אחד הדברים המרתקים בצפייה בצייר המצייר ציור הוא לראות איך משיכות מכחול חסרות משמעות לכאורה נהפכות פתאום לתמונה מרהיבה. הצופה רואה קו פה קו שם, כתם פה וכתם שם, ורק בסוף מתחברים כל חלקי הפאזל ומתגלה התמונה השלמה.

גם בחיים אנחנו רואים הרבה אירועים נקודתיים, שלכאורה אין קשר ביניהם. אבל לפעמים הפרספקטיבה של הזמן מאפשרת לנו לראות תמונה רחבה יותר, ואז מתברר שלפנינו מהלך שלם, שכל האירועים הנקודתיים היו משיכות המכחול שיצרו בסופו של דבר את התמונה הגדולה.

סיפורה של מגילת אסתר ממחיש היטב את הדרך שבה רצף של אירועים מתחבר למרקם אחד. אנחנו קוראים את המגילה בתוך חצי שעה עד שעה, ונדמה לנו שכל המאורעות קרו זה אחר זה. למעשה הסיפור שהמגילה מגוללת נפרשֹ על פני עשר שנים, ולא בהכרח נראֶה קשר בין מרכיביו.

משתה אחשוורוש, שבו המגילה נפתחת, מתרחש בשנה השלישית לשלטונו. האירוע הבא, בחירתה של אסתר למלכה, קורה ארבע שנים לאחר מכן, בשנת שבע למלכותו. אחר-כך קורה עוד אירוע נקודתי – מרדכי חושף את מזימתם של בגתן ותרש להתנקש במלך, והמעשה נרשם בספר דברי הימים. חולפות עוד שנים והמן עולה לגדולה ונעשֶה ראש השרים. תשע שנים אחרי המשתה מוכרזת גזֵרת ההשמדה שהמן יוזם, ועוברת כמעט עוד שנה עד ה"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

מי שאינו רואה את התמונה השלמה סבור שיש כאן שורה של אירועים שאין קשר ביניהם. אנו נזקקים לסיפור המגילה ולחיבורים שעושים בעבורנו חכמינו זיכרונם לברכה כדי להבין שאלה חוליות המרכיבות מבנה שלם. הוא מתחיל בהשתתפות היהודים במשתה אחשוורוש, עובר דרך הקדמת הרפואה למכה בדמות בחירתה של אסתר למלכה וחשיפת מזימת ההתנקשות על-ידי מרדכי, ומגיע לשיאו בגזֵרת המן ובסיומה המפתיע.

המגילה מסייעת לנו לחבר את הקצוות, בהבלטת האירועים הרלוונטיים. הלוא באותן עשר שנים קרו בממלכת אחשוורוש עוד אירועים רבים. כאן נדרשת יכולת לבודד את ההתרחשויות המשמעותיות, לחבר נקודה לנקודה ולרקום את הסיפור השלם.

גם אנחנו חיים בתוך מהלך גדול, ולא קל לנו לראות את התמונה הרחבה. יש עליות ומורדות, התקדמות ונסיגה, שינויי כיוון חדים. יש אירועים שמרוממים את מצב הרוח, ויש דברים שמעוררים בלבנו דאגה. אבל מכיוון שאנחנו מאמינים כי יד ההשגחה היא המנווטת את האירועים, ברור לנו שבסופו של דבר הכול יהיה לטובה.

מבט מלמעלה על אירועי עשרות השנים האחרונות יגלה כי בהתפזר האבק קורים פה דברים מופלאים. מי זוכר שלפני כשלושים שנה דיברו על סכנה דמוגרפית, ופתאום בא גל עלייה ממדינות חבר העמים שהביא לנו יותר ממיליון יהודים. כמה דאגנו מאיומי הצורר העיראקי, וראו איפה הוא ואיפה אנחנו. זה למעשה סיפורו של פורים – ידו של הקב"ה שמובילה את עם ישראל לעבר גאולתו. פורים שמח!

בימי הפורים בתי חב"ד מפעילים ברחבי הארץ מוקדים לקריאת המגילה ברצף. במקומות רבים מוקמים אוהלים מיוחדים, שבהם יקראו את המגילה שוב ושוב. באוהלים האלה יוכנו מראש כיפות, חוברות של מגילת אסתר, רעשנים ועוד. בכמה מקומות יקבלו המשתתפים אחרי קריאת המגילה שקיות של 'משלוחי מנות' ומטבעות ל'מתנות לאביונים', כדי שיוכלו מיד לקיים עוד שתיים ממצוות היום.

הגמרא קובעת שה"ונהפוך הוא" אינו עיקרו של נס פורים, אלא זה היה תוצאה של הנס העיקרי, שהוא "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". הדבר מעורר תמיהה: וכי עליית מרדכי לגדולה, בציווי של אחשוורוש להרכיבו על הסוס, היא עיקר הנס? הלוא אסתר יכלה לפעול גם בלי זה! לכאורה "בלילה ההוא" איננו עיקרו של הנס, אלא פרט טפל לו.

זאת ועוד: סיפורי הניסים של עם ישראל לא נועדו רק להיות זיכרון טוב, אלא לספק השראה ולימוד לחיי היום-יום. איזה לימוד אפשר להפיק מקריאת הנס של "בלילה ההוא נדדה שנת המלך"?

מוסבר בספרי החסידות שנדודי השינה של אחשוורוש נבעו מכך ש"נדדה שנת מלכו של עולם", כמסופר במדרש. בזמן הגלות השכינה מצויה כביכול במצב של 'שינה', וכך יכולה להתרחש פגיעה בעם ישראל. "בלילה ההוא" חלה התפנית. הקב"ה כאילו 'התעורר' להציל את עם ישראל, ומכאן כבר החלה שרשרת הניסים.

אך לכאורה איזה 'נס' יש כאן, הלוא זה אמור להיות המצב הרגיל! כשם שאב דואג לבנו ועושה הכול שלא יחסר לו דבר, כך הקב"ה אמור להיות עם בני ישראל, בבחינת "בכל צרתם לו צר", ועליו לדאוג לכל מחסורם ברוחניות ובגשמיות. כשם שאב איננו מסוגל לישון ביודעו שבנו סובל, כך לא אמורה להיות שינה כביכול אצל "מלכו של עולם". וכאן אומרים ש"נדדה שנת מלכו של עולם" הייתה נס, כאילו אין היא הדבר הטבעי ביותר.

כאן בא לידי ביטוי הקשר המיוחד שבין בני ישראל לקב"ה. לאומות העולם ניתנו שבע מצוות בלבד, ובכך מסתכם הקשר בינם ובין הקב"ה. אך על עם ישראל אומר הקב"ה: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה".

הקב"ה מבקש מכל יהודי להיות קשור אליו בכל לבו ונפשו. זה קשר הדדי, בבחינת "במידה שאדם מודד בה – מודדין לו". לכל יהודי יכולת להשפיע במעשיו על יחסו של הקב"ה אליו. זו הייתה טענת המן הרשע: "ישנו עם אחד". מנקדים המפרשים: "יָשְׁנוּ מן המצוות". לטענת המן, העם הנבחר מועל בתפקידו, והראיה – "נהנו מסעודתו של אותו רשע", ובאותה מידה "גם אלוקיהם ישן הוא".

אלא שאין זו 'שינה' אמיתית. כשם שאדם ישן איננו מת אלא חי, כך הקשר של בני ישראל עם הקב"ה נותר קיים אף אם עומעם. לכן הקב"ה חרג מהכללים וחולל נס, ש"נדדה שנת מלכו של עולם". הדבר גרר מיד תגובה דומה בעם ישראל, כמים הפנים לפנים, ובני ישראל התעוררו וגילו את כוח מסירות הנפש שבתוכם, ובזכותו זכו להצלה.

זה אפוא המסר של נס "נדדה שנת המלך": יהודי לעולם איננו 'מת' ברוחניות. בתוך-תוכו הוא 'ער' ומחובר לקב"ה, ודיי בהתגברות על היצר כדי לגלות זאת. יש להעיר את היהודי משנתו בדרכי נועם, ועל-ידי זה יתגלה ש"לבו ער"!

״איש יהודי היה בשושן״ (אסתר ב,ה). מרדכי היה יהודי לא רק בבית המדרש, ולא רק בביתו התנהג כיהודי, אלא גם ב״שושן״, בעיר, ברחוב, בין הבריות.

״ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים״ (אסתר א,יג). ״יודעי העתים״ אלו הפוליטיקאים, המשנים את דעותיהם מעת לעת ומתאימים את השקפותיהם למשב הרוח...

״ודתיהם שונות מכל עם״ (אסתר ג,ח). ״ודתיהם״ – מצוות דתם מחייבות אותם להיות ״שונות מכל עם״ – להיות שונים מכל העמים האחרים.

״מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו דור כליה, מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע״ (מגילה יד). לא דיי שלא היו עצובים על שאולצו לאכול מאכלים אסורים, אלא גם נהנו מזה. מי ששמח בחטאו עונשו גדול מאוד.

״ישנו עם אחד מפוזר ומפורד... ודתיהם שונות״ (אסתר ג,ח). גם כשעם ישראל ״מפוזר ומפורד בין העמים״, הכול מכירים ואף אומרים ש״ישנו עם אחד״, עם אחד ויחיד; וזה דווקא על-ידי ש״דתיהם שונות מכל עם״.

"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" (אסתר ג,ב). מדוע הדבר נאמר בלשון עתיד? כי בכל דור ודור יש בישראל צדיק שאינו כורע ואינו משתחווה. לכן ביקש המן להשמיד חלילה את כל "עם מרדכי", שכן הבין כי גם אם יצליח לפגוע במרדכי, יקום צדיק אחר במקומו, ואף הוא לא יכרע ולא ישתחווה.

"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר ט,כח). הניסים שהקב"ה עושה לעם ישראל לא יעברו לעולם מתוך היהודים; בכל דור ודור הם מתחדשים.

"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" (אסתר ד,יד). הרבה שלוחים למקום לשלוח על-ידם רווח והצלה לבני ישראל, אך מי שאינו עוזר לחברו, עליו נאמר "את ובית אביך תאבדו" – תפסידו את הזכות. אסור לאבד את הזכות הגדולה להיות שליח ה' לעשות טובה ליהודי שני.

״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר״ (אסתר ב,ה). הצלחתו של מרדכי בבית המלך הייתה מכוח היותו ״בן יאיר״. אביו האיר לו את ימי ילדותו, שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה, הניח לו תפילין, והוא ראה בביתו איך מתנהגים בחגי ישראל ואיך יום רגיל מתנהל כיום יהודי. אור זה הוא שגרם להצלחתו בבית המלך.

פעם אחת ישב רבי אברהם מטריסק בסעודת פורים ופתאום נכנס לאווירת דבקות והחל לדבר עם הקב"ה ולבקש ממנו שלא ימתין עד שהדור יהיה זכאי אלא יביא את הגאולה מיד.

בתוך הדברים אמר בלשון המגילה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת" – אם חלילה לא תגאל את עם ישראל עכשיו, אזיי "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – היהודים עלולים לחשוב שישועתם תבוא ממקומות אחרים, זה יהיה מהנדס וזה יהיה עורך דין, אבל אז "את ובית אביך תאבדו" – התורה, שהיא מא' ועד ת' (א-ת), והתפילה שהיא ירושה לנו מאבותינו, ישתכחו חלילה.

"ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", סיים הצדיק, "הלוא אין מלך בלא עם"!

"בפורים כל הפושט יד נותנים לו. אם כן, הלוא פורים הוא זמן תשובה, שכן הקב"ה פושט אלינו את ידו, ועלינו לתת לו את ידנו ולשוב" (רבי יצחק מסקווירה)

פורים בחצר אלכסנדר היה אירוע מיוחד. השמחה הגדולה התפרצה כנהר גועש בבית מדרשו של ה'ישמח ישראל'. זו גם הייתה שעת רצון בעבור כל הזקוק לישועה.

מאחורי השמחה הגועשת עמד חסיד שכוחו רב לו בהעלאת חיוך על פני הרבי. זה היה ר' ירחמיאל קינובר, תלמיד חכם ובעל מדרגה, שגם ניחן בפיקחות ובשנינות, ובכישרון נאום יוצא דופן.

ברגע השיא של סעודת הפורים היה ר' ירחמיאל עולה על השולחן, מבושם כהלכה אך עדיין פיכח דיו, ופוצח בשרשרת של אמרות מחורזות, שיש בהן מן ההלצה אך הן גם נושאות בכנפיהן רוח של התעוררות.

בין לבין ניגשים החסידים אל הרבי ומעלים את משאלות לבם. באותה שעה מתגלגלים המופתים על שולחנו של הרבי, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

שנה אחת היו פניו של הרבי רציניות ואווירה כבדה שרתה באולם. מאמציו של ר' ירחמיאל לשמח את הרבי לא צלחו. הוא הכביר שפע של פנינים במתק לשונו, עורר פרצי צחוק בקהל, אולם פניו של הרבי נותרו חתומות. האווירה הייתה מתוחה.

ואז פתח הרבי ואמר: "בימי הבעל שם טוב נגזרה גזֵרה קשה על קהילה יהודית. ביום הכיפורים הבעש"ט עשה מאמצים עליונים לבטל את הגזֵרה, ללא הצלחה. בשעת נעילה התחזקו הבכיות והתחנונים בבית המדרש. התלמידים הצטרפו אל רבם בזעקות ובכוונות עליונות, אך ארשת פניו החמורה של הבעש"ט העידה כי השערים נשארו נעולים.

"ואז פילחה את בית הכנסת שריקה עזה, קטעה את התפילה והרימה את ראשי המתפללים מן המחזורים. באותו רגע השתנה סבר פניו של הבעש"ט, ושמחה גדולה הופיעה עליהן. בסעודת מוצאי החג סיפר לתלמידיו על השורק – בן כפר פשוט שאינו יודע קרוא וכתוב, אך בתוך לבו רצה מאוד להצטרף לתפילה, עד שתחב את אצבעותיו לתוך פיו ושרק. השריקה הזאת, שבאה ממעמקי הלב, שברה את המסכים המסתירים והעבירה את רוע הגזֵרה".

סיים הרבי את סיפורו ונאנח: "אח! מניין ניקח גם אנו שריקה שכזאת?"...

לפתע נשמע קולו של ר' ירחמיאל: "הרבי מחפש שריקה?! הנה"... ור' ירחמיאל תחב את שתי אצבעותיו בפיו והשמיע שריקה מהדהדת. בבת אחת אורו עיניו של הרבי והכול שב לתקנו, כאילו לא אירע דבר. שמחת הפורים חזרה למתכונתה.

חלפו הימים ואסון כבד פקד את ר' ירחמיאל. בבת אחת איבד את רעייתו ובתו. החסיד השמח נהפך לשבר כלי. שמחת החיים ניטלה ממנו. הניצוץ השובב שבעיניו כבה. גם פיו נעשה סגור ומסוגר. הכול דאגו לשלומו, וגם לשמחת הפורים הקרובה. כשם שאין שמחה בלי יין, כך אין שמחה בלי ר' ירחמיאל, אבל ר' ירחמיאל איננו; לא נותר אלא צִלו בלבד.

השמחה בחצר הרבי החלה כרגיל. ניגונים עליזים בקעו מפיות אלפי החסידים והאורחים, היין נמזג כיד המלך, וכולם ציפו לעלייתו של ר' ירחמיאל על השולחן. ואולם הוא הצטנף בקרן זווית, עיניו שקועות בחוריהן מרוב צער. חבריו החסידים דחקו בו, ניסו לנסוך בו כוחות ועידוד – לשווא.

גם פנייתו הישירה של הרבי לא הועילה. ר' ירחמיאל כורע תחת עומס היגון ואינו מצליח להחזיר את חייו לקדמותם.

שמחת הפורים באותה שנה נפגמה מעט. החסידים יצאו ממנה בתחושת אכזבה. הזקנים שבהם מיהרו אל ביתו של הרבי, שבו ערך את סעודתו הפרטית. גם ר' ירחמיאל גרר את רגליו אל בית הרבי ועמד שפוף בפינת החדר.

"האם זו דרכה של החסידות?", קרא פתאום הרבי לעברו. "היכן היא המצווה להיות בשמחה?".

ר' ירחמיאל השפיל את עיניו ואז פתח ואמר: "מעשה בשני יהודים שהתגוררו בכפר קטן, האחד חסיד וחברו לא חסיד. החסיד ניסה להדביק את שכנו בהתלהבות ובשמחה החסידיות. סוף-סוף מצא אוזן קשבת אצלו, וזה אף הסכים להתלוות אליו בדרכו אל רבו.

"יצאו השניים לדרך, ובעוברם בשדה התנפל עליהם גוי בריון והחל להכותם בחוזקה. החסיד החל לזעוק בקול גדול ולהתחנן על נפשו. שאלו חברו: 'היכן היא מידת השמחה?'. השיב החסיד: 'לא כשסופגים מכות כאלה!'".

ר' ירחמיאל סיים את סיפורו, ויצא מחדרו של הרבי. החסידים ישבו מחרישים, כואבים את ייסוריו של חברם.

ופתאום חזר ר' ירחמיאל. הפעם עטה עליו תחפושת של חוטב עצים פולני. "ראבין", פנה בפולנית אל הרבי, "רואה אתה את בול העץ שבידי? זמן רב אני מנסה לבקוע אותו בגרזן, אך איני מצליח. מה עושים? האם העץ קשה מדיי? הגרזן קהה? אולי אינני מתאמץ דיי?".

נתן הרבי מבט אוהב בעיניו הכאובות של חסידו, והשיב בפולנית: "מה עושים? ממשיכים! ממשיכים! מכים בעץ ושוב מכים, עד שבסופו של דבר ייבקע!".

למשמע הדברים זינק ר' ירחמיאל על שולחנו של הרבי בפנים מאירות, ופצח בשירה רמה, בחרוזים ובמליצות, כדרכו מימים ימימה.

ואמרו החסידים, שבאותה שנה התעלה ר' ירחמיאל על עצמו. וכשנשאל לפשר המפנה שחל בו השיב: "זה כוחו של הרבי".

מקור הדברים בתלמוד הירושלמי (מגילה פרק א, הלכה ה). שם מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי שמעון בן-לקיש. "רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל". הוא לומד זאת מהפסוק (ואתחנן ה, יט) "קול גדול ולא יסף", המלמד שהתורה לא תתבטל. רבי שמעון בן-לקיש אמר: "אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. נאמר כאן 'קול גדול ולא יסף', ונאמר להלן 'וזכרם לא יסוף מזרעם'".

הרדב"ז (בתשובותיו סימן תרסו) מקשה על מאמר זה ושואל איך ייתכן שספר תהילים יתבטל, והלוא בהקרבת הקרבן צריכים לומר שירים מספר תהילים?! ומסביר הרדב"ז כי משמעות הדברים אחרת: "לימות המשיח הלימוד יהיה מפי הגבורה כאשר היה בימי משה רבנו ע"ה, ולא יהיו שם ספקות והוויות, אלא כך אמר פלוני משם פלוני עד מפי הגבורה... ולא יצטרכו אז ללמוד דבר מפי הקבלה, שהם נביאים וכתובים, אלא הכול יהיה מבואר בחמישה סדרי תורה... וזהו שאמר ר' יוחנן: הנביאים וכתובים עתידין ליבטל, שלא ילמדו מהם דבר זולת תורה שבכתב, שממנה נלמד הכול וכל דקדוקיה מפי הגבורה".

האלשיך (בספרו 'משאת משה', אסתר ט,כח) מסביר מדוע המגילה לא תתבטל: "בימות משיחנו, שתימלא הארץ דעה, נבין לאשורנו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים, ועל כן יתבטלו, כי לא יהיה לנו צורך אליהם; אך מגילה זו, שגם היא רמוזה בתורה... עם כל זה לא תתבטל... כי מצוות התורה היא לכותבו... וייתכן יהיה העניין, כי במגילה הזאת תלויים העולם וישראל המקיימים אותו, והתורה – שעל-ידם מתקיימים, כנודע... והנה נס של מקרא מגילה היה, כי היו אז מתבטלים ישראל והתורה והעולם, לולא עשה ה' ככל נפלאותיו, באופן שאם לא על-ידי נס זה גם לא יגיעו לימות משיחנו!".

כ"ק אדמו"ר האמצעי מבאר ('שערי אורה', דיבור המתחיל 'יביאו לבוש מלכות', סעיף ט ואילך) שאין הכוונה ביטול הספרים ממש אלא שהאור שבנביאים לא ייחשב לעומת האור הגדול שיאיר אז: "אין הכוונה על ביטול הנבואה בישראל חס ושלום, דאדרבה, יתוסף רוח נבואה בישראל... אלא רצונו לומר, שבחינת גילוי אור האלוקי שבנביאים יהיה קטן בערך מאוד לגבי עוצם גילוי אור רב שיהיה לעתיד, עד שיהיה בטל כמו ביטול והתכללות זיו השמש בשמש עצמו.

"אבל מגילת אסתר וההלכות שורשן למעלה מבחינת זיו ואור, אלא בבחינת המאור עצמו, שהוא בבחינת עצמות המאציל שנמשל לגוף השמש... שאין לו ביטול והפסק כי הוא נצחי, בבחינת נצחיות דעצמיות אור-אין-סוף... ובכל הנ"ל יובן מה שאמרו דמגילת אסתר לא תיבטל לעתיד, דהנה הנס של פורים... יגדל על כולם ואין לו ביטול כלל, מפני שהוא למעלה מבחינת אור וזיו כו', וכמו המאור עצמו שאין לו ביטול".

זר שהיה נקלע לא מכבר לאולם הכינוסים במלון כינר היה משפשף את עיניו בתימהון. קהל של מאות אנשים אינו מפסיק להתגלגל מצחוק. בקדמת הבימה עומד הרב מויאל, חיוך מאוזן לאוזן מעטר את פניו, שלייקס לגופו וכובע חסידי לראשו.

"הצחוק מידבק", הוא מסביר. "לכל אדם יש תא צחוק שמופעל ברגע שהוא שומע צחוק ממישהו אחר. מרגע זה השאלה אינה אם יצחק, אלא מתי. פעם אחת השתתף בסדנה אדם בעל מבט קשוח וגיחך על המשתתפים שחייכו וצחקו. ראיתי שהוא נלחם עם עצמו. כעבור זמן גם הוא צחק, אבל כשהצחוק שלו התפרץ כבר לא היה אפשר לעצור אותו"...

הרב מויאל נולד בעיר רבאט, בירת מרוקו. הוא עלה לארץ בסוף שנות השבעים בהיותו בן שתים-עשרה. עבר מסלול חיים של ילד ממוצע בישראל. לדת לא הייתה משמעות בחייו. כשהיה בן עשרים ושלוש הכול השתנה. "בצבא הייתי איש היי-טק ואלקטרוניקה, ובה בעת נמשכתי למחול ולמוזיקה", הוא מספר. "הייתי מוכשר בפנטומימה.

"התעניינתי גם בתזונה בריאה. יום אחד ראיתי אדם בעל חזות של רב, ורציתי לשאול אותו שאלה על התזונה ביהדות. 'כבוד הרב', פניתי אליו והוא תיקן אותי: 'כבוד הטכנאי'... זה היה תושב כפר חב"ד. הוא שמע את שאלתי והשיב: 'שמע, אינני מבין בתזונה, אבל הוריי רופאים. בוא איתי לכפר'. בנקודה הזאת החלה דרכי אל היהדות. אמו של אותו תושב הראתה לי מכתב שקיבלה מהרבי מליובאוויטש, במענה לשאלה אם לעסוק בתחום האמנות שהתמחתה בו. הרבי כתב לה שכל מה שהקב"ה ברא בעולם – ברא לכבודו, כדי לעבוד אותו, והרבי הוסיף: 'כולל כישרונות'. הבנתי שגם אם אני מתקרב ליהדות, אני לא נוטש את כישרון הבימה שקיבלתי מהבורא".

תהליך ארוך עבר מויאל בעולם הרוחני. במקביל ללימודיו הופיע בכינוסי ילדים, ומשם התפתח לכיוונים של שיעורים והרצאות, מקצתם במסגרת מכון 'אסנט'. בשנים האחרונות הוא מעביר את סדנת השמחה. "בסדנה שלי אני מכניס תכנים עמוקים של חסידות וקבלה, והכול בדרך קלילה".

רגע לפני פורים הוא נותן טיפ: "כדי להיות בשמחה צריך להיות ב'עד דלא ידע'; לצאת מהמחסומים. השמחה קיימת בתוך כל אחד מאיתנו; עלינו רק לפתוח לה את הדלת".

לכן יש שכתבו, שאם צריך שמישהו מבני הבית יישאר לשמור על התינוקות (שאין להביאם לבית הכנסת, כדי שלא יפריעו לשומעים), מוטב שהנשים יישארו בבית, ובניהן שהגיעו לחינוך יֵלכו לשמוע את קריאת המגילה בבית הכנסת.

אבל אחרים מביאים מגדולי הראשונים והאחרונים שלכתחילה גם הנשים באות לבית הכנסת לשמוע את קריאת המגילה ברוב עם (אם אכן אפשר לשמוע היטב את כל המגילה בעזרת הנשים). לכן, לדעתם, במקרה האמור עדיף שיישארו בבית הילדים הגדולים (בנים ובנות) שאינם בני מצוות, כדי לשמור על התינוקות, ולאחר מכן יקראו את המגילה בבית בעבור אותם ילדים, או שהם יקראו בעצמם, אם הם מסוגלים לכך.

הסכימו גדולי הפוסקים שהן גברים הן נשים, שכבר יצאו ידי חובת המגילה, יכולים להוציא נשים וקטנים בקריאתה, וכן קטן שהגיע לחינוך וכבר יצא ידי חובתו יכול להוציא קטן אחר ידי חובתו. ויש להזהירם שיכוונו קודם הקריאה כוונת שומע ומשמיע, לצאת ולהוציא ידי חובה.