וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹקִים: (שמות י"ח ה').

   זה לא סוד שכל אדם משבח את זולתו במה שחשוב אצלו וכפי סולם הערכים שלו, ואילו מעשה שלא תופס אצלו מקום של חשיבות, הוא לא יחלק עליו מחמאה ולא יתן לו קומפלימנט.

   לדוגמא: נער שוליים, מחמיא לחברו השובב על תעלוליו ומעלליו הפסולים והמסוכנים, בו בזמן שאדם מן היישוב נוזף במבצע התעלול. וכל זאת למה? מדוע כל אחד מגיב אחרת?

   משום שכל אחד פועל על פי סולם ערכים אחר. נער שוליים מסתכל על מעשה הקונדס של חברו כעל מעשה של "גבר", ולכן הוא מחמיא לו על אבירות לבו ושובבות שִֹכְלוׂ. אך אדם תקין מן היישוב, גם הוא מודה שמדובר במעשה של "גבר", אך הכוונה למילה "גבר" בשפה הארמית, שתרגומה הוא "תרנגול" (יומא כ' ע"א). משום כך הוא נוזף בבעל המעשה, אשר מתנהג כמו תרנגול ומזלזל בחייו, ונכנס לסכנה שלא לצורך.

   אכן, לכל אחד יש את סולם הערכים שלו, וזה מה שמניע אותו כאשר הוא "נוזף" או נותן "מחמאה".

   למי שלא יודע, גם לתורה יש "סולם" משלה, וגם היא מחלקת מחמאות וקומפלימנטים למי שמתנהג יפה. דוגמא לכך אנו מוצאים אצלנו בפרשה, היכן?

   וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן... אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר...

   שואל רש"י הקדוש, לשם מה ציינה התורה שיתרו בא אֶל הַמִּדְבָּר? והרי אנו יודעין שאם הוא בא למשה - ממילא הוא גם בא למדבר, שהרי שם היה משה.

   עונה רש"י הקדוש בזו הלשון: בשבחו של יתרו דִּבֶּר הכתוב. שהיה יושב בכבודו של עולם, ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה.

   התורה משבחת את יתרו על כך שהיה לו "כל טוב", נוחות מופלגת וגשמיות מושלמת, ולמרות זאת הוא עזב ונטש הכל ויצא אל המדבר והשממה, כדי לשמוע דברי תורה ממשה רבנו.

   המעשה הזה עשה בשמים רושם מאוד גדול - ונחקק לדורות, וזכה להיכתב בספר התורה במילים וַיָּבֹא יִתְרוֹ... אֶל הַמִּדְבָּר.

   מכאן אנו למדים שאדם שנוטש את נוחותו וגשמיותו למען הבורא ותורתו, אזי הופך הוא לידיד ה', וה' משתבח בו בכל העולמות, וגם עליו נאמר השבח וַיָּבֹא יִתְרוֹ, מושיקו, דני, יוסי, אֶל הַמִּדְבָּר.

   והשאלה נשאלת: הרי יתרו המיליונר והאביר יכל ללכת לחוף הים בזמן הקסום של השקיעה, לשבת שם ליד שולחן עגול עם כוס קפה ועוגת דבש, הוא יכל גם להביא לשם את הלהקה המפורסמת "זוזו הצידה" של "הכושים הלבנים", כדי שינעימו לו את הרקע במוסיקה שקטה ומהפנטת - המשתלבת עם שאון גלי הים ועצי הקוקוס והקקטוס הפזורים סביב... וכך, עם כוס קפה ועוגת דבש וצלילי הטבע והכושים והקוקוסים, הוא היה מוציא מהכיס את הגמרא המתוקה, מדפדף לסוגיה הרצויה, ופותח בלימוד פורה וסוער ומרגש עד לדמעות.

   לשם מה יתרו היה צריך לעזוב ולנטוש את ההנאות והבילויים - כדי ללמוד תורה במדבר הצחיח והשומם? מדוע הוא לא שילב בין השניים - ולחינם התאמץ וחרק שיניים?

   התשובה טמונה במשנה (אבות ד' י"ג). רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם. כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. ומבארת הגמרא (יומא ע"ב:), כתר כהונה - זכו בו הכוהנים. כתר מלכות - זכה בו דוד וזרעו. כתר תורה - עומד ומונח, כל הרוצה ליטול יבא ויטול.

   אלא שרבותינו היקרים (רבינו בחיי דברים ל"ג ד', בית הבחירה למאירי אבות ד', ועוד) הוסיפו עוד שתי מילים חשובות על כתר תורה, ואלו הן: כתר תורה עומד ומונח בקרן זווית.

   ונשאלת השאלה, מה רוצים רבותינו להדגיש לנו בתוספת הזו? התשובה טמונה בסיפור הבא:

   (תענית ז.) ביתו של הקיסר פגשה את רבי יהושע בן חנניה שהיה מגדולי הדור וחכם גדול, ואמרה לו בזלזול: חוכמה מפוארת בכלי מכוער.

   במשפט הזה היא קנטרה אותו על כך שהוא לא היה נאה, ושאלה אותו "כיצד יתכן שעשה הבורא שידוך כל כך לא מתאים", והכניס חכמה רבה ומפוארת - בכלי לא נאה כמוך?

   השיב לה רבי יהושע בשאלה: ובמה אביך מאחסן את יינו המשובח? ענתה בת הקיסר "בכלי חרס".

   שאל אותה רבי יהושע: ומדוע אביך העשיר מאחסן סחורה מפוארה (יין) בכלי מכוער (חרס)? למה הוא לא מאחסן את היין בכלי כסף וזהב? וכי כך נאה וכך יאה לגביר אביר וכביר כמוהו?!

   שמעה בת הקיסר את דברי רבי יהושע, והבטיחה לו לתקן את המחדל והעיוות, ובו ביום ניגשה לאביה וביקשה ממנו לתקן את הליקוי החמור. כמובן שהקיסר נכנע לטענה הכבירה והלוגית, והעביר את כל היין שברשותו מכלי חרס לכלי כסף וזהב.

   הזמן חלף ודלף, והגיע היום בו הקיסר החליט להתענג ולהתפנק וללגום מיינו המשובח. הוא רץ כצבי והתגבר כארי וירד אל מרתפו האפל והקר, כדי להביא את הנוזל המובחר והיקר. אך שוד ושבר. הכל מעופש ומקולקל, ואין אפילו כוסית אחת לרפואה. עשה הקיסר "אחד ועוד אחד", והבין שהסיבה נעוצה בכך שהוא העביר את היין מכלי חרס לכלי זהב.

   באותו רגע קרא הקיסר לְבִּיתוׂ ושאל אותה: "מי הכניס לך את הרעיון המסולף - להעביר את היין מכלי חרס לכלי זהב"? השיבה לו ביתו: רבי יהושע בן חנניה, הרב של היהודים, החכם הגדול, הוא זה שעומד מאחרי הרעיון החלמאי הזה.

   קרה הקיסר לרבי יהושע ונזף בו: מדוע הולכת שולל את בִּיתִי, וגרמת נזק גדול בְּבֵיתִי והרס רב למרתף היין שלי?

   סיפר לו רבי יהושע דברים כהווייתם, ושח לו את פרטי המאורע כפי שהיה.

   דע לך קיסר יקר שלא ניגשתי לבתך והצעתי לה "הצעת ייעול" הרסנית ודורסנית. פשוט היא זלזלה בי ואמרה עלי "חכמה מפוארת בכלי מכוער", והשבתי לה באותה מטבע "שאף היין המפואר - מונח בכלי מכוער".

   בדברים אלו רמזתי לה, שיש דברים שסוד ההצלחה שלהם זה הפשטות והצניעות, וכאשר הופכים אותם להמוניים ורהבתנים - זה פוגם בכל הקסם שבהם. וכמו "שהיין" לא מתקיים בכלי זהב - אלא בכלי חרס זול ופשוט, כך גם "חכמת התורה". ככל שהאדם פחות נאה ויפה, כך חכמת התורה פועלת אצלו יותר ומעלה אותו ומרוממת אותו לפסגות גבוהות יותר.

   בדברים הללו עניתי לביתך על שאלתה, והבהרתי לה שהכיעור אצלי הוא יתרון ולא חיסרון.

   לאחר שהגמרא מביאה את הסיפור הזה, היא שואלת שאלה עצומה! הרי היו הרבה גדולי ישראל יפים ונאים, ולמרות זאת הם היו חכמים גדולים. [כמו רבי יוחנן שהיופי שלו היה "לשם דבר" (ברכות כ.)]. אם כן כיצד זה מסתדר עם המסר של רבי יהושע הנ"ל, שהיופי והחכמה לא בדיוק הולכים ביחד?

   עונה הגמרא: אמת. בהיסטוריה היו גדולי ישראל יפים ונאים. אך אם הם היו נאים פחות, הם היו חכמים יותר. משום שהתורה מחזרת אחרי הפשטות, וככל שהאדם רחוק יותר מהגשמיות והיופי, כך התורה נחקקת בו יותר ועושה אצלו רושם יותר גדול, שהרי התורה נמשלה "למים", וכמו שמים נמשכים למקום נמוך, כך התורה נמשכת לפשוטים יותר, בגשמיות וביופי (תענית ז.).

    מעשה נוסף מובא בחז"ל (אבות ו' ט') אשר מעביר לנו את המסר הזה מזווית נוספת:

   אמר רבי יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגש בי אדם אחד ואמר לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי - רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו - מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני. אמר לי - רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו - בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה.

   רבי יוסי הבין בעומק דעתו, שיש תורה ויש תורה. יש תורה של "מקום תורה" ויש תורה אחרת, ויש הבדל תהומי ביניהם! רבי יוסי לא הסכים תמורת כל הון שבעולם, ללמוד תורה במקום שאינו "מקום תורה".

   רק רגע! מי אמר לו שהמקום השני אינו "מקום תורה"? מדוע הוא חורץ את תשובתו לאותו הֶלֶך ומודיעו שהצעתו לא באה בחשבון - בטרם הוא בודק את העניין?

   רבי יוסי שָׁזָר בתוך דבריו סוד מאוד יקר ומתוק, יקר יותר מיהלום, ומתוק יותר מתפוח בדבש. רבי יוסי מלמדנו "שמקום תורה" "וכסף וזהב ותענוגות", אלו שני קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים, ולעולם אי אפשר למזג ולזגזג ביניהם. או שחיים כך - או שחיים כך. ממילא אם במקום ההוא יש נוחות ועושר וכל טוב, הרי שחסר את המסירות וההקרבה, וזה כבר לא יכול להיות "מקום תורה". זה מה שגלום במילותיו איני דר אלא "במקום תורה". רוצים להבין את דבריו של רבי יוסי יותר לעומק?

   אומר רבי שמעון: שלושה מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן - אלא על ידי יסורים. המתנה הראשונה, זו התורה הקדושה (ברכות ה.).

   רבי שמעון בר יוחאי מגלה לנו כאן שתי ידיעות נפלאות. א) התורה היא מתנה טובה ולא עונש ומאסר. מי שסובר אחרת, מומלץ לו לאמץ את הפסוק "טַעֲמוּ - וּרְאוּ כִּי טוֹב" (תהילים ל"ד ט'). ב) הכרטיס כניסה להיכל התורה, אינו חליפה ארוכה ולא כיפה עמוקה, לא זקן מחודד ולא ישיבה במזרח או בצד, וכמובן שלא מכונית שרד ולא לישכה ומשרד!!!

   הכסף היחיד שניתן לקנות איתו תורה, זה יסורים. פירוש "הקרבה ומסירות", צניעות ופשטות, ולא חיי תאווה ומתירנות.

   זה בעצם מה שרבי יוסי השיב לאותו אדם. אם תיתן לי כסף וזהב ותאוות וכו' - ותיקח ממני את העוני והצער וההקרבה והמסירות, אני יאבד את "המקום תורה", ובכך אני בעצם יאבד את "קניין התורה" שלי, וזה איני מוכן לעשות תמורת כל הון שבעולם.

   למסר הזה התכוונו רבותינו כאשר אמרו "תורה מונחת בקרן זוית". בצד, במקום הנמוך, רחוק מהכבוד והשררה והיופי והנוי והכסף והזהב והתענוגות.

   את המסר הזה ידע יתרו. זו הסיבה שהוא לא הביא את התורה אליו, אל מרבצי האושר והעושר ותאוות העולם הזה, אלא נטש את הכל והלך "לקרן זוית", למדבר השומם, כדי לגמוע בצמא את תורת ה', וזכה לקיים את הנקודה של "הוי גולה למקום תורה" (אבות ד' י"ד).

   יתרו היה זך בנפשו ואיתן בשאיפתו ועקשן ברצונו ויציב במסירותו, והוא הקריב למען התורה את נוחותו וכל אשר לו, וזכה להגיע לרום המעלה, עד כדי כך ששמו נחקק באחת מפרשיות התורה (פרשת יתרו), ובאיזו פרשה? בפרשה של מתן תורה, של עשרת הדיברות.

   אכן יתרו זכה להתחבר לתורה ב100 אחוז, וזה גם מרומז בשמו. "יתרו" בגימטרייה זה 616, "התורה" בגימטרייה זה גם 616. אותו דבר!

   אם נתעמק בסוגיה הזו, נגלה שטמונה כאן פנינה נוספת.

   בהתחלה יתרו יצא לקראת התורה, הוא עשה אותה עטרה לראשו וגלה למענה עד למדבר. אך מתברר שגם התורה יצאה לקראתו ועשתה אותו עטרה לראשה, והשתמשה בשמו לאחת מפרשיותיה.

   וזה מלמדנו שאם האדם מתאמץ ומתמסר ובא לקראת התורה, באותה מידה גם התורה באה לקראתו ומתחברת איתו ומתגברת אצלו יותר ויותר.

   בואו נעמיק יותר!

   ישנו משפט מדהים ומרגש, אשר אלמלא היה כתוב - לא היינו מסוגלים לאומרו. המשפט אומר כך: ה', התורה, עם ישראל, שלושת אלו זה דבר אחד. (זוהר שמיני ל"ו ע"א). במשפט הזה טמון כל מה שאמרנו עד עכשיו, וביאורו הוא כך: על ידי התורה, עם ישראל וה' הופכים לדבר אחד (עיין בהקדמת "פי חכם" - מבעל הסולם, ותבין סוד העניין).

   מי ששם לב רואה שלא כתוב כאן שהתורה ועַם ישראל והפיצוחים והיאכטות... זה דבר אחד, אלא מדובר ברשימה משולשת ומאוד מצומצמת.

   ללמדך, שככל שהאדם היהודי ממעט בכל מה שמסביב ומצמצם את חייו לחבילה המשולשת של "ה' והתורה ועם ישראל", ככל שהוא מוציא יותר את "התוספות" שמעבר לכך, את ההנאות והפינוקים והבילויים והתפנוקים, כך הוא מזדכך ומתאחד יותר עם ה'. זה פלא שהתורה משבחת את יתרו על כך שגלה למדבר - למקום תורה? זה פלא שהוא זכה ששמו נחקק בפרשיות התורה - ועוד בפרשה של עשרת הדיברות?

   זה כל כך עמוק ומתוק, מי שמתבונן בזה שואב מכאן הרבה עידוד וכוח רוחני וגשמי, פיזי ונפשי, הוא וכל בני ביתו. מה כוונת המשורר והפייטן?

   כמובן שכל בתי ישראל מתוקים ונפלאים, נאים ומעולים, וראויים לכל התארים הנשגבים. אלא שישנו בית אחד גבוה עוד יותר. בית של בן תורה.

   בית של בן תורה זו ליגה וגלידה אחרת, גבוהה מעל גבוהה, זה בית של "מקום תורה", את הבית הזה רבי יוסי חיבב יותר מכל ארמון פאר אחר, ועל הבית הזה נאמר ה' והתורה וישראל זה דבר אחד.

   אולי בבית הזה חסר פיתות ופיצות וערגליות ושאר ירקות, מסתבר שהבית הזה לא רואה את קירות בתי המלון, את שולחנו לא מפארים האבטיח והמילון, בקושי יש שם פרוטות לקנות איזה בלון, אך מצד שני בבית הזה יוקדת "שמחה פנימית", ולא צריך להבעיר את הסיפוק ושמחת החיים על ידי טיסה מרגיעה מעל הרי האלפים, ולא על ידי נסיעה בגשר ברוקלין העתיק והארוך (verrazano narrows bridge), גם לא על ידי ארוחה חלבית ב-200 שקל באיזו מסעדה פסטורלית בחיק הטבע, פשוט השמחה מנת חלקם תדיר, ומתקיים בהם הפסוק בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י' כ"ב). מי שיש לו ברכת ה', העצב אינו מנת חלקו.

   תסתכלו על שמחת החיים של אברך ממוצע, הגר בבית דל ומצועצע, תביטו על חינוך וחיוך ילדיו, אם תבואו אליו לשולחן השבת הפשוט והצנוע, יהיה לכם כל כך נעים וחמים וטעים, ותרגישו הרגשה רוחניות ופריחה אמיתית - הרבה יותר מכל בית מלון אחר. שהרי מי שהוא אחד עם התורה ועם בורא עולם, יש לו את הכל. אומנם בגשמיות הוא מקוטלג בתחתית הרשימה, אבל באושר הפנימי - הוא לוקח את המקום הראשון, וכמו שנאמר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט). תשאלו אפילו את יתרו שהסכים לנטוש הכל למען התורה, ואת רבי יוסי שוויתר על כל הכסף והזהב - והכריז שאינו מוכן לדור אלא "במרום תורה".

   אלא מה, לא תמיד האדם מסוגל להגיע לפסגה הגבוהה הזו של יתרו - ולמסור נפש על לימוד התורה, מתוך וויתור על תענוגי ומחמדי העולם הזה. יש כאלו שטוענים שזה גדול עליהם, הם כבר מבוגרים ומוברגים במצבם, ולא שייך שהם ישנו את מעמדם הנוכחי. אם כן כיצד הם יכולים להתחבר עם ה', ולזכות להיכנס לקבוצה שנאמר עליה "ה' התורה ועם ישראל זה דבר אחד"?

   אל יאוש ודאגה, לא תמה התקווה, בורא עולם נתן עצה לזו הבעיה, וכתב את הדברים בפסוק מפורש. עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר: (משלי ג' י"ח).

   מי שמחזיק בתורה ותומך בה כפי כוחו, אדם שתומך בתלמידי חכמים, בכוללים וישיבות, נקרא "שליח מצווה" - ובורא עולם מבטיח לו שהאושר יהא מנת חלקו, וכמו שנאמר וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

   האדם הזה גם זוכה להצלחה בפרנסה, וכפי שכותב "האור החיים" הקדוש על הפסוק "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים ל"ג י"ח) את הדברים הבאים:

   אין אדם יודע ביציאתו לסחורה, אם יצליח או לא... לכן אמר לזבולון "שמח מעת יציאתך", כי בודאי תצליח. משום ששליח מצוה אתה, לזון לומדי תורה.

   כמו כן, אדם התומך בתלמידי חכמים זוכה על ידי כך ללמוד בעצמו תורה בעולם הבא, ביחד עם כל הצדיקים (פסחים נ"ג ע"ב, ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד).

   יהודי יקר! אם זכית ללמוד תורה ולהתחבר עם בורא עולם, אשריך ואשרי משפחתך, וזכותך גדולה לאין ערך ושיעור, ושכרך שמור לך לעולם הבא, ואת הפירות תזכה לטעום עוד בעולם הזה (פאה א' א'), והאושר הפנימי והאמיתי ישכון בלבבך ובביתך, ויתקיים בך הפסוק "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".

   ואם לא זכית לממתק הזה ואינך נמנה על עמלי תורה, יש לך אפשרות זמינה ועצה נפלאה להפוך לידיד ה' ולהתחבר עם התורה ולזכות לאושר ושמחה, על ידי שתקיים את הפסוק "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ - מְאֻשָּׁר".

   יתכן וישנם בודדים המרגישים מאושרים גם בלי התורה, אך אין ספק שאין זו נחלת הכלל. ולאלו הסוברים אחרת, נגלה שהנושא הזה כל כך ברור ושקוף ואפילו הגויים מודים בו, וכפי שניסח זאת הבחורצ'יק האנגלי שייקספיר, במילים הבאות: העולם הוא במה אחת גדולה והחיים הם הצגה, או שהם טרגדיה או שהם קומדיה. [אך מאושרים - הם לא!!!].

   אפילו הפילוסוף היווני סוקרטס, כאשר נשאל פעם "מה הוא רוצה שהילדים שלו יהיו", ענה כך: לא חשוב לי מה, העיקר שיהיו מאושרים. אכן האושר הפך לאגדה קדומה ורדומה ומהווה "חלום" מתוק, אשר נדיר מאוד להגשימו.

   היום גילינו שתי דרכים להשגת האושר. 1) על ידי לימוד ועמל התורה. 2) על ידי תמיכה ועזרה ללומדי התורה. אך כאן המקום לציין נקודה מאוד עדינה, אשר תובן על ידי הסיפור הבא.

  יהודי אחד ניגש אל הרב שך זצ"ל, ושאלו שאלה מאוד מהותית. לאור דברי חז"ל הברורים שמי שתומך בתורה זוכה לפרנסה טובה ונהיה שותף עם ה' - ואף יזכה ללמוד תורה בגן עדן ביחד עם כל הצדיקים, אם כן למה לי להתאמץ וללמוד תורה? הרי אני עשיר גדול, וביכולתי לתת לכסף לעשות עבורי את העבודה, ועל ידי כך ליהנות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא?

   השיב לו הרב שך זצ"ל את המשפט הבא: אמת, עולם הבא יהא לך. גם פרנסה טובה מובטחת לך, ואפילו אושר ושמחה יהיו מנת חלקך. אך למרות זאת, את העולם הזה - אתה מחמיץ!!! שהרי המתיקות והנעימות והמעלה שחש אדם הלומד תורה, לא ניתן לתאר ולשער, ולא להשיג ולרכוש תמורת כל הון וממון שבעולם. השלום בית נראה אחרת, חינוך וחיוך הילדים עולים רמה, התפילה נהיית יותר טעימה וערבה, קל יותר לעבוד על המידות, החיים מקבלים משמעות הרבה יותר עמוקה!!!

   משום כך, על כל אחד להילחם עם היצר בכל הכוח, ולקבוע לפחות שיעור יומי - וללכת אליו בקביעות. לא רק בשביל העולם הבא, אלא גם לזכות "לאיכות חיים" אחרת בעולם הזה.

   שאלה לסיום: יתרו הצדיק הקריב את כל אשר לו, את נוחותו ומלכותו, וגלה עד למדבר השומם כדי ללמוד תורה. אך ממנו לא דורשים לשנות אורחות חיים ולעבור למדבר שומם, בסך הכל מבקשים ממנו לקבוע איזה שיעור פצפון, או להתמיד יותר בכולל, ובכך להתחבר עם ה' ולזכות לסל הברכות וצרור המפתחות אשר פותר את כל הבעיות והצרות.

   מה כל כך קשה? למה זה לא כדאי?