, והיכן ששהיתי היה יהודי נוסף בין 65, ולצורך העניין נקרא לו
"מושיקו".
מטבע הדברים, כאשר אנשים נמצאים במקום אחד -
הם נפתחים אחד לשני ומספרים קצת על עצמם, ואכן מושיקו פתח בפני את סגור ליבו. הוא
סיפר על צרותיו ותלאותיו וחייו הסבוכים והמורכבים, ולמרבה הצער היה לו הרבה מה
לספר. אך הדבר הנורא ביותר שציער אותו - זו המציאות הקשה שהוא לא זכה לילדים, עד
כדי כך שהוא התבטא ואמר לי את המילים הבאות: דע לך שאם יהיה לי ילד, אפילו אחד,
אני אהיה מלך!!! יותר מזה אני לא מבקש!!!
וברוך ה' אנחנו זכינו לסוללה של ילדים, ובלשונו
של מושיקו זכינו "למלכות" כבר מספר פעמים - ואיננו מתרגשים מעומק
העניין. ובמקום שנקרקר משמחה ונודה לה' על המתנות הללו, אנחנו טרודים מכך שחסר לנו
כמה דברים גשמיים, וזה מאפיל על שמחת חיינו וקוטל את שלוותנו. היש שטות וטיפשות
גדולה מזו?
ברוך ה' הריאות שלנו עובדות, הלב לא מזייף,
הכליות משתפות פעולה, אנו קמים כל בוקר - וכל המערכת מתפקדת כהלכה, מישהו פעם חשב
על כך שהמצב יכול גם להיות אחרת? כמו שקרה לשכן ממול - עליו השלום, ולידיד -
המנוח, ולהוא - מנוחתו עדן, ולחבר היקר - ת.נ.צ.ב.ה...
זה לא סוד שלכל אדם יש פוטנציאל של 100% לחלות
במחלות הכי קשות, אלא שבורא עולם ברוב טובו וגודל חסדו עושה לאדם נס בכל רגע,
ומתמיד את בריאותו. מי פעם התמקד בידיעה הזו?
זכורני שפגשתי פעם את אחד מידידי, ושאלתי אותו
את השאלה המסורתית והידועה "מה נשמע"?
להפתעתי, פניו של ידידי לבשו קדרות, והוא ירה
את המילים הבאות: ראשון שלישי חמישי! ראשון שלישי חמישי! כמובן שלא הבנתי את
כוונתו - ודרשתי הסבר, וידידי היקר ענה לי במילה אחת. דיאליזה! כל שבוע הוא נאלץ
שלושה פעמים להתחבר למכונה למספר שעות, וחייו הפכו לסיוט. אין לו יום ואין לו
לילה, מלאי הכוחות הגופניים והנפשיים שלו כבר הסתיימו מזמן, וסבלו נורא.
ואנחנו, ברוך ה' הכל מתפקד אצלנו ופועל כהלכה
בלי חריקות ותקלות, אין בעיות וצלקות, יש לנו שתי עיניים בריאות (לא מזכוכית), עם
כליות פעילות (ללא צורך בדיאליזה), הלב שלנו תקין (ללא בעיות סתימה וצנתור)...
זכינו ללוקסוס של 248 אברים ו365 גידים, והכל מתקתק ומתפקד בצורה נפלאה - ויש
לנו את כל הסיבות שבעולם לשמוח ולפרוח ולחייך עד לירח!!! אלא מה? חסר לנו כמה
"תוספות". המזגן התקלקל, יש לנו קצת חובות, אין לנו כסף להרחיב את
הדירה... בגלל זה כבר אבד לנו הטעם בחיים, ויש לנו פרצוף של מלפפון חמוץ וקצוץ.
האין זו שטות וטיפשות? האם אנו לא עושים מהטפל עיקר ומהעיקר טפל?
בכדי לחדד את הדברים ולהגדיר היטב את הפרטים,
נכריז את ההכרזה הבאה: הבדל בין יעקב ועשיו, זה בעצם ההבדל בין היהודי המאמין
להמן הרשע. עשיו הרשע והמן המרושע התעלמו מהשפע וכל הטוב שהיה להם, והתמקדו
והתרכזו במה שלא היה להם. ואילו יעקב אבינו והיהודי המאמין, שמחים במה שיש להם -
ומתעלמים ממה שאין להם, ויודעים שגם מה שיש להם - זו מתנת חינם מהבורא!
נזכיר רק שגישת חייו של יעקב אבינו היא גם סוד
העושר והאושר, וכדברי התנא הקדוש במסכת אבות (ד' א), איזה
עשיר? השמח בחלקו! שהרי מי שלא שמח בחלקו, אפילו אם הוא יגיע למעמד הגבוה
והמושלם כמו של המן השמנמן, תמיד הוא יתמקד במה שעדיין הוא לא השיג - ויתאבל עליו,
ויאבד את הטעם וההנאה מכל מה שיש לו.
חז"ל גלמו לנו את הסוד הזה במשפט נוסף: (קהלת רבה פ"א
סי"ג) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו 100 - מתאווה ל200. יש לו 200 -
מתאווה ל400. ושואלים רבותינו: אם יש לאדם 200 והוא מתאווה ל400, אם כן יש לו את חצי
תאוותו. ולמה חכמנו אמרו שאין לו את החצי?
ורבותינו עונים את המשפט הבא: מי שבעל תאווה
ועיניו גדולות והוא לא שמח בחלקו, הוא מאבד את הטעם במה שיש לו - וממילא אין לו
כלום. אם אדם לא שמח ב200 שנפלו בחלקו - והוא מתאווה להגיע ל400, גם מהמאתיים
שיש לו הוא לא נהנה, וכמו שהמן אמר לידידיו. יש לי עושר ובנים וכבוד, אבל כָל
זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בגלל שחסר לי עוד קצת כבוד. ועד שלא אשיג את משאלת
ליבי, בינתיים אין לי הנאה מכל מה שיש לי!!!
עד כאן דננו ודשנו וכתשנו את המן האגגי, אשר
היה לו הכל - וזה לא הספיק לו. כעת בואו נראה את הצד השני של המטבע, את צורת חייהם
של רבותינו היקרים והטהורים - אשר היה להם את "ארץ האפשרויות", ולמרות
זאת הם הסתפקו במועט - ואף בפחות מכך.
הגמרא מספרת לנו שלרבי יהודה הנשיא הייתה
עשירות מבורכת ומופלגת. הגמרא מעידה שלא פסקו משולחנו פירות קיץ בחורף ופירות חורף
בקיץ, וביתו היה מלא בכל טוב (ע"ז יז.). ולמרות זאת, לפני פטירתו מהעולם,
הרים רבי יהודה את עשר אצבעותיו ואמר: ריבונו של עולם! מעיד אני עלי, שלמרות עושרי
הגדול - לא נהניתי מהעולם הזה בעשר אצבעותי (כתובות קד.).
רוצים דוגמא מהעבר הלא רחוק? אין בעיה - רק
נעשה הקדמה קצרצרה:
מי לא שמע על באבא סאלי? המלאך הזה היה לוקח
בקבוק ערק, שם עליו מפית, ומוזג ממנו בלי הפסקה. פעם באחת מנסיעותיו הרכב נעצר
בדרך שוממת, המנוע התחמם והמים אזלו, ולא היה מהיכן להשיג מים. להפתעת הנהג, באבא
סאלי "גילה" לו שכמה מטרים מהם זורם מעיין מאחרי העצים, ואפשר לקחת משם
מים. הנהג המופתע ניגש לאותו מקום ומילה ממנו מים, ולאחר מכן הוא סימן את אותה
נקודה, כדי שבפעם הבאה שיעבור שם - יוכל לקפוץ למעיין ולהתרענן. אך להפתעתו, כאשר
הוא ביקר שם בפעם הבאה, לא היה כל זכר למעיין. כמו כן, באבא סאלי היה פוקד על נכים
מלידה לקום מכסא הגלגלים - והם היו מצליחים לקום!
באבא סאלי מרוב קדושתו ודבקותו בה', זכה להיות
בעל הבית בעולם הזה. הוא הצליח אפילו לשנות את הטבע כמו בדוגמאות הנ"ל, ולא
היה לו בעיה להשיג כל דבר גשמי. ולמרות זאת, הוא בחל בכל ההנאות והתאוות, והוא היה
צם ממוצאי שבת עד ערב שבת - וכל חייו היו צום אחד גדול. לא רק שהוא לא חיפש את
מה שאין לו, אלא הוא גם וויתר על כל מה שהיה לו - והסתפק במועט.
זהו ההבדל המהותי והיסודי בין המן הטמא
לרבותינו הטהורים, וזו גם נקודת המבחן של האדם. האם הוא צועד בדרכם של רבותינו
מאירי עיננו אשר הודו על מה שיש והתעלמו ממה שאין, או שהוא דוגל בדרכו של המן -
ובוכה על מה שאין.
אלא מה, יצר הרע לוחש לאדם לתוך אוזנו דברי
הסתה, ושוטף את מוחו ללא הפוגה. אין לך, חסר לך, אתה מסכן וחריג, הינך רחוק
מהשלמות וגן העדן הגשמי, לכולם יש ורק לך אין... יצר הרע מדגיש לאדם שאם הוא לא
יחפש את פסגת השלמות הגשמית, אזי הוא יחמיץ את טעם החיים. נו, כיצד ניתן להתמודד
עם הטענות הללו?
נאמר בפסוק: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ
מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות י"ז ט"ז). ודרשו
חכמנו (תנחומא תצא י"א), שאין שם ה' שלם ואין כסא הכבוד
שלם, עד שיבוא מלך המשיח וינקום את חסרון כבוד שמים שעשה עמלק, וימחה את שמו וזרעו
של עמלק מהעולם. זו תמצית הדברים שצריך להשיב ליצר המסית והמדיח.
אנו בגלות - והשכינה בגלות.
וכמו שכבוד שמים חסר, שכסא הכבוד חסר, ששם ה'
חסר, שבית המקדש חסר, שכבודה של תורה חסר, באותה מידה בורא עולם מעוניין שגם לנו
יהא חסר - ולא נחזר אחר שלמותנו הגשמית, כדי שלא נשכח שאנו בגלות - ושהשכינה
בגלות.
מחמת זאת, כאשר אדם בונה בית, הוא אמור לסתת
מהטיח בקיר החזית - חצי מטר על חצי מטר, כדי לזכור את חרבן המקדש וצער השכינה. וכדי
שזה ירצד לאדם בכל הזדמנות, לכן יש עניין לעשות את זה במקום הכי בולט, בכניסה
לבית.
ישנם הרבה הלכות שתקנו לנו חכמנו, כדי להדגיש
לנו שהשכינה בגלות - וגם אנו בגלות, ומשום כך אל לנו לחזר אחר השלמות.
יצר הרע הקר והזר! שמעת? אז מה אם אין לי וחסר
לי והפסדתי ולא השגתי... זה לא מעניין אותי ולא טורד את שלוותי. משום שאני
והשכינה נמצאים בגלות, ומחמת זאת מְצוּוֵה אני להתרחק מהשלמות. לכן גם אם יש
לי כמה חסרונות, אני שמח בחלקי ובמצבי הנוכחי, ואנא ממך - אל תבלבל לי את הראש עם
טעם החיים והחמצת ההנאות.
מי שחי את ההשקפה הזו, יצר הרע לא יכול
עליו!!! מי חושב אחרת?
