על הפסוק בפרשתנו "איש כי תשטה אשתו" (ה, יב) מובא בגמרא "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א). ויש לבאר מה שמדמים כל עבירה שאדם עושה ל"תשטה אשתו" – סוטה האסורה לבעלה:

אשה סוטה, אף שבסתירה לבד הרי היא אסורה לבעלה, מ"מ הרי זה לשעה קלה בלבד, שכיון שלא נטמאה, אלא רק "נסתרה" – נעשית אח"כ טהורה לבעלה, כמ"ש "ונקתה ונזרעה זרע" (פרשתנו ה, כח) וכמו שנאמר בגמרא "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ו"היתה עקרה נפקדת" (סוטה כו, א).

ולזה מדמים כל עבירה לאשה סוטה, שבכך מלמדים אותנו, שגם בשעה שיהודי עובר עבירה, ו"נכנס בו רוח שטות" – אין זה ענין של טומאה לבעלה ח"ו, שהרי "וכבודי לאחר לא אתן" כתיב (ישעי' מב, ח), והיינו שהניצוץ האלקי שבכאו"א מישראל לא מגיע לשום "בעל" אחר ח"ו, ואין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה שטות, אבל סוף סוף – "ונקתה ונזרעה זרע", ו"לא ידח ממנו נדח" (שמואל ב יד, יד).

ובמילא, גם אם נכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, ו"נכנס בו רוח שטות", ועלול לחשוב שעליו נאמר "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" (ישעי' מט, יד), לכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו", שכשם שהאשה שנסתרה, הרי רק לשעה קלה אסורה לבעלה, ובאמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, כך גם בנוגע לבנ"י, הגם שיודע אדם שיש בו "רוח שטות", אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא ח"ו, ואין זה אלא שלשעה קלה עשה שטות, אבל אח"כ – "ונקתה ונזרעה זרע", ויהי' אצלו הענין של יחוד הבעל ואשתו, והיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה.

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ב עמ' 311 ואילך)