הדין דסוטה הוא – שכאשר האיש מקנא לאשתו, באמרו "אל תסתרי עם איש פלוני", ולא שמעה בקולו, אזי נקראת סוטה, כמבואר בפרטיות בפרשתנו. אמנם, נאמר בגמרא (סוטה כה, א) ש"בעל שמחל על קינויו קינויו מחול", היינו, שביכלתו של הבעל להסיר את הקינוי, כמו שמעולם לא קינא לה. ומחילה זו מועילה רק קודם שהאשה נסתרה עם האיש שעליו הזהירה הבעל, אבל "לאחר סתירה" לא מועילה מחילתו. אמנם, בירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ו) מבואר, שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחרי שנסתרה.

ומבאר הרגצ'ובי (צפע"נ על הרמב"ם הל' סוטה פ"א ה"ז) שאין כאן מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, כי הטעם לזה שמועילה מחילת הבעל הוא מפני שכל זמן שלא נסתרה, אין עדיין שום דבר מלבד הקינוי שלו, ועל הקינוי שלו הרי הוא בעל-הבית, ולכן יכול לבטלו. אבל לאחר הסתירה, ישנו דבר נוסף שאינו תלוי בו, ולכן לא מועילה מחילתו. וזה שבירושלמי כתוב שגם לאחרי סתירה מועילה מחילת הבעל הוא מפני שבירושלמי מדובר אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי, כמו למשל אם אמר לה "אל תסתרי עם אביך" או "עם מאה בני אדם", שלולי הקינוי שלו אין זו סתירה כלל, ולכן בשעה שהבעל מוחל ומסיר את הקינוי שלו, הרי ממילא בטלה גם הסתירה, הדבר כולו.

והנה, איש ואשה למטה הם דוגמא להקב"ה כביכול וכנסת ישראל שנקראים איש ואשה, ועל פי זה, גם אצל הקב"ה וכנסת ישראל יש "קינוי" ו"סתירה". ה"קינוי" הוא ציווי הקב"ה לכל אחד מישראל "לא יהי' לך אלקים אחרים על פני", שדוגמתו הוא "אל תסתרי עם איש פלוני". וה"סתירה" היא בבעל-גאוה שעליו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור" (סוטה ה, א). בבעל-גאוה לא נמצא הקב"ה והקב"ה אינו רואה כביכול אותו.

ולפי מה שביאר הרגצ'ובי בנוגע לדברי הבבלי וירושלמי הרי מובן שבנוגע להקב"ה וכנסת ישראל, כיון שהאמת היא שתמיד "לית אתר פנוי מיני'", הרי באמת לא שייך אף פעם "להסתתר" מהקב"ה; הסתירה אינה אלא מפני שהקב"ה אינו רוצה גאוה ו"אין אני והוא יכולין לדור". וכיון שכל סתירה זו נעשית רק מצד רצונו ית' – יכול הקב"ה למחול תמיד, אפילו לאחר שנסתרה [וראה במקור הדברים ביאור המשך הדברים מדוע לא מועילה מחילה אחר "שנמחקה המגילה", ע"ש].

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1032 ואילך)