בסוף פרשתנו נאמר "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" (כ, כג). ומפרש רש"י "הרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

והנה, מבואר בכמה מקומות (ראה לקו"ש ח"ג עמ' 889, ועוד) הטעם לזה שבעשרת הדברות נתפרשו גם דברים פשוטים שבין אדם לחבירו, כאיסור רציחה וגניבה וכיוצא בזה, שהוא כדי להורות שגם מצוות אלו הן "בין אדם למקום" ודבר אחד עם "אנכי ה' אלוקיך", וקיומם צריך להיות לא רק מפני טעמם, אלא בעיקר מפני שכן הוא רצון ה'.

ויש לומר שענין זה נרמז גם בדברי רש"י אלו (סיום פירושו על פ' מתן תורה), שמפרש הטעם לזהירות בכבוד חבירך שאינו רק מפני שכך מובן בשכל אנושי, אלא מפני "שהוא בדמות יוצרך", ובמילא אי הזהירות בכבוד חבירך הוא גם אי זהירות ר"ל בכבודו של "יוצרך". ונמצא, שגם המצוות שבין אדם לחבירו – הרי מהותם היא זהירות בכבוד הבורא – בין אדם למקום.

(ע"פ לקוטי שיחות חכ"א עמ' 124)