התורה מדברת כאן על "קרבנות נדבה" (כמו שכתב רש"י לקמן א, ב), שהם הקרבנות שהקריבו ישראל מיד בימי המילואים. שאחרי שנדבו ישראל להקמת המשכן בנדיבות גדולה, הנה תיכף בהזדמנות הראשונה שהיו יכולים להקריב קרבנות - הקריבו קרבנות נדבה (עיין בזה בארוכה בלקו"ש חי"ז עמ' 9 ואילך).

ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). כמו שישראל הראו כאן להקב"ה נדיבות וחביבות יתירה, הנה גם הקב"ה הראה כאן לישראל נדיבות וחביבות גדולה – "ויקרא – לשון חיבה".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 14 ואילך)