תוכן ענין "יציאת מצרים" בעבודת השי"ת הוא שהאדם משתחרר מההפרעות והמיצרים העומדים בדרכו ומונעים ממנו לנהוג כפי הנדרש הימנו. ולכן, ה"יציאת מצרים" של אתמול אינה מספיקה עבור מצבו ודרגתו היום, וה"יציאת מצרים" של היום - לא תספיק עבור מחר, כי אחר שהגיע למדריגה רוחנית אחת שוב נדרש ממנו להתעלות יותר ממנה, ומה שהי' נקרא אתמול "חירות", הנה עתה הרי זה שעבוד והגבלה שצריך להשתחרר מהם.

וכמו שרואים למשל שטבע הצומח הוא שכאשר מסופק לו כל הדרוש לצמיחה, אדמה מים ואויר וכדומה - אזי "משוחרר" הצומח מכל ה"דאגות" וההפרעות שלו. ואף שאינו יכול לזוז ממקומו, ו"נגזר" עליו להשאר במקומו כל ימיו - יש לו את מלוא החירות של צומח. אך "חירות" זו היא כל זמן שאינו אלא צומח – שאזי הוא "בן חורין" באמת. אבל החי, אפילו כאשר מסופקים כל צרכיו, אכילה ושתי' וכדומה, הנה אם מוכרח הוא לעמוד במקום אחד - הרי זה אצלו המיצר הכי גדול, כי חסרה לו עיקר מהותו ותכונתו הטבעית, לזוז ממקום למקום. ולמעלה מזה האדם, שהוא שכלי, הנה אפילו אם יש לו מלוא החירות של תנועה, אבל כשמרחיקים אותו מחיים שכליים - אזי הוא במאסר, מאסר שגוזל אותו מעיקר מהותו.

וכן הוא בנמשל, שכל אחד מישראל יש בו נפש אלקית, חלק אלוקה ממעל ממש, אשר, אפילו כאשר היא מלובשת בנפש הבהמית ובגוף, הרי היא קשורה תמיד עם הקב"ה, עם "אין סוף" - ולכן שאיפתה לחרות האמיתית שלה, לפי טבעה ותכונתה, היא תמידית ו"אין סופית". היא אינה יכולה להישאר במקום אחד. כל יום, בעלייתה הנוספת ע"י תורה ומצוות, המקרבים לאין-סוף - מרגישה הנשמה בעומק פנימיותה שהמדריגה של אתמול היא כבר בבחינת "מצרים", שיש לצאת ממנה ולהגיע למעלה יותר.

(ע"פ אגרות קודש ח"כ עמ' רד ואילך)　

לעילוי נשמת

נלב"ע ביום ו' שבט ה'תשע"א

תנצב"ה

*