"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ, ב)

מעמד הר סיני מלמד על המתח הזה שבין התבטלות ה"אני" האנושי לבין המימוש העצמי. התורה מדגישה בקבלת התורה את מיקומם של בני ישראל (שמות יט, יז): "וַיִּֽתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָֽר" - רק כאשר האדם חש שהוא נמצא "בתחתית ההר", רק כאשר הוא מכיר את חולשותיו ומגבלותיו, רק אז הוא יוכל לשאוף להגיע לראש ההר.

כשגאוותו המנופחת מציגה אותו כמי שעומד כבר בראש ההר, אין לו לאן לשאוף, ואין לו לאן לטפס, הוא סבור שהוא יודע ומבין הכל. אך מי שמכיר את מקומו, מי שמוגבל בתחתית ההר, ונושא את ראשו אל על, הוא אינו מסתפק בהישגיו עד כה. הוא שואף דעת אמיתי, הוא מעוניין ללמוד ולדעת יותר ופתוח לרעיונות נוספים. בעצם פתיחות זו, קומתו האישית הולכת ומזדקפת, מתחתית ההר לראשו.

המטרה הנכספת של מעמד הר סיני אינה עמידה שפופה בתחתית ההר - אלא עלייה, לאחר הכנה נפשית מתאימה, מעלה מעלה.

לכן נבחר משה רבינו להיות מקבל התורה ולמסור אותה לישראל. כי הוא, כפי שהתורה העידה עליו (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹוד מִכֹּל הָֽאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָֽה". ענווה זו פתחה אותו לשמוע, לבקר את עצמו ולדרוש מעצמו יותר. לכן רק לאדם כזה האלוקים אכן מתגלה בכל הדרו. התורה נותנת ביטוי לכך בהכנות למתן תורה ובמצוות שנצטוו לאחריו:

לפני מתן תורה נאמר (שמות יט, י): "וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" – כיבוס הבגדים החיצוניים לא נועד רק להופעה חגיגית לקראת הרגע הגדול, אלא בעיקר לכיבוס מידות הנפש הפנימיות, שהן הכרחיות לקראת התגלות ה'.

לאחר מתן תורה בני ישראל נצטוו (שמות כ, כ): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב" – התורה מצווה אותנו שתבליט דמות אדם – אסורה, הערצת האדם – פסולה, היא המקור לכל השחיתויות. פסילת ה"אני" היא הפתח לפיתוח רוחו של האדם. הערצת האדם את עצמו, את שנינותו, והישגיו המדעיים, עלולה לחסום בפניו את עצם הרצון להכיר במי "שחונן לאדם דעת", את הנכונות להכיר בריבונות ה' ולרסן את עצמו מפניו. יש כאן מעין איבוד עצמי על ידי הדעת...