בס"ד                                                   עש"ק                                                       ז'  בטבת  תשע"ז

                                    ליקוטי אור - בפרשה - בא

  " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי

   אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר

   שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'   "(י, א-ב)

בהמשך לפרשה הקודמת בה דיברנו בעניין שעשר המכות הם בחינת עשרה מאמרות. ולצערי מקוצר זמן

ומלאכה מרובה לא עלה בידי לפרט את שבע המכות. ואי"ה יתברך יזכני לשלוח לקראת חג הגאולה הקרוב

ריכוז של עשרת המכות בע"ה ב"נ. והנה בפרשתנו הושלמו עשרת המכות על ידי ג' מכות אחרונות שהם

ארבה חושך ובכורות, וכפי שכותב בעל הטורים: 'בא' גימטרייה ג' מכות. וידועה השאלה, שהיה צריך

לכאורה לומר לו: לך ולא בא אל פרעה. אלא אולי רצה לרמוז על ב' מכות נוספות שיבואו ויפגעו קשה מאוד

בפרעה ובמצרים, מה שלא היה עוד מימי אבותיו ועד הנה. וזה שכתוב: 'שִׁתִי אֹתֹתַי' היינו שתֵי מכות שהם

ראשי תיבות 'בא' למפרע: בכורות ארבה, שהרי מכת חושך הייתה בעיקר כדי להיפרע מאלו שהיו באותו

הדור אשר לא האמינו בה' ובמשה עבדו. ובאותו עניין, נבוא בסייעתא דשמיא להסביר את ג' המכות שנותרו

על פי סדר ביאתן ביחס לאותו מאמר במעשה בראשית.

ארבה - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית כו-כח): "ויאמר אלֹקים נעשה אדם - פרו ורבו ומלאו את הארץ" וגו'.

ואפשר אולי שמאמר זה רומז למכת ארבה. כי תכלית הבריאה היא האדם ולכן הוא צווה בפריה ורביה, כדי

למלא את הארץ בבני חייל בצבא ה'. והנה, במכה זו שלחו המצריִם את הגברים לעבוד ולחרוש את האדמה

יום ולילה על מנת למנוע פריה ורביה מעם ישראל. ואפשר אולי שזה העניין עוד נרמז לאברהם אבינו ע"ה

שאמר לו הקב"ה (בראשית כ"ב): "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" וכו', כפל הריבוי במילה אַרְבֶּה, אפשר שרמז למכת

ארבה שתבוא על מצרים, כי ידוע שהוא מתרבה מאוד ומהר. וזה בבחינת הריבוי שרצו המצריִם למנוע מזרעו

של אברהם כנ"ל ולא הצליחו, שהרי אל אפם וחמתם עם ישראל פרו ורבו בדרך על טבעית בבחינת הארבה,

כמו שכתוב (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד", ופירש רש"י ז"ל ע"פ המדרש:

שהיו יולדות שישה בכרס אחד. וכמו שדרשו חז"ל: שיבוא ארבה שנקרא: חילי הגדול, ויפרע ממצרים שבקשו

לאבד את ישראל שמשולין כחיל ה' (מדרש ילמדנו).

וזה בבחינת המאמר: נעשה אדם וכו' כנ"ל, כי האדם הוא בחינת אילן, כמו שכתוב (דברים כ, י"ט): "כִּי הָאָדָם עֵץ

הַשָּׂדֶה", וכדי להשלים את ענפי האילן צווה על פריה ורביה, כי בזה יושלמו ענפי האילן, ועל ידי כך מלאה הארץ

בבני חייל בצבא ה' אשר עושים דברו, כי אין מלך ללא עם. ומכיוון שהמצרים במזימתם רצו למנוע את ישראל

מפריה ורביה כנ"ל, ובכך לפגוע באדם ובפירותיו, היינו בבנים שהם בבחינת האילן וענפיו כאמור, על כן הביא

עליהם ה' יתברך מכת ארבה על כל הארץ שכמוהו לא היה, שכן לא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה אשר

הותיר הברד, שנאמר (שמות י, טו): "וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ".

וכך תמצא, שבמכת ארבה הראה הקדוש ברוך כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו בעולם, אשר שולט על ד'

יסודות הבריאה שהם ארמ"ע (אש, רוח, מים, עפר), ועל ידם מנהיג את עולמו ועושה בהם כרצונו. שהרי במכת

דם הראה את שלטונו על יסוד המים (שהפך יאורם לדם) במכת כינים על  יסוד העפר (שברא את הכינים מעפר

הארץ), במכת ברד על יסוד האש (שהוריד ברד ובתוכו אש מתלקחת), ואילו במכת ארבה השלים שלטונו על יסוד

הרוח, כמו שכתוב (שמות י, י"ג): "וה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ - וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה", וארץ מצרים

כוסתה בארבה. וכאשר ראה שהמצרים שמחים במכה זו, כי עשו מהארבה מלוחים כדי לאכול ממנו, כי לא

נותר להם כל ירק בעץ כנ"ל, מיד הביא שוב את הרוח ויישא את הארבה, שנאמר (שם, י"ט): "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ

יָם חָזָק מְאֹד".

ולפיכך, אפשר שהמאמר 'נעשה אדם' מתיישב ככפתור לפרח עם המהות של מכת ארבה, היינו השליטה

על יסוד הרוח כנ"ל. כי ידוע שהקדוש ברוך הוא יצר את האדם מעפר שצברו מד' רוחות העולם, ונפח בו

נשמת חיים, כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", ופירש התרגום

'לְרוּחַ מְמַלְלָא', וזו הרוח היא המחיה והמקשרת את כולם היינו את העפר שצברו מד' רוחות העולם, שהרי

היא נאצלה מה' יתברך, כמו שכתב בעל התניא (חלק א, פ"ב) בשם הזוהר: 'מאן דנפח מתוכיה נפח', דהיינו

שכל חיותו של האדם בא מאותו כוח של נפיחתו של המאציל, ע"ש. וזה בחינת ד' יסודות הבריאה ארמ"ע

כנ"ל כי יסוד הרוח מחיה ומקשר את כל שאר היסודות, כידוע.

ועל פי המורם לעיל, יוסף ה' לי אור להבין למה צווה אותנו ה' יתברך לספר לילדינו ולנכדנו את אשר התעלל

ה' במצרים, היינו את כל הניסים האותות והמופתים דייקא במכת ארבה ובבכורות ולא לפני, כמו שכתוב (שמ

ות י, ב): "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", כי הבנים ובני הבנים שניצלו מגלות

מצרים הם הם פירות האילן כנ"ל, אשר אותם ניסו פרעה ומצרים למנוע כדי שלא יושלם עץ האילן, כאמור לעיל.

ולכן, יש לנו בפסח מצוות עשה: 'והגדת לבנך' – לבנך דייקא, כי הוא ראשית פריו של האדם, ולכן זה יהיה

בבחינת חוק לישראל ולא יעבור, דהיינו לספר באזני בניך ובני בניך עד עולם על ההשגחה הפלאית של מי

שאמר והיה העולם על נזר (כתר) בריאתו ותפארתו, כי זהו עצם קיומו.

וזה שנאמר (שם): "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה''', היינו לבני ישראל דייקא כי במכת ארבה אפשר שתושלם הדעת, כי על

ידי שהראה את שליטתו על יסוד הרוח כנ"ל, ובכך בעצם השלים אדון כל הארץ, ה' הגדול והנורא את שליטתו

בכל ד' יסודות הנ"ל, אשר עושה בהם כרצונו וברוח פיו יכול לשנותם בכל עת אשר יחפוץ.  וזאת למען ידעו

מצרים, ובעיקר גם צאן מרעיתו שה' הוא האלוקים, היינו שאיתני הטבע כפופים לרצונו ואין עוד זולתו ששולט

על ד' היסודות הנ"ל, כי הדעת היא עיקר מהות האדם שהרי היא המבדילה את האדם מן הבהמה והחיה, כי

בהם לא שייך דעה ודיבור. ודע, שעיקר הדעת הוא דעת של קדושה היינו דעת תורתנו הקדושה, כי רק על

ידה אפשר בכל עת להבדיל בין טוב ורע את ולברר את ד' יסודות ארמ"ע כנ"ל, ובכך בעצם תושלם הדעת

כימי קדם.

ודע, שעל ידי הדעת דקדושה תתחזק האמונה, כי האמונה היא נגזרת מהדעת כאמור. ולפיכך, אפשר גם

להבין למה לא נפרע מאותם רשעים שהיו באותו הדור שלא האמינו בה' ובמשה עבדו עוד לפני מכת ארבה,

שהרי טרם הושלמה הדעת, בבחינת השליטה בד' יסודות ארמ"ע של הטבע, כמו שכתבנו למעלה. אבל בעת

שהושלם השליטה על ד' יסודות הנ"ל על ידי מכת ארבה כאמור, אפשר שהסתיימה גלות הדעת של ישראל

במצרים והדעת תושלם. וכאשר זכו לדעת השלם אפשר היה להשיב את הדעת ללב, בבחינת (דברים ד, לט):

"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", וממילא היו מוכנים לקבל את ציווי התורה בהר סיני, ולעבוד את ה' יתברך בשמחה

ובטוב לבב, שזה כל תכלית יציאת מצרים. אומנם, אותם רשעים שלא להאמין בגאולה, לפיכך מתו במכת

החושך כפי שנבאר בהמשך אי"ה.

חושך - ובמעשה בראשית כתיב (בראשית יד-טו): "ויאמר אלֹּקים יהי מְאֹרֹת ברקיע השמים - לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ"

וגו'. והנה, החושך שבא על מצרים היה כפול ומכופל, כי לא היה סדר יום ולילה על ידי צבא השמים, היינו

השמש הירח והכוכבים, עד שלא ראה איש את אחיו. והטעם העיקרי למכה זו הוא שהיו בעם ישראל שלא

האמינו בה' ובמשה עבדו, כפי שדרשו חז"ל (שמו"ר י"ד, ג): שהיו פושעים בישראל שהיה להן שם עושר וכבוד

ולא היו רוצים לצאת, עד שמתו ארבעה מתוך חמישה בג' ימי האפילה, היינו שמונים אחוז מהעם, שהרי

הקב"ה חוקר כליות ולב.

וזאת, למען יידעו וייראו כי אין העולם הפקר אלא יש שכר ועונש, והכל כבחירתו ומעשיו של האדם. ובזה

רמז להם במעשה בראשית הנ"ל שבו נבראו מאורות הרקיע להאיר על הארץ ביום ובלילה, למען ידעו כי

ה' יתברך ברצונו משנה עיתים ומחליף את הזמנים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו,

בורא יומם ולילה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, המעביר יום ומביא לילה, ומבדיל בין יום ובין לילה.

וע"י שהחשיך את מצרים עד שיָמוּש חושך כלומר היה אפשר למשש את החושך, בזה הוכיח שוב שהעולם

לא קדמון אלא ברצונו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית.

ואם תקשה מהיכן היה אור לישראל בעת מכת החושך, כמו שכתוב (שמות י, כ"ג): "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה

אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". שהרי  מצאתי שכתב רבנו בחיי על התורה בבראשית: שיש שני אורים היו: הראשון,

האור שמשתמשין בו בעולם הזה, הוא אור חמה ולבנה. והשני, האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. ואל

תתמה ותאמר והלא לא נבראו המאורות עד יום רביעי, כי המאמר ביום רביעי הוא שגזר שיאירו למטה

לארץ, זהו שאמר "להאיר על הארץ" שהרי ביום ראשון לא היו מגיעין האורה למטה, כי אם ברקיע,

עכת"ד ע"ש. וכן ראיתי שדרשו חז"ל (מדב"ר טו, ט): אמרו ישראל: (תהלים מג): "שלח אורך ואמתך המה

ינחוני", גדול אורו של הקב"ה, החמה והלבנה מאירים לעולם, ומהיכן הן מאירים? מזיקוקי אור של

מעלן הן חוטפין וכו', גדול האור של מעלן שלא נתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה, שנאמר: (דניאל

ב): 'ידע מה בחשוכא', וכו'.

ועתה אפשר אולי להבין, אומנם ה' יתברך הביא חושך על מצרים על ידי שביטל גזרתו שהמאורות ברקיע

השמים יאירו למטה לארץ, אבל האור העליון הוא היה הווה ויהיה קיים לעולם, והוא שהאיר לבני ישראל

בכל דור ודור, כי זה האור הוא בבחינת התורה כי אורה (אור ה') זה תורה (מגילה טז:). וזה האור הוא כולו

טוב, בבחינת (תהלים לא, ב): "מה רב טובך אשר צפנת" וגו', וזהו האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, היינו

על ידי יראתם יעמלו בתורה ויזכו לאותו האור שהוא כולו טוב, כמו שכתוב (אבות ו, ג): ואין טוב אלא תורה,

שנאמר (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו".

נמצא, שבשתי המכות דם וחושך התעשרו ישראל כי במכת דם מכרו בכסף מים למצרים, ובמכת חושך

שאלו ממצרים כלי זהב וכלי כסף, כי במכת דם היה מים לבני ישראל שהם בחינת תורה ובמכת החושך

היה אור לישראל כנ"ל. ועל ידי כך גם התקיימה הבטחתו של הקב"ה 'ויצאו ברכוש גדול', רצה לרמוז כי

מי שעוסק בתורה יזכה לאורך ימים ושנות חיים בעושר וכבוד, כמו שכתוב (משלי ג): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ

בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד".

מכת בכורות - ובמעשה בראשית אמרו חז"ל שהמאמר העשירי הוא: 'בראשית ברא אלוקים'. ונראה לי

שמכה זו רומזת על המאמר הנ"ל. שכן בכל שאר המכות פתח באמירה תחילה: 'ויאמר ה'' שזה בבחינה

שפתח בכל מאמר 'ויאמר אלקים'. וכשם שלא קדמה אמירה למאמר העשירי כנ"ל, כך גם לא קדמה

אמירה למכה העשירית היינו בכורות, שנאמר (שמות יב, כ"ט): 'ה' הִכה כל-בְּכוֹר בּארץ מצרים', שבה מתו

בכורי מצרים מאדם ועד בהמה כולל בנו בכורו של פרעה, כמו שכתוב (תהילים עח, נא): "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְ

רָיִם - רֵאשִׁית אוֹנִים" כי הבכור נקרא ראשית. ואף על פי שהיו המצריים מתחבאים בתוך בתיהם של עם

ישראל, כי ראו שהם מסמנים את המזוזות והמשקוף של הבית בדם הפסח, בעבור שיהיה אות וסימן

למשחית לפסוח מעל בתיהם.

אבל הם לא ידעו כי ה' יתברך הוא אחד ויחיד חי העולמים שיכול להצביע מי ומי ההולכים, כמו שכתוב

(ב"מ, סא): שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. ומכה זו היא בבחינת המאמר העשירי

'בראשית ברא', כמו שדרשו רז"ל (ירמיהו ב:): ובשביל ישראל שנקראו 'רֵאשִׁית תבואתו', היינו ישראל הם

בבחינת בנו בכורו של הקב"ה, כמו שכתוב (בראשית מט): 'בני בכורי וראשית אוני'. וזאת המכה היא עשר

במספר דייקא כדי לקיים את מה שנאמר (פ' אבות ה): להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא

בעשרה מאמרות, ולתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

ואלו עשר מכות דייקא, לא פחות ולא יותר, כי שם הוי"ה, ברוך הוא וברוך שמו, במילוי יודין (עיין פרשה

קודמת) עולה כמניין 'חסד', וזה בחינת (תהילים פט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה", היינו שעל ידי עשרת המכות

שהיו בחסד וברחמים שהם בחינת עשרה מאמרות שנברא העולם כנ"ל, יצאו עם ישראל ממצרים לעולם

טוב יותר, כי קיבלו את התורה הקדושה וראו עין בעין את נפלאות ה' יתברך. יהי רצון מלפניו יתברך

שנזכה לקיים את האורה שהיא התורה, וה' הטוב יחמול וירחם עלינו כרחם אב על בנים, ויגאלנו בחסד

וברחמים גדולים בקרוב ממש, כמו שכתוב (מיכה ז, טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", היינו

לעתיד לבוא, אכי"ר.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר האדם הוא דעת; ומי שאין בו דעת אינו מן הישוב, ואינו מכונה בשם אדם כלל, רק חיה בדמות אדם.

ועיקר הדעת הוא דעת דקדושה, דעת תורתנו הקדושה, לידע כי יש אלקים שליט ומשגיח בארץ, ולעשות

רצונו ומצוותיו יתברך. וכשזוכה לדעת הזה בשלמות הוא ניצול מכל החטאים והעונות, כי אין אדם עובר

עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, אבל כשממשיך עליו הדעת הקדוש הזה לזכור בהשם יתברך בכל

עת, בודאי ינצל מחטאים (סימן דעת, אות מז).