"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (ויקרא כה, לה-לח). 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוק? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). וכן מביא הרמב"ם: 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"' (הלכות מלכים ה,יב). מביא התורה תמימה, שלכאורה אין זה כמו שנאמר בגמ', כיון שבגמ' נאמר 'הדר' בחו"ל, ואילו ברמב"ם זה מי ש'יוצא לחו"ל', שמשמע שמי שהיה דר שם מראש לא נחשב כך? והסביר שהרמב"ם מתבסס על התו"כ בו נאמר: '"לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים. וכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד כוכבים ומזלות. וכן בדוד הוא אומר ‏(שמואל א כו יט): "ארורים הם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וכי עלתה על דעתך שדוד המלך עובד כוכבים ומזלות?! אלא שהיה דורש ואומר, כל היושב בארץ ישראל מקבל עליו מלכות שמים; וכל היוצא לחוץ לארץ, כאילו עובד כוכבים ומזלות' (ספרא על הפס' [ד]). שהרמב"ם הביא את שני המקורות ביחד (ההתחלה מהגמ' והסיום מהתו"כ) על אף שיש הבדל משמעותי בניהם למי שהיה תמיד בחו"ל. ונראה שהרמב"ם אמנם אולי הסתמך על הספרא, אבל בעצם הוא למד את זה מהגמ'. שאמנם בגמ' נאמר על הדר בחו"ל, אבל במקור שמובא מדוד זה מדובר כשיוצא לחו"ל, הרי שאין הבדל בין הדר מראש או יורד לחו"ל. שהיורד לחו"ל נלמד מדוד, והדר בחו"ל נלמד מהפס' אצלנו, שבארץ זה להיות לנו לאלקים, שלכן הוציאנו ממצרים כדי להביאנו לארץ, הרי שהדר בחו"ל זה כעובד ע"ז (שלכן יצאנו ממצרים-חו"ל, שלא לדור שם). הרי שאין הבדל בין הדר בחו"ל ליורד לחו"ל, ששניהם כעובדי ע"ז, כיון שרק בארץ מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים באמת. ומה הטעם שדווקא בארץ? מסביר הת"ת: 'והענין הוא, כי קשר הקב"ה עם ישראל תלוי בישיבת הארץ ששם השכינה שורה והיא הארץ הנבחרת לנבואה וקדושה, כמש"כ בפ' עקב "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד" ולכן מתואר הקב"ה בשם אלקי הארץ'. ונראה להוסיף, שעבודת ה' אמיתית היא רק בא"י, שדווקא כאן זהו מקום התורה והמצוות: 'ד"א ואבדתם מהרה - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים' (ספרי עקב מג). הרי שהתורה חלה דווקא בא"י מצד מהותה, ממילא דווקא בא"י אנו כעבדי ה' ממש, ואילו בחו"ל זה כעין שרק כדי שלא נשכח איך לעבדו. ממילא דווקא בארץ אנו מקבלים על עצמנו את עול מלכותו באמת, ולכן יציאה לחו"ל או דירה בחו"ל זה כעין ריחוק מעבודתו. נראה שזהו דברי הספרא: 'כל בן ישראל היושב בארץ ישראל מקבל עליו עול מלכות שמים', שבישיבת הארץ מקבל על עצמו את עבדות ה' באמת. ואילו בחו"ל זה כעין ריחוק מעבודת ה' באמת, ולכן כעין עובד ע"ז שמתרחק מה' ומהשכינה. לכן מובא מיד: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד" וגו' (לט), לרמז על הקשר של היותנו עבדי ה' באמת דווקא בא"י. והנה מה הקשר שדווקא כאן נאמר על העניין של מעלת ישיבת א"י? בפשטות זה הובא כאגב: '"אשר הוצאתי וגו'"- והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם. ד"א: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ע"מ שתקבלו עליכם מצותי אפילו הן כבדות עליכם. "לתת לכם את ארץ כנען" - בשכר שתקבלו מצותי. "להיות לכם לאלקים" - (ת"כ) שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים וכל היוצא ממנה כעובד ע"א' (רש"י בפס'). ממילא כיון שהובא על עניין הריבית שיצאנו ממצרים, אז גם הובא על הדרך העניין של מעלת א"י, שממצרים יצאנו כדי לבא לארץ. (ובפרט להסבר שמטעם קושי המצוות, אז וודאי ששייך לעבדותנו את ה' בארץ). והנה בספרא על הפס' נאמר: '"אני ה' " מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים. "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם" על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים; על תנאי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים'. מה הקשר בין עול מלכות שמים לריבית? בפשטות זה מובן ע"פ דברי רש"י, שזה מזכיר את השגחת ה' במצרים, ולכן מובן שבשמירת הריבית מודה אף על יציאת מצרים (שה' השגיח עלינו והוציאנו), וממילא בזה גם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, שמודה שה' הוא האלוקים. או ע"פ ההסבר שזה מטעם קושי המצוות, אז בזה מראה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, שלכן שומר את המצוות אף הקשים ביותר. וכעין נחשב שמודה ביציאת מצרים, שיצאנו ממצרים לשם כך, שלכן מקפיד אף במצוות הקשות. אולם אולי אפשר, ע"פ העניין של העבדות, שדווקא בארץ אנו נחשבים עבדי ה' באמת, זהו כעין העניין של העבדות בישראל, שלכן מובא מיד "...לא תעבוד בו עבודת עבד". שמי שהוא עבד לאדם כביכול אינו עבד שלם לה', ולכן "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ,ב) חל דווקא בא"י, שלכן יצאנו ממצרים מבית עבדים לא"י, שבה יש עניין של שלטון ישראל, שאנו אדוני הארץ, ולא עבדים (שתמיד אנו נחשבים אדוני הארץ, שאין יכולת בגוים לבטל זאת מאתנו), ולכן בה יש חיבור שלם ביננו לה'. שזהו: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" שדווקא כאן יש יכולת להיות עבד ה' אמיתי. וזה קשור לריבית שבה הלווה הוא כעין סוג של עבד: "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב,ז), ולכן אם לוקח לו ריבית הריהו ממש כעבדו (ובלי ריבית זהו כעין שכיר, כמו בפרשיה הבאה: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היבל יעבד עמך' [לט-מ] שכך גם ה"וכי ימוך" שכאן, בענייני ריבית, יש לתת גבול לחיובו, כעין היובל בעבד, ולא יהיה עם ריבית שבכך אין גבול אלא תופח עוד ועוד, והריהו כעבד ממש בהיותו כזה לוה). והנה נאמר ביר' על עבד: 'דא"ר שמואל בר רב יצחק: (שמות ו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים' (יר' ר"ה ג,ה) הרי שכדי לצאת ממצרים מעבדות, הצטוו על שחרור עבדים, שלא יהיה בבנ"י עבד ממש. ממילא בדומה, המלוה בריבית כעין שלא משחרר את עבדו-הלווה, אלא הלווה מחויב לו ללא הגבלה. ובכ"א גם אם שם הגבלה בריבית, עצם הלואתו בריבית הרי היא כעבדות גמורה לו, שאסרה תורה. ולכן זה קשור ליציאת מצרים, וזהו שאומר הספרא: '"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם" על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים; על תנאי שתקבלו את מצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים', שאיפה נאמר שזה היה תנאי ליציאת מצרים? אלא ע"פ ההקשר עם דין העבדות זה מובן, שמצוות שחרור עבדים הייתה תנאי ליציאת מצרים, וממילא כאילו גם מצוות ריבית הייתה מצורפת בזה, באותו תנאי. ועניין המודה וכופר, שאם אתם מקיימים את מצוות הריבית אתם מודים בזה שזה היה התנאי ביציאת מצרים, וממילא מודים שהייתה יציאת מצרים והתחייבתם בזה. ומי שלא מקיים כעין כופר ביציאת מצרים, שלא מודה שהתחייבו בזה ביציאתם. וכמו שאמרנו מצוות עבדות קשורה עם מצוות "אנכי ה' אלקיך", ולכן: '"אני ה'" מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמים; וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמים', שבקבלת מצות ריבית מחיל על עצמו בדרגה גבוה את "אנכי ה' אלקיך", שמקבל על עצמו מלכות שמים אף במצווה קשה שכזו, מצוות ריבית. שאומר שה' הוא אלוקינו המוציאנו ממצרים לעובדו-להיות לנו לאלוקים. בפס' מופיע "וחי אחיך עמך". '...לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך' (ב"מ סב,א). למה דווקא כאן נלמד דבר זה? בפשטות כיון שכאן מצוה התורה על חובת הדאגה לאחר, אז נאמר שתעזור ליהודי, שיחיה אתך כראוי, ולכן לא לתת לו בריבית, וממילא על הדרך גם נלמד על הדין לחיי אדם... ואולי אפשר שבאה התורה להדגיש את חומרת העניין, שלכן מביאה כאן ללמוד למקרה של סכנת חיים, שדווקא אז אתה עדיף על חברך (ולב"פ אפילו עדיף ששניהם ימותו), אבל בשאר הדברים יש עליך חובה לעזור לאחר. וזה הובא בענייני ריבית, כדי לומר שאע"פ שזה דבר קשה בכ"ז תתייחס לזה כעין סכנת חיים לחברך, שאתה יכול להצילו, ובכך תתגבר על יצרך שמעכב מלתת לו כראוי בלא ריבית. ואף יש בזה משום קשר של חיים, שאומרת הגמ': 'ואמר רב נתן בר אבא אמר רב: כל המצפה על שלחן אחרים, עולם חשך בעדו, שנאמר (איוב טו, כג) "נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חשך". רב חסדא אמר: אף חייו אינן חיים' (ביצה לב,ב), ובמקרה של אדם שנצרך לכספך, ואתה נותן לו בריבית, זה אפילו יותר חמור, ולכן וודאי הוא כנחשב שחייו אינם חיים. לכן מביאה התורה כאן את הדין של חיי אדם, לומר שתתייחס לזה כמו סכנת חיים לאדם, שחייו אינם חיים יותר, ולכן כיון שביכולתך לעזור לו, עליך לעוזרו ולהציל את חייו, ולכן עליך לתת לו הלוואה ללא ריבית. ואולי באה התורה לומר שאם אתה מלווה בריבית זהו משום אכזריות גדולה, שאתה לא עוזר לחברך (אלא מנצל את צרכיו) הצריך לך, וזהו כעין: '...כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל. בעא מנייהו עסקא, ולא יהבו ליה. מזוני מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קא אתו, דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך" כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' (שם). ממילא אומרת התורה שאם אינך דואג לחברך (כמו המקרה של שבתאי ב"מ) [אלא מנצלו] זהו כהוכחה שאינך מזרע ישראל, אינך אחיו (שלכן הוא לא נחשב "אחיך"), אלא הנך מהערב רב, ולכן לא חל בך הדין של חייך קודמים לחיי חברך, שזה דווקא בישראל ולא בגוי. לכן הובא כאן לרמז על מעלתו של ישראל בדינו, ברמז על הקשר למידותיו המיוחדות שלכן שלא ילווה בריבית לישראל (אבל לגוי מותר להלוות בריבית).