כל דבר שבעולם נחלק לשלשה חלקים: א. עצם מציאות הדבר, שזהו ענין השווה בכל דבר. ב. תכונתו המיוחדת של כל דבר, שבזה כל דבר חלוק מזולתו. וכמו אש ומים, החלוקים בטבעם ותכונתם, עד שטבעו של האש הוא היפך טבעו של מים. ג. שאר פרטי הדבר, שאינם חלק מתכונתו ותוכנו, ולדוגמא צבעיו וגווניו.

וג' ענינים אלו ישנם גם בעבודת האדם לקונו, שהרי בכל מצוה ומצוה יש ג' ענינים: א. מעשה המצוה, שבזה שווים כל אחד מישראל. ב. כוונת המצוה, שבזה ישנם חילוקים מאחד להשני, ותלוי' במדת הבנת האדם וברגשותיו הפנימיים. ג. הידור מצוה שאינו מעכב בקיום המצוה, ובפרט ענינים התלויים במנהג.

ועל זה באה ההוראה מ"עורות תחשים", שלא לקחו חי' וצבעו אותה בצבע "תחש" אלא "גווני" תחש באו מ"מין חי'", שצבעים אלו היו חלק מן החי' עצמה, להורות שאפילו דברים שהם כמו צבע, גוון חיצוני, שבעבודת האדם מורה על המנהגים והידור מצווה, גם הם צריכים להעשות מתוך חיות – "מין חי'".