"ויאמר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם" (במדבר טו,לז-מא). 'ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות... ואחרי עיניכם זו זנות' וכו' (ספרי [ע]). מה המיוחד בשני אלו שלכן הם נאמרו בהקשר לציצית? נראה שעל הציצית נאמר: '"והייתם קדושים לאלקיכם" זו קדושת כל המצות, אתה אומר זו קדושת מצות או אינו אלא קדושת ציצית? אמרת במה ענין מדבר בקדושת כל המצות. רבי אומר: זו קדושת ציצית. אתה אומר זו קדושת ציצית או אינו אלא קדושת כל המצות? כשהוא אומר "קדושים תהיו" הרי כל המצות אמורות, הא מה ת”ל "והייתם קדושים לאלקיכם"? זו קדושת ציצית. מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל' (ספרי). ת"ק ורבי חלקו על "והייתם קדושים" האם חל על כל המצוות, או במיוחד על הציצית. נראה לחברם, שבאמת האדם מתקדש ע"י כל המצוות, אולם באה התורה כאן לגלות שיש בציצית מעלה כעין כלל המצוות, שמביאה את האדם לשמירת כל התורה. כמו שמביא רש”י: '"וזכרתם את כל מצות ה'" - שמנין גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג' (טו,לט) הרי שבציצית יש זכירה של כל המצוות. המצוות באות להציל את האדם משקיעה בגשמיות ובחטאים, כמו שמביא המדרש: '"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, משל לאחד מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל ואמר לו: תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים. אף כך אמר לו הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצות (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". וכן הוא אומר (משלי ד, יג): "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך". "והייתם קדושים" בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים, ואימתכם מוטלת על העובדי כוכבים. פרשתם מן המצות, נעשיתם מחוללים. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה ע"י יצר הרע אתם פורשים מן המצות, לעתיד לבא אני עוקרו מכם שנאמר (יחזקאל לו, כז): "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְגוֹ'"' (במדבר רבה יז,ו). הרי שהמצוות הם חיינו, שמצילים אותנו משקיעה בחומריות הגשמית הרעה, שהאדם השקוע בחומר הגס ובעברות, הרי הוא כמת, חייו אינם שווים כחיי אמת ראויים, הוא מחולל- חול, שאינו מחובר לאמת, שחייו אינם במעלה, וחייו לא מחוברים לנצח (ע"י הקשר לקב"ה) ולכן הוא חי כצל עובר וטפל. אולם היצר מחטיאנו שלא נתייחס לזה, ולעבור על המצוות, וכנגד זה באה הציצית בעולם לעזרתנו, לזכור ולשמור על המצוות והקדושה. זהו 'שהציצית מוסיפה קדושה לישראל'. והנה החומריות בעולם באה לשיא בשני העברות של מינות וזנות. כיון שחיי החומר הוא זמני, אז כדי להרגיש חשוב הוא רוצה בהמשך זרעו בעולם, שימשך הלאה (בנוסף לחוזק התאוה כשלעצמה). וכן כיון שה' הוא הנצח והחשוב, אז כדי להרגיש חשוב אותו אדם כופר בה'. ולכן שני אלו הם מרכז החטאים שהגשמי דוחף נגד המצוות. מתוך הכפירה, המינות, הוא גם מגיע לע"ז, שבה הוא הופך את מעלת האלוהות לחומר, מורידו לחומרי, שזה שיא המינות, כדי להתרחק מהקב"ה, לכן עושה מעשים (ולא רק במחשבת מינות) כדי לבטא זאת בפועל. לכן: 'דתניא, "אחרי לבבכם" זו מינות וכן הוא אומר (תהלים יד, א) "אמר נבל בלבו אין אלקים”, "אחרי עיניכם" זה הרהור עבירה שנאמר (שופטים יד, ג) "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני”, "אתם זונים" זה הרהור ע"ז, וכן הוא אומר (שופטים ח, לג) "ויזנו אחרי הבעלים”' (ברכות יב,ב). הרי שיש גם ע"ז (וזה נאמר במילה "זונים אחריהם" שזה מתייחס לנאמר קודם ["אחריהם": אחרי מה שנאמר קודם], שע"י "לבבכם" שנתפסים במינות, באים לידי ע"ז). [גם נאמר שיש בפרשת ציצית: 'א"ר יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים' וכו' (שם) שזהו כעין מול התורה (חמשה חומשים), שע"י הציצית שיש בה חמשה דברים באים לשמירת כל התורה]. לכן שני אלו, ע"ז וזנות הם קשים מאוד לאדם, שבו מתמקד יצה"ר בכוח, כדי להפילנו ולהחטיאנו, שבאלו יש כוח גדול מאוד. לכן שני יצרים אלו הם הדברים שחז"ל פעלו לבטל (ע"ז) ולהפחית כוח (עריות) בבית שני (יומא סט,ב). גם בעגל, שני יצרים אלו היו מרכז הכובד לחטוא: חטאו בע"ז, וכן בזנות (שמות לב,ו. רש"י). נראה שכיון ששני אלו הם בשל כוח היצר לחומרי, להרגיש חשיבות של קיום בחומרי, לכן בעקבותם גם מגיעים לידי רצח, שזה כעין שחייו מעל חיותו של האחר, שחיי האחר אינם נחשבים (וכמו שחיי הרוח שלו עצמו לא נחשב בעיניו) זה כעין הנאמר: 'אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר (דברים ל, כ) "כי היא חייך ואורך ימיך" על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן?' (פסחים מט,ב). לכן בעגל גם גרמו לרצח של חור על שלא רצה לעשות את העגל, שזהו קשר לע"ז, וכן רמוז על הריגתו ב"לצחק" (רש"י שמות שם) שזה גם הרמז לעריות, כיון שבשל כוח שני היצרים האלו הרגו אותו. נראה שלכן הציצית עומדת מול שלושת אלו, שהם העברות החמורות, הקצה של כוח יצה"ר (ולכן הם כ"ך חמורים [הלימוד לחומרתם נלמד (סנהדרין עד,א) מפס' לע”ז ועריות, ולרצח מסברא, כעין רמז שע”ז ועריות הם השורש, ומתוך זה מגיע האדם גם לרצח, כעין הגיונו-מסברא (אמנם למדו עריות מרצח, אבל בכ"ז העריות נילמד מפס'..)]. נראה שכיון שהציצית נילחמת באלו, לכן מופיע בפרשה שלוש פעמים המילה "ציצית", שעומדת מול שלושתם, ואחרי הפעם השלישית נאמר "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם" שמגינה מהחומריות והחטא (ומסביר מיד שזהו "ולא תתרו" וגו', שמשפיע לעומד מול ע"ז-מינות וזנות). נראה שנאמר שלוש פעמים ציצית גם כנגד עץ הדעת, שהוא יסוד לחיבור לגשמיות חומרית ולחטא, ויש בגמ' שלוש דעות מהו (ברכות מ,א), ומולו באה הציצית להגן מהשפעתו. גם יש שלושה אבות שהם יסודנו בעולם, היסוד לתיקון העולם (מול עץ הדעת) והם שמרו תרי"ג מצוות (ויק"ר ב,ט) כך הציצית מחברת אותנו ליסוד קדושתנו, ולכן שלוש פעמים מוזכר ציצית כנגד האבות. כיון שבגד מסמל את האדם הלובשו (אדם לובש בגד הראוי ומתאים לו) לכן הבגד שלנו הוא ציצית שמרמזת לכסא הכבוד, שכך אנו דבוקים בקודש, זהו מהותנו, לזה נבחרו האבות (שבחירת האבות, זהו יצירת האבות עם נשמה יהודית, כבסיס להבאת בנ"י). כך הציצית מחברת אותנו למצוות ולקודש כמו שהיו אבותינו. בציצית יש ארבעה גדילים וארבע חוטים הכפולים לשמונה. נראה שארבע רומז לארבעת כיווני העולם, שכל העולם שייך לה', ושמונה רומז לשבוע הבריאה ועוד אחד, כנגד ה' שמעל העולם. לכן שמים תכלת שמרמזת לכסא הכבוד, לומר שיש קשר לקודש. (גם שמונה כרגיל רומז מעל שבוע הבריאה). גם הנולד לשמונה אינו חי [בצורה טבעית] ולכן מרמז שמונה על מעל העולם- רמז לה', ולכן שכל חיותנו הוא מה', ובלעדיו אין לנו חיים, והוא נתן לנו את התורה בשביל חיינו "לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך" (דברים ל,כ). נראה שבציצית כיון שזה בגד אחד, שמונה חוטים (ארבעה כפולים) וארבע גדילים (או בכל גדיל אחד יש ארבעה חוטים שמחולקים לשמונה) זהו כנגד "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" שהציצית רומזת ל"אחד" (4,8,1). מקבלים עלינו כל רגע עול מלכות שמים. גם ארבעה חוטים כפולים, כנגד שהעולם, שבו ארבע צדדים, יונק את חיותו משמים שכעין כנגדו, ששם המקור לכל דבר (ראה 'מועדי ישראל' – 'תשרי וניסן...', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ובכך מחברנו לתקן את כל העולם, לגלות שכל העולם כולו לה' (להיפך מהחומריות והעברות, ששיאם בכוח מינות ועריות). עיקר גילוי שם ה' בעולם זהו בא"י שכאן השכינה שורה תמיד (דברים יא,יב), לכן ציצית נאמרה לאחר חטא המרגלים, ואף מרומז ב"לא תתרו" כעין רמז למרגלים ('"ולא תתורו אחרי לבבכם" - כמו (במדבר יג) "מתור הארץ, הלב והעינים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות'. רש"י) שהדבקות בה' קשורה לא"י, כיון שבה במיוחד מתקנים את החומר, שבארץ אפילו הגשמי קשור בקודש (כעין המובא בב"ח בטור או"ח סימן רח). לכן הציצית שקשורה למצוות ולאבות לא"י ולכסא הכבוד, זהו כעין הפס': "לאהבה את ה' אלקיך לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם" (דברים ל,כ). התכלת היא כנגד כסא הכבוד: 'אמר רבי מאיר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים? שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד. ומתוך שהוא רואה אותו, זוכר את קונו, שנאמר: "ויראו את אלקי ישראל" (שמות כד י)' (תנחומא "שלח" סימן טו). שאנו באים לעשות את העולם להיות כסא ה', כנאמר לעתיד: "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא לה'.. ולא ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע" (ירמיהו ג,יז) [לכן זהו עוד קשר לציצית וא"י-ירושלים), ונאמר שלא ילכו אחרי שררות לבם, כעין בציצית "ולא תתרו אחרי לבבכם". ביר' (ברכות א,ב) מובא 'תני בשם ר"מ: וראיתם אותה אין כתיב כאן, אלא "וראיתם אותו”. מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר, דכתיב (יחזקאל י) "ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא"'. נראה שבא לומר, שע"י הציצת כעין מקבל פני שכינה, כעין לעתיד לבא שהשכינה תחול בעולם בשלמות. לכן דומה לים ועשב, שים מרמז ל"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" וגו' (יחזקאל לו,כה) שמרמז לעתיד לבא [וזה לאחר "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (שם כד), כיון שהקדושה בשלמות מעלתה, היא דווקא בא"י]. וכן עשבים רמז למשיח: “הנה ימים באים נאם ה' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו כג,ה). שהציצית שמביאה לדבקות במצוות ולתיקון העולם ולחיבור לשכינה, קשורה בעקבות זה גם לגאולה, שאז יהיה תיקון עולם שלם, וכל העולם יהיה דבוק בקדושה, וירושלים תהיה כסא ה' בשלמות, כעין כסא הכבוד של מעלה. לכן כיון שקשורים הציצית והגאולה, לכן: 'ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל המקיים מצות ציצית מהו אומר "בימים ההם אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי" (זכריה ח)' (ספרי במדבר טו,לט), זכות הציצית מעלה את כל העולם, וגורמת בסוף שכל העולם ילך אחר ה', בזמן גאולה, ולכן אז יתפסו הגוים את ציציותיו ללכת אחריו לה'. הדימוי של התכלת לעשבים וים בעולם, שמביא להבטה עד לכסא הכבוד, נראה שרומז לעניין הציצית, שהיא המביאה להבטה עמוקה בעולם, לגילוי ה' בעולם כולו. כל מקום שתביט בארבעת רוחות העולם, תגלה את ה', ותתחבר בזה ליעודך בעולם, ותדבק בשכינה. מובא ביר' (שם): 'אחרים אומרים: "וראיתם אותו" כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. רב חסדא אמר: כהדא דאחרים מה אנן קיימין? אם ברגיל, אפילו רחוק כמה חכים ליה. ואם בשאינו רגיל, אפילו קרוב ליה לא חכים ליה? אלא, כי אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל'. נראה שמרמז כעין חברו, כך גם כלפי ה'. שציצית קשורה בראית כסא ה', כנלמד "וראיתם אותו", ובפס' זה דרשו אחרים לזמן ציצית, שיראה חברו שרגיל ואינו רגיל לראותו. שכך כלפי הקב"ה, אדם מאמין שיש ה' אבל אין יכולת לתופסו בהבנה, לכן כעין מכיר ולא מכיר. כמו כן, מדי פעם מביט בעולם לגלות את השגחת ה' בעולם, ולהביט "מה רבו מעשיך ה'”, לכן כעין הרואה חברו מדי פעם. מדובר שאדם רואה את חברו במרחק ד' אמות, שד' אמות זהו רשותו (שהמעביר ד' אמות ברה"ר בשבת חייב), כך כעין מביט מעבר לרשות העוה"ז, לגלות את ה' הנסתר בעולם- שלא גלוי בעולם. כמו כן יש דעות של הבחנה בין תכלת ללבן, או תכלת לכרתי, או בין זאב לכלב, או בין חמור לערוד. שכל אלו להבחין בעולם, שכך יש לבחון את העולם, ולהכיר מזה שיש גם יותר ממה שנראה סתם כך בעולם הגשמי. שכך מכיר את הקב"ה, שמביט ורואה דרך העולם (כעשבים, ים ורקיע) עד אמונה בה', שרואה את כסא ה'. מצות ציצית היא ביום (או בכסות יום): 'דתניא: "וראיתם אותו" פרט לכסות לילה' (שבת כז,ב). נראה שזה משום שגילוי ה' הוא דווקא כאשר בנ"י בשלוה, כיום שמאיר. דווקא כשבנ"י בא"י, זה מגלה גילוי אדיר של שם ה' בעולם. שבגלות יש חילול השם: "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו,כ) '"ויחללו את שם קדשי" - השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו' (רש"י). כך בכל זמן גלותינו היינו נתונים למרמס בידי אויבנו, והיה בזה חילול השם גדול. אולם כשאנו בארצנו, אין לך קידוש השם גדול מזה. לכן ציצית שמרמזת על ה' בעולם, גילוי ה' בעולם, זה דווקא בהקשר ליום. חוטי הציצית הם בחוט טווי ושזור: '"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" טווי ושזור' וכו' (ספרי במדבר טו,לח), כיון שה' ניסתר בטבע, ולכן כדי לגלותו כביכול, יש להתבונן על כל המורכבות שבעולם, שמכסה על גילוי ה', ודרך ההבחנה בפרטים הרבים שהם המסיחים את הדעת וגורמים להסתרתו, להבחין ולחבר בין הדברים, וכך מגלים את יד ה' בעולם. פתחנו שיצה"ר משתמש בעוה"ז החומרי החולף כדי לשקע את האדם בחומריות, לעשות את החומרי עיקרי. נראה שלכן נאמר "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ששני אלו חשובים לחיים, בלי הלב שמזרים את הדם, האדם לא יחיה. העינים חשובים להרגשה של חיים, כיון שעיור חשוב כמת (נדרים סד,ב). לכן שני אלו מודגשים כמקור לתור לרעה. שני אלו מושכים את האדם ע"י יצה"ר להשתעבד לחומרי הגס כדי להדגיש את חיותו, ובכך מביאו להיות שקוע בחטא. זהו: '"ולא תתורו אחרי לבבכם" - ... הלב והעינים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה והלב חומד, והגוף עושה את העבירות' (רש"י), שמעבר לפשט, יש בזה גם כדי לומר למקור העברות. לכן באה הציצית ומגנה מהם, ובכך גורמת לשמירת המצוות, כמובא בספרי: '"וראיתם אותו וזכרתם" מגיד שכל המקיים מצות ציצית, מעלים עליו כאלו קיים כל המצות'. שלא סתם כך מחשיבים לו זאת, אלא יש בזה משום קשר לכל המצוות ממש בעקבות הציצית, זהו שורש לעשיית כל המצוות, ולכן נחשב לו כאילו עשאם.