"כִּי לִמְשׁךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לַעֲבוֹדָתוֹ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד, וְכֻלָּם יַשְׁלִיכוּ אֱלִילֵי כַּסְפָּם וּזְהָבָם וְיִתְפַּלְּלוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, זֶה הַדָּבָר נַעֲשֶׂה בְּכָל דּוֹר וָדוֹר לְפִי הַשָּׁלוֹם שֶׁבַּדּוֹר, כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי הָאָדָם וְהֵם חוֹקְרִים וּמַסְבִּירִים זֶה לָזֶה הָאֱמֶת, עַל יְדֵי זֶה מַשְׁלִיךְ כָּל אִישׁ אֶת שֶׁקֶר אֱלִילֵי כַּסְפּוֹ וּמְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִבְחִינַת שָׁלוֹם אֶלָּא עַל יְדֵי הֶאָרַת פָּנִים".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, כז, א-ב)

כוחה של חבורה ויתרונה על היחיד, הוא על ידי הדיבור. מילים היוצאות מן הלב עשויות לחלץ את האדם הבודד מיחידותו, ממצוקתו ובלבוליו. רבי נחמן מזהה שאדם בודד, הנותר כלוא בתוך מחשבותיו – עלול לאבד את דרכו אל האמת, להיתפס לאשליה של אליל או של שקר. החיפוש המשותף של בני החבורה אחר האמת, הדיבור ביניהם באמצעות הסברים וחקירות – מסייע לכל החבורה להשליך את השקרים ואת האלילים שאחזו בהם. אך רבי נחמן מסייג ואומר שיש צורך שהדברים יעשו ע"י הארת פנים.

"כִּי עַל יְדֵי הַשָּׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּין בְּנֵי הָאָדָם... מְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לִבְחִינַת שָׁלוֹם אֶלָּא עַל יְדֵי הֶאָרַת פָּנִים" - הארת הפנים בין בני החבורה ומידת השלום ביניהם, מחלצת את האנשים הבודדים שבחבורה מבדידותם, ומקרבת אותם אל האמת.

במקום אחר כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, לד, ח):

"גַם צָרִיךְ כָּל אָדָם לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם, כְּדֵי לְקַבֵּל הִתְעוֹרְרוּת בְּלִבּוֹ מֵהַנְּקֻדָּה שֶׁיֵּשׁ בַּחֲבֵרוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ... וְשָׁם בְּהַנְּקֻדָּה הַזּאת שׁוֹרָה הָאַהֲבָה".

רבי נחמן מסביר שדיבור בין בני החבורה, פותח את האפשרות לקבלה זה מזה ולהתעוררות הלב. הערוץ המרכזי לקבלת הנקודה מחברו - הוא דיבור ביראת שמים ובפתיחת הלב. אופיו של דיבור כזה, הוא ביציאתו מן הלב ובהקשבה שמתלווה לו - "וְשָׁם בְּהַנְּקֻדָּה הַזּאת שׁוֹרָה הָאַהֲבָה".

לדיבור בחבורה יש אף ממד נוסף, כפי שאמר הנביא מלאכי (מלאכי ג, טו):

"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ".

לדבריהם של יראי ה' איש אל רעהו – הקב"ה מקשיב ויושב ביניהם, ואף כותב את דבריהם לפניו בספר זיכרון. התיאור של הנביא מלאכי הופך את ההתרחשות המדוברת בין בני החבורה לנצחית, לחלק מספר הזיכרונות.

בתקופה זו, שכל אחד לעצמו והאמת נעשית עדרים עדרים, נדמה שיש מעט מרפא ותקווה בהתלכדות בחבורה, ללימוד, לתפילה, לדיבורים היוצאים מן הלב.

בע"ה נזכה לנוכחותו של הקב"ה בינינו, להקשבתו, ודיבורנו יכתבו לפניו בספר זיכרון.

הרב דב זינגר, מתוך האתר – ישיבת מקור חיים: http://makor-c.org/default.asp?lang=he