וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף... וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: (שמות ל' ל"ד - ל"ה).

   מי לא שמע על "קטורת הסמים" אשר הייתה בבית המקדש? מדובר בתערובת של אחד עשרה מוצרים שעורבבו בצורה מיוחדת - ויצרו ריח כל כך נפלא אשר התפרס בכל האזור - ואף מחוצה לו, עד כדי כך שְׁהַעִזִים שביריחו היו מתעטשות מרוב הריח העז, כמו כן, הנשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם מרוב ריח הקטורת (יומא ל"ט:).

   ומבארים שם התוספות ראש והריטב"א, שלמרות שיש איסור להתכוון ליהנות ולהריח מהקטורת, מכל מקום, מחמת שכל ירושלים הייתה מלאה מריח הקטורת - ולא היה שייך שלא להריח אותה, על כזה מקרה "שאי אפשר אחרת" - לא חל האיסור להריח. ובכדי שנבין באיזה רמות של ריח מדובר, נציין רק שהגמרא שם מביאה מעשה בזה הלשון: אמר רבי חייא בר אבין [בשם] רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לְשִׁילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. ומבאר שם המהרש"א שמדובר בזמן רב לאחר חורבן משכן שִׁלה, ועדין ריח הקטורת היה דבוק בכותלי הבתים.

   אכן ריח הקטורת היה כל כך חזק ונפלא, מעל לכל דמיון והבנה. אלא שחכם "בר קפרא" מעדכן אותנו במילים הבאות (ירושלמי יומא פ"ד סוף ה"ה): הָפֲּטָמִין שבירושלם היו אומרים, אילו היה נותן לתוכה מעט דבש - לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה!!!

   בר קפרא מגלה לנו שלמרות שריחה הטוב של הקטורת היה כל כך ערב, עדיין היה ניתן לשדרג את הריח ולהשביחו יותר, על ידי שיערבבו בקטורת מעט דבש - ומדובר בשדרוג משמעותי מאוד!

   וכאן עולה השאלה המפורסמת של הרדב"ז (שו"ת רדב"ז ד' ל"ה): מאחר שיש כל כך משמעות לנתינת הדבש בקטורת, אם כן "למה אין מערבין בה דבש"? ועונה הרדב"ז את המילים הנפלאות הבאות, אשר הם יסוד היסודות בעבודת ה': מפני שהתורה אמרה כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה', [עיין רמב"ן וריקאנטי ויקרא ב' י"א, ותמצא ב' סיבות להתנגדות התורה להוספת הדבש בקטורת].

   נכון, אפשר לשדרג את הקטורת ולהשביח את ריחה עשרת מונים, אבל... התורה כתבה על זה את המילה "לא", וממילא כל הנימוקים נמקים ובטלים!

   אבל למה! מדוע לא לערבב "מעט" דבש? הרי הריח יהיה נפלא, זה יעשה קידוש ה', יקרב רחוקים, המצווה תראה הרבה יותר עוצמתית, אז למה להיות פנאטים וקיצונים - ולהפסיד את כל זה?

   יסוד עצום גילה לנו כאן הרדב"ז. יהודי אף פעם לא אמור לעשות את הדבר "המושלם", אלא את הדבר "שה' רוצה". יחי ההבדל הקטן, והמהותי.

   זה כל כך עמוק ומתוק וסוחף רחוק, משום שהנקודה הזו מעורבת בכל צעד של האדם, 24 שעות ביממה.

   לדוגמא: יום כיפור עומד לפרוס כנפיו, ואתה כבר אחרי כל ההכנות. נעלי הקרוקס ברגליך, חמשת הארוחות בבטנך, חבילת הטישו בכיסך, הסידור אחוז בכף ידך, כל כולך דומה למלאך ה' צבאות... אתה ניגש אל הדלת, נושק למזוזה, ולפתע אתה שומע מאחריך כל ענות חלושה - ואשתך פותחת את פיה ומכריזה באוזניך את ההודעה הבאה:

   בעלי היקר מושיקו, דע לך שהמצב בטטה. אתה אומר לה "אני יודע", וכעת אני יוצא לבית הכנסת כדי להתפלל שהבטטה הזו תתחיל לצמוח והמצב ישתפר, ובבקשה ממך - אל תעכבי אותי.

   אשתך רואה שאינך מבין את דבריה, והיא מתחילה לדבר בשפה ברורה:

   מושיקו היקר! אני חלשה, התינוק דורש לאכול כל 10 דקות - ואני צריכה להתפנות אליו, הילדים מאוד יצירתיים - והם צריכים יד מחנכת ומכוונת, אפרת הזאטוטה אוהבת מאוד להכניס דברים לחשמל - וצריכה שמירה תמידית, אין לי את הכוח לנהל את כל המערכה הזו - ובפרט שאני גם אמורה לצום... אנא ממך, תתפלל הפעם בבית כדי להקל מעלי את העול הכבד.

   אך מושיקו היקר [והקר] מודיע לה שזה לא בא בחשבון - וגם לא בהיסטוריה - ואפילו לא במתמטיקה! הרי יש לו כסא קבוע בבית הכנסת... הוא גם הכין תקציב לקנות בו "פתיחת ההיכל"... קשה לו גם להחמיץ את "הכל נדרי" המפורסם... מה גם שאם הוא יתפלל בבית תחסר לו "האווירה" המרוממת של יום כיפור, והוא לא מוכן להקריב את כל הכבודה הזו.

   מושיקו החמוד! הידעת? בורא עולם לא מחפש את הכי מושלם והכי קומפלט שבעולם. בורא עולם מחפש שנעשה את מה שהוא רוצה!

   מושיקו הבונבון, בא עשה חשבון: אשתך היקרה מצהירה בפניך שהיא לא מסוגלת להסתדר ולנהל את הבית לבד, היא מודיעה לך שהיא חלשה והצום יכביד עליה יותר והיא זקוקה לך בבית ובטיפול הילדים, אתה גם יודע שאשתך לא מדומיינת ויש כיסוי מלא לדבריה - והצער שלה מוצק ומוצדק.

   מושיקו היקר! לאור נתונים כבדים אלו, מה לדעתך רצון ה' ממך כעת? האם שתלך לבית הכנסת ותשתפך שם ברגש ותפילה "עד דלא ידע" - ותקנח את האף בלי הפסקה ותגמור חבילת טישו כל עשר דקות - ותקנה פתיחת ההיכל ותפילה על הפרנסה... או שמא ה' ישמח יותר אם תישאר בבית ותתפלל תפילה עממית ופשוטה, בלי פיוטים וניגונים, ללא המעמד המרשים של ברוב עם, אבל החיוך של אשתך לא ימחק מפניה. מה לדעתך ה' מעדיף?

   מושיקו החמוד, הסכת ושמע את הסיפור הבא: מספרים על רבי ישראל סלנט, שהכין את עצמו לתפילת כל נדרי. הוא לבש את המעיל הלבן, עשה הכנות אחרונות, וצעד לכיוון בית הכנסת שם הוא מכהן גם כרב המקום.

   לפתע תוך כדי ההליכה, הרב שומע בכי עז של תינוק. הוא מתקדם לכיוון הקול, ולפי הקול מסתבר שהתינוק מתייפח כבר זמן רב. הוא ממתין כמה שניות, ומגלה שאף אחד לא ניגש להרגיע את התינוק. בלי לחשוב פעמים, ניגש הרב לבית ממנו בקע הקול, נכנס לחדר התינוק, והחל לנדנד את עריסתו ולשיר לו שירי עֶרֶס, עד שהתינוק נרדם. לאחר מכן עמד הרב על יד עריסתו "כביבי סיטר" נאמן, ושמר עליו עד שאמו תחזור מבית הכנסת.

   ובינתיים, בבית הכנסת של הרב ממתינים לו. מחכים ומחכים... לא נעים להתחיל בלי הרב, אך השמש כבר עומדת לשקוע ואין ברירה, והחזן התחיל "בכל נדרי". התפילה הסתיימה באווירה נפלאה ומרוממת, כולם מתפזרים לבתיהם, אֵם התינוק אף היא שבה לְבֵיתה נפוחה מקדושה וסיפוק רוחני, היא נכנסת אל הבית, ומה היא מגלה? הרב של בית הכנסת - זה שכולם חיכו לו, ביצע בביתה עבודת ביבי סיטר - ושמר על תינוקה כרועה נאמן.

   מעשה זה "שהיה", מראה לנו בצורה מוחשית את המסר שראינו מקודם: האשה חיפשה את השלמות, ולכן ברגע שבנה נרדם - היא נטשה אותו לטובת עבודת ה' שלה. אך הרב לא חיפש את השלמות - אלא את רצון ה', ולכן הסכים להקריב את עבודת ה' שלו לטובת מנוחת הנפש של אותו תינוק נטוש.

   מושיקו היקר, אם הנך מחפש את הדרך הנכונה, חובה עליך לאמץ את ההשקפה של הרב - ולא של הצדקנית העקומה! דע לך גם שפעולתו של הרב עשתה נחת רוח עצומה לה', הרבה יותר ממה שהוא היה עושה בבית הכנסת בתפילת כל נדרי. משום שהוא כפה את רצונו והקריב את עבודת ה' שלו ותוכניותיו הקדושות למען נוחותו של התינוק, ואין נחת רוח לה' גדולה מזו.

   אם נתעמק בדברים, נגלה שזהו בעצם המסר של הרדב"ז שראינו מקודם. לא לחפש את השלמות - אלא את רצון ה', וזו בעצם השלמות האמיתית.

   מי שחי כך, זוכה גם לסייעתא דשמיא ולהצלחה מיוחדת. רוצים מסמכים?

   יעקב אבינו מקבל ציווי מרבקה אמו להתחפש לעשיו ולהשיג את הברכות מיצחק. (זו לא היתה גזילה - משום שהברכות נועדו לבכור ויעקב קנה את הבכורה, ואכמ"ל).  כאשר יעקב אבינו שמע על רצונה של אמו שילך לקבל את הברכות, הוא העלה בפניה טענה חזקה: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ, הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ? (בראשית כ"ז י"א - י"ב). אך אמו הרגיעה אותו והודיעה לו שיש לה תרגיל מבריק, המצאה גאונית, פיתרון המילניום, היא תשים עליו את עור גדי העיזים, וממילא אם יצחק ימשש אותו - הוא יחשוב שעשיו עומד מולו.

    באותו רגע עמדה בפיו של יעקב טענה קשה על הפיתרון הזה! הרי זה לא סוד שאין ריח יותר רע - מעור של עיזים לא מעובד, וכמו שמבואר שם ברש"י על המקום. אם כן, לא רק שהצעתה לא מועילה - אלא שהיא אף עלולה לסבך אותו יותר. שהרי אם הקול קול יעקב - והריח הוא של עז, מה יועיל שיצחק ימשש אותו? וכי לא יהיה ברור שמדובר בתחפושת?

   אך יעקב אבינו לא רצה להגיד לאמו שהפיתרון היצירתי שלה "לא נכון", זה הרי פגיעה בכבודה וחוסר "כיבוד הורים", והוא נכנס כך ליצחק, למרות הנתונים הקשים. ומה הסוף? נכנסה איתו ריח גן עדן (רש"י שם), ובמקום שיצחק יריח ריח של "בית מטבחיים" - הוא הריח ריח של "גן עדן".

   ללמדך, שמי שלא מחפש את השלמות - אלא את כבוד אמו, את רצון ה', משמים יסייעו בידו להצליח - למרות שהנתונים בעוכריו!!! ישלחו איתו אפילו ריח טוב מגן עדן, העיקר שיצליח בדרכו. רוצים להבין זאת לעומק?

   בבית המקדש היו שתי סוגי קורבנות קיצוניים. היה את הבהמות המפוטמות שהביאו העשירים, אלו ששוחים בבארות נפט וילדיהם משחקים בעפרות זהב, ומצד שני היה את הקורבן של העניים, את גוזל העוף הפצפון והדל. מקרבן העשיר מְצַווה התורה להקריב את "החלקים המשובחים", מפיצי הניחוח הנעים, ואילו מקרבן העני, מְצַווה התורה להקריב הכל! את הבשר והכנפיים והנוצות.

   שואל רש"י על המקום: והלא אין לך אדם שמריח ריח רע של כנפיים נשרפים ואין נפשו קצה עליו. אם כן מדוע התורה מצווה להקריב את הכנפיים? עונה רש"י: כדי שיהא המזבח שַׂבע ומהודר בקרבנו של עני. וכיוון שאין בקורבנו הרבה בשר, מקריבים גם את הכנפיים, כדי "שהמנה" שנותנים למזבח תראה יפה יותר.

   ולמרבה הפלא, למרות שקורבן העני מפיץ ריח רע של נוצות שרופות, כותבת עליו התורה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' ויקרא א' י"ז) - בדיוק כמו שהיא כותבת על קורבנו המהודר והריחני של העשיר. כיצד זה יתכן?

   את התשובה עונה לנו רש"י במקום אחר (שמות כ"ט י"ח). שם הוא מבאר לנו את המילים "ריח ניחוח", בזו הלשון: נחת רוח לפני, שאמרתי - ונעשה רצוני.

   רש"י הקדוש מגלה לנו יסוד עצום: הנחת רוח של ה' אינה תלויה בריח הנעים ולא בתפאורה, אלא בכך שמתכוונים לעשות את רצונו יתברך. וכיוון שהעני מכוון לעשות את רצון ה' - ומצד שני התקציב שלו מאפשר רק את הקרבן עם הנוצות השרופות והחרוכות, לכן זה עושה לה' נחת רוח נפלאה, בדיוק כמו קורבנו המפוטם עם הניחוח הנעים של העשיר (אור החיים ויקרא א' י"ז).

   האמת היא שזה יותר עמוק! לא רק מי שעושה "מצווה" עם כל הלב - זה עושה נחת רוח לה', אלא כל מי שמכווין את ליבו לשמים ויש לו לב אוהב לבורא עולם, אפילו אם הוא עושה שטויות "מתוך תמימות", בורא עולם שמח במעשהו - וזה גורם נחת רוח גדולה בכל העולמות, ומעשה שהיה כך היה.

   יהודי "תם" מהאגדה, היה נוהג ללכת לשמוע את שיעורו של רב בית הכנסת בכל שבת. הוא היה מטה אוזן לדרשתו של הרב, ושותה "בתמימות" את דבריו.

   שבת אחת דיבר הרב על "לחם הפנים" שהיה בבית המקדש. הרב הירבה לתאר את הניסים שהיו בלחם, את הנחת רוח שזה עשה לה', והרב סיים את הדרשה במילים: היום שאין לחם הפנים, אין לה' נחת רוח.

   משפט הסיום הזה חדר לליבו של "התם", והוא החליט החלטה אמיצה.

   הוא שב לביתו, הזמין את אשתו לשולחן העגול, וגולל בפניה את צערו של ה' על כך שאין לו חלות לכבוד שבת. הידיעה הזו כאבה גם לאשתו התמימה, והם החליטו החלטה משותפת. משבוע הבא, כל יום שישי הם אופים זוג חלות נוסף ושמים בארון הקודש של בית הכנסת, ועל ידי כך הם יחזירו לה' את הנחת רוח.

   יום שישי הגיע. התם רץ לשוק לקנות קמח, באותו זמן אשתו קרצפה את התנור וסידרה בו את גִזְרי העצים, כעבור שעה קלה התם שב לביתו כשבידו הקמח הנכסף. הם ניפו, לשו, רידדו, קלעו חלות יפות, ובכל פעולה שעשו - הם אמרו "לכבוד ה' יתברך, שיהיה לו נחת רוח". בהתרגשות גדולה הם אפו את החלות, לאחר מכן לקח התם מגש נאה, ערך עליו את החלות ויצא את ביתו, וכל הדרך הוא מדבר עם ה' ומבקש ממנו שייקח את מנחתו - ולא ישיב פניו ריקם.

   הוא צעד חרש ברחובות העיר, חמק לבית הכנסת, פתח את שערי ההיכל, הניח את החלות, מלמל תפילה קצרה ונרגשת ורווית דמעות, הסיט חזרה את הפרוכת, נשק לה בחיבה - ושב לביתו.  

   שבועות חלפו, כל שבת מחדש "בפתיחת ההיכל" מביט התם לתוך ארון הקודש ומחפש את חלותיו. וכשהוא רואה שהם אינם, שמחתו מרקיעה לשחקים.

   יום שישי אחד הקדים הרב לבא לבית הכנסת בשביל להכין את הפרשה. לפתע הוא רואה דמות נכנסת במהירות, פותחת את ארון הקודש ומכניסה בפנים חלות. הרב הזדעזע! הוא קרא מיד ליהודי ושאלו לפשר העניין, והתם השיב לו בעיניים בורקות: כבר תקופה ארוכה שאני מביא כל שבוע לה' זוג חלות טריות בכדי שיהיה לו נחת רוח, וברוך ה' כל שבוע ה' מקבל את מנחתי מחדש.

   הרב הרהר מעט, הוא חיפש את המילים המתאימות, ואמר: להווי ידוע לך שאתה עושה עבירה חמורה? הרי אסור לשים בארון הקודש אפילו חומשים. זה לא כבוד לספרי התורה. ואתה מכניס לשם חלות? זה בזיון התורה! ברצוני להודיעך שה' לא לוקח ממך את החלות, ומסתבר שזה השמש! המתן וראה.

   כעבור כמה דקות נכנס השמש, ניגש ישר לארון הקודש, הוציא מתוכו את החלות, ופנה לכיוון הדלת.

   באותו רגע הגביה הרב את קולו וביקש מהשמש לבוא מיד. השמש הנבוך התקרב, והרב שאל אותו "מה חיפשת בארון הקודש"? והשמש השיב: בשבועות האחרונים יש איזה תימהוני שמכניס לחם לארון הקודש, ואני כל שבוע בא מוקדם ומוציא את זה, ובמקום לזרוק לפח - אני לוקח את זה לבית לכבוד שבת.

   אמר הרב לתם: עכשיו הבנת? קיבלת תשובה מספיקה? את הלחם לוקח השמש! כעת אני מבקש ממך שתעשה תשובה על העבירה שביזית את ארון הקודש, ואני מקווה שלא תשוב עוד פעם על מעשה מטופש זה.

   התם שב לביתו בפחי נפש, כולו מבוהל, הוא ואשתו ביזו את ארון הקודש, מי יודע איזה עונש צפוי להם.

   האר"י הקדוש ראה את כל המעשה הזה ברוח קודשו, ושלח שליח לאותו רב עם  הודעה חריפה! דע לך שמיום שנחרב בית המקדש לא היה לה' נחת רוח כמו החלות שהביא התם הזה. הוא לא הביא שתי חלות, אלא שתי לבבות! (שלו ושל אשתו). ואתה שהפסקת את הנחת רוח הזו שהייתה לה' וציערת את אותו יהודי, נגזר עליך עונש נורא ולא תוציא את שנתך, וכך היה.

   סיפור נוסף, מסופר על יהודי שנכנס לבית הכנסת ושמע את הרב מנגן את המילים "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן". (אומרים את זה בקורבנות בתפילה). אמר אותו יהודי לעצמו: אם הרב מנגן את המילים הללו בכזו מתיקות, מסתבר שמדובר במילים נשגבות ומבורכות. ומאז, כל ליל שבת הוא היה מניח את ידיו על ראשי ילדיו - ואומר להם: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן". הוא עשה זאת מכל הלב, עם הניגון המתוק של הרב. הוא היה בטוח שהוא מברך את ילדיו בברכה הגבוהה ביותר, והוא לא ידע שבמילים אחרות הוא מאחל להם "שישרפו"!

   שבת אחת התארח בביתו יהודי תלמיד חכם. השבת פרסה את כנפיה, והאב בירך את ילדיו בברכתו המסורתית. באותו רגע ששמע האורח את האבא מברך את בניו "שישרפו", הוא הזדעזע - וצעק על אותו אב: אכזר! פושע! מה חטאו לך הילדים שאתה מקללם ומאחל את מותם? כאשר האב המבוהל הסביר את מעשהו, הבין האורח שבורותו ותמימותו עמדו לו לרועץ, ובאותו רגע הוא העמידו על מקומו - וביקש ממנו שלא ישוב יותר על שגיאתו.

   אותו אב הזדעזע. הוא נכנס לפחדים. מי יודע מה יקרה עכשיו לילדיו וכו'.

   באותה שבת באו בחלום לאותו אורח ואמרו לו: אין לך מושג איזה נחת רוח הייתה לה' מברכתו של האבא הזה. הרי הוא עשה זאת בתום לב, הוא העריך וייקר את רב בית הכנסת, ומתוך יראת שמים והערצה לרב - הוא חזר על "הניגון הקדוש". ואתה שציערת אותו על כך, לא תוציא את שנתך. וכך היה.

   שתי המעשים הללו מלמדים אותנו יסוד גדול: יהודי הפועל מתוך תמימות וטוהר ואהבה לבורא עולם, זה גורם בשמים נחת רוח עצומה וגדולה מאוד - אפילו אם הוא עושה עבירה באותו זמן ומכניס לחם לארון הקודש - ואפילו אם הוא מקלל את בניו במקום לברך! שהרי ה' מחפש את "הלב היהודי". וכשזה מוקרב במלואו ומתוך תמימות ומסירות וטוהר, זה לא יסולא בפז.

   עד כאן ראינו ארבע נקודות חן, אשר הם א' ב' בעבודת ה', ונסכמם לפני הסיום:

   א) הקטורת מלמדת אותנו שמטרתנו צריכה להיות לעשות את רצון ה' בלבד, כפי שה' מעוניין, ולא לחפש את השלמות "הגשמית והמסחרית".

   ב) יעקב אבינו מלמדנו שמי שמחפש את רצון ה' - ולא את השלמות הגשמית והמסחרית, אפילו אם ההפסד נראה לו בבירור, משמים ידאגו שהוא יצליח.

   ג) קורבן העני מלמד אותנו שה' לא מתעניין בקרבן מהודר ויוקרתי - ואין לו הבדל בין ריח של סטקים לריח של נוצות שרופות, וכל מה שמעניין את ה', זה שהאדם יתרום את לו את כל ליבו - ואת ממונו "כפי כוחו" (אור החיים ויקרא א' יז).

   ד) שתי התמימים הנ"ל מלמדים אותנו שהלב היהודי התמים והפשוט עושה לה' נחת רוח כל כך גדולה, אפילו במקום עבירה (אם היא נעשית בתמימות).

   כאשר מתעמקים בארבעת הנקודות הללו, מתקבלת מסקנה חזקה ומוצקה: לעולם אין לשפוט את הזולת לפי הנתונים הגשמיים, אלא לפי התוכן הרוחני. שהרי יתכן שמדובר במעשה תמוה (לקלל במקום לברך), ואפילו חטא (להכניס חלות לארון הקודש), אך מחמת שזה נעשה מתוך רצון טוב ולב אוהב כלפי ה', בשמים משתבחים במעשה הזה בכל העולמות, ויש לה' נחת רוח גדולה ועצומה. שהרי ה' לא מחפש את השלמות, אלא את הרצון לעשות לו נחת רוח!

   אם נחיה כך, נזהר יותר בכבוד הזולת. נעריך יותר את הפשוטים והתמימים, נתחיל להבין שלא הכובע כובע ולא המעיל מועיל ולא כל מי שהולך עם זנב - הרי הוא כוכב, ולא כל מי שהולך עם חליפה ארוכה וכיפה עמוקה - סימן שהוא בפסגה, האישה תתחיל להבין שגם אם בעלה לא מפורסם ולא מוכרים את תמונתו כמו את תמונותיהם של גדולי הדור, עדיין זה לא אומר שבעלה לא חשוב.

   בקיצור, הראש שלנו ישתנה לטובה, העין תהיה יותר חיובית, שלום הבית ימריא (שהרי כולם חשובים), שנאת החינם תדעך (שהרי מי קבע שהיהודי שנראה לי זר ומוזר ותמוה, לא חשוב בשמים יותר ממני).

   פתאום נגלה שכל היהודים מיוחדים, קדושים, נפלאים, מתוקים, השואפים לעשות נחת רוח לאלוקים, אלא שהטעויות שלהם נובעות מתמימות, ויתכן שבשמים הם חשובים הרבה יותר מאיתנו!!! להבטה הזו קוראים "עין טובה".

   ומי לא רוצה להיות עם עיניים טובות?