"לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח)

התורה מחנכת אותנו לעדינות הנפש עד שבמבט ראשון נראה הדבר קיצוני. לדוגמא הפסוק: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". איך יתכן? הלא המצרים התעללו בנו כל כך הרבה. התורה מנמקת למה אסור לתעב מצרי - "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". איך יתכן שעל גרות כזאת, שהובילה את ישראל לעינוי במשך 210 שנים, אנו צריכים להכיר טובה למצרים? רש"י מתמודד עם השאלה למה אנו מכירים טובה למצרים, ואומר: "אכסניא היו לכם בשעת הדחק". בזמן שבכל העולם היה רעב - עם ישראל התפרנס במצרים ואל לו לשכוח זאת!

הרמב"ן מסביר: המצרים היו אכסניה ליעקב ובניו בשעת הרעב בארץ ישראל, ועל שנים אלו מגיע למצרים הכרת הטוב, וזאת למרות שאחר כך המצרים עשו מעשים נוראים. מעשים אלו לא מבטלים את הטובה, ועל הטובה אנו חייבים להודות להם. על הרעות שהם עשו - הם יענשו, אך על הטובות חייבים לגמול טובות.

על כל מעשה אנו חייבים להכיר טובה, ולא משנה שבתמונה הכללית הדברים נראים אחרת - ההסתכלות הכללית לא תבטל את המעשה הקטן. לא ניתן לשכוח את הטובה שעשו לך, למרות הרעה שבאה אחריה.

הכרת הטוב היא תכונת נפש שצריכה להיות בעם ישראל, עד שאי אפשר להיכנס לכלל ישראל בלעדיה. מאמרי חז"ל רבים יש על הכרת הטוב, עד שהאדם שעשו עימו טובה צריך להרגיש כבעל חוב של נותן הטובה, לדוגמא (בראשית רבה, פרשת נח, לח): "אמר רבי יוחנן: אם קידמך חברך בעדשים, קדמנו בבשר. למה – שהוא גמל עליך תחילה".

רבי יוחנן מלמד אותנו, שאם חברך הקדים וכיבד אותך במאכל עדשים, אל תגמול לו במאכל עדשים, אלא עליך לכבדו במאכל בשר, המשובח יותר, שכן עליך להכיר לו טובה על המאכל שנתן לך, ועל שהקדים לכבדך לפני שכיבדת אותו, ולפיכך עליך להגדיל את המחווה שאתה עושה כלפיו כדי לגלות את חיבתך לו, וזאת עליך לעשות בטובה מושלמת ומכובדת (פירוש מהרז"ו).

על מידת כפיות טובה כתב ה"פלא יועץ": "כתיב (משלי יז, יג): 'מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ'. וחיובא רמיא על האדם שקיבל כל שהוא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו. וכתיב (ישעיה מט, טו): 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה' - שהוא מעשה העגל, 'וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ' -  שהוא קבלת התורה".

תכונה נוספת המייחדת את בני ישראל היא היכולת למחול על פגיעה, הרמב"ם כתב על כך בהלכות תשובה (ב, י): "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון".

הרב חיים סבתו, מתוך האתר: "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים",  www.ybm.org.il

"ותן חלקנו"