השמחה בישראל על כניסתו של נשיא ידידותי לתפקידו כמנהיג המעצמה העולמית החזקה ביותר – היא טבעית, ויש בה בהחלט בסיס לאופטימיות. ועם זה, אל לנו להשלות את עצמנו כי מכאן והלאה לא נצטרך לעמוד על שלנו מול הממשל האמריקני.

ידידות אישית היא דבר נחמד, אבל מדינה בכלל ומעצמה עולמית בפרט, אינן מתנהלות על-פי 'עיניים יפות'. מדינה מתנהלת בתוך מערך של אינטרסים. זה שיעור קטן שלימד שארל דה-גול, נשיא צרפת, את דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, באחת מפגישותיהם. בן-גוריון דיבר על "צרפת ידידתנו ובעלת בריתנו", ודה-גול ענה לו: "לצרפת אין ידידים ואין אויבים. לצרפת יש אינטרסים".

לארצות-הברית אינטרסים משלה במזרח התיכון, ואלה אינם זהים לאינטרסים של ישראל. לכן גם הממשל הידידותי ביותר עלול לנקוט עמדות שאינן לטובתנו, ולא מפני עוינות לישראל, אלא מתוך דאגה לאינטרסים של אמריקה. אלא שממשל ידידותי יביע יותר הבנה לנחישות ישראלית ולא יתעמת איתה.

מילת המפתח היא אפוא נחישות יהודית. אפשר לתאם עמדות, רצוי מאוד שלא להביך ממשל ידידותי, אבל עדיין ישראל נדרשת לעמוד על שלה ולקבוע את מדיניותה על-פי צרכיה והאינטרסים שלה. אם אנחנו לא נעשה את זה, איש לא יעשה זאת בעבורנו.

בעבר שילמנו מחיר יקר מנשוא למען השאיפה לשאת חן בעיני האמריקנים. לכן נמנענו ממתקפת מנע ומגיוס מילואים בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, 1973, כשהיה ברור שמצרים וסוריה מתכוננות לתקוף אותנו ביום הקדוש. כמה קרבנות היו נחסכים אילו היינו עושים את מה שדרש הרמטכ"ל, מתוך שיקולי הביטחון, ודוחים את השיקולים האחרים!

לפעמים, מרוב להיטות לרַצות את האמריקנים, אנחנו מפתיעים אותם בהצעות שאפילו הם לא חלמו עליהן. כך היה לפני חמישים שנה, אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים. ממשלת ישראל קיבלה החלטה (שהייתה אז סודית והועלמה מהציבור) לסגת מרוב השטחים ששוחררו תמורת שלום.

שר החוץ אבא אבן נתבקש לעדכן את הממשל האמריקני. הוא נפגש עם מזכיר המדינה דין ראסק והנציג האמריקני באו"ם ארתור גולדברג ומסר להם את החלטת ישראל. לימים גילה בספרו כי אנשי הממשל הופתעו: "ראיתי שראסק, גולדברג ועמיתיהם אינם מאמינים כמעט למשמע אוזניהם. הנה למחרת ניצחונה מביעה ישראל נכונות לוותר על רוב הישגיה".

גם אחרי ההחלטה הזאת של ממשלת ישראל עדיין היו גורמים בממסד הביטחוני האמריקני שסברו כי אסור לישראל לסגת מיהודה, שומרון, הגולן ומחלקים בחצי האי סיני, מפני שהשטחים האלה חיוניים לביטחונה. ואולם ככל שבישראל גברו הקולות התומכים בנסיגה, כך נאלצו אותם גורמים לסגת מעמדתם.

עכשיו אנחנו נדרשים לתהליך הפוך – לפעול לטובת האינטרסים שלנו ולהעמיד את העולם לפני עובדה מוגמרת. אם אנחנו נהסס בבנייה בירושלים, הממשל האמריקני יהסס גם הוא בעניין העברת השגרירות. אך אם אנחנו נהיה נחושים, מתוך אמונה איתנה שזו ארצנו, שנתן לנו בורא העולם ומנהיגו, ייאלץ העולם להכיר במציאות וידידינו יוכלו גם הם לפעול למעננו.

מלבד ההסבר שנדרש לעצם שינוי סדר הצגתם, הרי הסדר עצמו צריך להיות הפוך: כאשר מדובר עליהם בהקשר של הוצאת בני ישראל ממצרים יש להקדים את משה לפני אהרון, שכן הוא הגואל שהוציאם ממצרים; ואילו באשר לדיבור עם פרעה יש להקדים את אהרון למשה, שכן הוא היה דוברו של משה, שהיה כבד פה.

משה ואהרון מייצגים עבודות רוחניות נבדלות. משה עניינו תורה, ככתוב: "זכרו תורת משה עבדי". בתורת החסידות מוגדר לימוד התורה "המשכת אור מלמעלה למטה". התורה עצמה נעלית מן העולם, ובאמצעות לימודהּ כאן שופע אור רוחני עליון לעולמנו הגשמי. לעומתו, אהרון, שעניינו תפילה, מתמקד ב"העלאה מלמטה למעלה". היינו, זיכוך הגשמיות והפיכתה לרוחנית.

למעשה אין כאן דברים נבדלים, אלא שני שלבים בתהליך אחד. יש להתחיל בתפילה, שבמהלכה האדם מעורר את נפשו להתקרב לקב"ה. התעוררות זו גוררת התעוררות מלמעלה – הקב"ה בעצמו מעורר את האדם אל מעבר ליכולותיו. או-אז מגיע שלב לימוד התורה ומרעיף אור אלוקי חדש לעולם.

הסדר הזה, שהתפילה קודמת לתורה, התנהל ביציאת מצרים. שם הוקדם 'אהרון' ל'משה' – תפילה קדמה לתורה. ואולם יש מצבים יוצאים מן הכלל. כאשר משה ואהרון ניגשו לדבר אל פרעה, זו לא הייתה שיחה סתמית, אלא עבודה רוחנית של שבירת קליפת פרעה. כאן, בהתמודדות עם הטומאה, היה צורך להשתמש מיד בהתחלה באור רוחני גבוה של התורה.

קליפת פרעה הייתה חזקה ובעלת כוח רוחני גדול, כפי שהזוהר מספר שמשה פחד ללכת אליו ונזקק לעידודו של הקב"ה שהבטיחו שיֵלך עמו – " בֹא אל פרעה". כדי לשבור קליפה זו נדרש כוח התורה, שעליה נאמר "הלוא כה דברי כאש". מכאן פסקה הגמרא ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה". לכן בעניין זה הוקדם 'משה' ל'אהרון'.

אך על אף השוני בין 'משה' ל'אהרון' התורה מדברת על שניהם בלשון יחיד: " הוא משה ואהרון". להורות שכל ההבדלים קיימים רק במציאות שבה יש עולמות עליונים או תחתונים, אך אצל הקב"ה עצמו אין משמעות לגדרים אלה.

יהודי נדרש לשלב בין שתי העבודות הללו. היום נפתח בתפילה, העלאת הרובד התחתון למעלה, באמירת "מודה אני לפניך", שמשמעהּ התבטלות לפני הקב"ה. אחר-כך לימוד תורה, המביא גילוי אור מלמעלה המזכך את הגשמיות. עבודה זו מביאה לידי 'יציאת מצרים' פרטית של האדם – התגלות אלוקית בגשמיות ובתוך ה'מְצָרים' שלו. ומגאולתו הפרטית באים לגאולה הכללית של עם ישראל כולו.

״ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך... ובתנורך ובמשארותיך״ (שמות ז,כח). מה ראו חנניה, מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם מהצפרדעים: ומה צפרדעים שאין מצוּוין על קדושת השם נאמר בהם ״ועלו ובאו בביתך... ובתנוריך ובמשארותיך״; אימתי משארות מצויות אצל תנור, הווי אומר בשעה שהתנור חם – אנו שמצוּוים על קדושת השם על אחת כמה וכמה.

מכת צפרדע באה כעונש על שפרעה התכחש למציאות ה׳ ואמר ״לא ידעתי את ה׳״. הצפרדעים קפצו לתוך התנורים הלוהטים, כדי שמהם ילמד פרעה על מציאות ה׳.

״ויעשו כן החרטומים בלטיהם, ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים״ (שמות ח,ג). המצרים חכמים המה להרע: להעלות את הצפרדעים ידעו, אבל להיטיב – לסלקן, זאת לא ידעו לעשות.

״וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך״ (שמות ח,ז). כאן הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הצפרדעים מפרעה ומעבדיו, ואילו במעשה הנחשים השרפים (במדבר כא,ד) לא פעל משה בתפילתו להסיר את הנחשים, אלא נצטווה ״עשה לך שרף״. כי לכל צרה שלא תבוא יש תרופה חוץ מלשון הרע. ללמדנו, אם אדם דן את חברו לכף זכות, דנים גם אותו לכף זכות, והיפוכו במי שמדבר לשון הרע.

״ויצעק משה אל ה׳ על דבר הצפרדעים״ (שמות ח,ח). מדוע לא נאמר ״ויעתר", כמו בכל המכות? אלא שמשה אמר לפרעה ״התפאר עליי״, והיה נדמה שהדבר תלוי במשה וכל זמן שירצה תסתלק המכה, לכן במכה זו דווקא היה צריך לצעוק אל ה׳.

פרעה הכביד את לבו לאחר מכת צפרדעים, כי חז״ל אמרו (ברכות כד) ״המשמיע קולו בתפילה הוא מקטני אמנה״. צעקת משה בתפילתו גרמה להכבדת לב פרעה, כי נדמה היה לו שאין ה׳ שומע תפילת לחש.

״הצפרדעים יורדין לתוך התנור ומצננים אותו״ (מדרש רבה). תנורי מצרים מסמלים את החמימות וההתלהבות בענייני העולם הזה. מכת צפרדע, שציננה את תנורי מצרים, מסמלת ביטול חמימות זו והחלפתה ביחס של קרירות ושוויון נפש לחומריות העולם.

הצפרדעים נבראו מן המים, כפי שנאמר: ״ושרץ היאור צפרדעים״. בכניסתם לתוך תנורי מצרים התבטאה מסירות נפש גדולה ביותר – ברואי המים קפצו לתוך האש.

יהודי אחד בא לפני רבי אברהם מפוריסוב. הוא נכנס אל חדרו בהבעה מלאה יגון ועצב, וכשהוא גונח ומתמרמר שפך את לבו: "רע ומר לי. אין לי אפילו מעט נחת ושמחה. ייסורים קשים הם מנת חלקי כל היום".

ענה לו רבי אברהם: "מי אמר לך שמפני הייסורים אתה עצוב? אולי מפני עיצבונך באים עליך הייסורים? התגבר, מלא את לבך קצת שמחה, ותראה כי הייסורים ייעלמו מאליהם".

קהילות רבות חשקו להניח את נזר רבנות עירן על ראשו של רבי יחזקאל-שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר השלישי מסטרופקוב. ההתלבטות שלו הייתה קשה. בישורת האחרונה נותרו שלוש הצעות, כולן מכובדות: ריגליץ שבגליציה, סבראנץ שבחבל הקרפטים, וברגסוז שבהונגריה.

החליט רבי יחזקאל-שרגא לפנות אל סבו, רבי אברהם-שלום הלברשטאם, האדמו"ר הראשון של חסידות סטרופקוב, ולהותיר בידיו את ההחלטה. הסב הכריע בעד ההצעה מברגסוז. הוא בירך את נכדו בחום ואמר: "כל קהילה ועיר שתמנה אותך לרב – תשרה בה הברכה!".

לאחר מכן הוסיף ואמר: "אספר לך סיפור, מהצדיק רבי זושא מאניפולי, שיהיה לך מורה דרך".

ורבי אברהם-שלום פתח וסיפר:

רבי זושא התהלך תדיר והשמחה שורה על פניו, וזאת על אף העוני המחפיר שבו חיו הוא ובני ביתו. בעירו התגורר יהודי תלמיד חכם, ששימש דיין ומורה-צדק בעיר, אך שלא כרבי זושא, הלה היה שרוי תמיד בדכדוך וארשת פניו הייתה קודרת, כמי שחייו קשים מרים, אף שלא היה חסר לו דבר.

יום אחד נפגשו רבי זושא והרב. הרב הבחין בפניו הקורנות של רבי זושא, ולא היה יכול לכלוא את השתאותו. "מבקש אני להבין", פנה אליו, "כיצד אתם שרויים תמיד בשמחה ואילו אני מדוכא ועצוב?".

"אשיב לך", השיבו רבי זושא בנחת, והחיוך אינו סר מעל פניו. "האם זוכר אתה כי לפני זמן לא רב השיא הגביר של עיירתנו, פלוני בן פלוני, את בנו?".

"אכן", השיב הרב, "זו הייתה חתונה בלתי-נשכחת".

"ובכן", המשיך רבי זושא, "זמן מה לפני החתונה מסר הגביר למשרתו את רשימת המוזמנים לחתונה, והורה לו לבקר בבתיהם ולמסור להם את הזמנתו האישית.

"כאשר בא אליכם המשרת, הבחנתם כי שמכם אינו מופיע בראש הרשימה, אלא במקום הרביעי או החמישי. פרט זה העכיר את מצב רוחכם באותו יום, שכן סבורים הייתם כי מעלתכם חשובה עד שמתבקש היה כי שמכם יופיע במקום הראשון. האמת היא, שהגביר לא התכוון כלל להמעיט חלילה מערככם, אלא שגגה נפלה בידו, בלי כל כוונת זדון. ואולם בעבורכם היה בכך כדי לגרום לכם עוגמת נפש.

"הגיע מועד החתונה. התלבטתם מתי לבוא לחגיגה. סבורים הייתם שאם תאחרו בכרבע שעה, הדבר ישווה לכם תדמית של אדם עסוק, שדברים העומדים ברומו של עולם טורדים אותו ואין עתותיו בידו אפילו לבוא בזמן לחתונת הגביר, שכל סולתה ושמנה של העיר נוכחים בה.

"ואולם כשבאתם לחתונה באיחור, גיליתם כי האולם כבר מלא, ובשולחן המזרח, שבו ראויים אתם לשבת, לא נותר כיסא פנוי בעבורכם. בעל השמחה היה עסוק בקבלת אורחיו, ולא הבחין בכם.

"כך חלפו עליכם דקות של מבוכה וצער, עד שסוף-סוף הבחין בכם הגביר וקרא לעברכם: 'שלום עליכם רבנו'. הוא אף טרח למצוא בעבורכם מקום ישיבה, אולם בשל הצפיפות הרבה, נאלץ להושיבכם בין אנשים שאינם לפי דרגתכם.

"אחר-כך, כאשר החלו המלצרים להגיש את המנות, נפנו תחילה אל המכובדים שבכותל המזרח, ואילו להמון העם הגישו באיחור, והמנות היו פשוטות יותר.

"סאת סבלכם עדיין לא נסתיימה. כאשר הזמין אבי החתן את הדוברים לשאת את ברכתם לכבוד החתן והכלה, גיליתם כי מקומכם בסדר הנואמים אינו לשביעות רצונכם.

"ובסופו של דבר, כאשר אבי החתן חילק מתנות, תשורה לרגל שמחתו, הבטתם בלב נחמץ במתנות היפות שבהן זכו עמיתיכם בשולחן הכבוד, לעומת המתנה הפשוטה יותר שנפלה בחלקכם. מה הפלא אפוא שיצאתם משמחת החתונה בלב שבור וכאוב ובתחושת דכדוך?

"ואילו אני", אורו עיניו של רבי זושא, "יודע היטב מי אני ומה אני. לא פיתחתי ציפיות כלשהן. הרי אינני תלמיד חכם וצדיק, אלא אדם נבזה ושפל. על כן, מה רבה הייתה הפתעתי כאשר משרתו של הגביר נקש על דלת ביתי והזמין אותי לחתונה. מובן שמיהרתי להקדים את זמן בואי, כדי שאמצא מקום כלשהו לשבת בו.

"ואכן, התיישבתי בקצה האולם, כיאה לאדם פשוט שכמותי, אולם לתדהמתי פנה אליי בעל השמחה וקיבל אותי בסבר פנים יפות, הושיב אותי במקום מכובד ואף הורה להגיש לי מנה נאה. וכך נמשך הדבר, ולמרבה פליאתי בעל הבית לא נהג בי כבעני ודל, אלא אף העניק לי תשורה מהודרת על השתתפותי בשמחתו!

"שבתי אל ביתי שמח ועולץ על הכבוד שנפל בחלקי בלי שאהיה ראוי לו. הודיתי אפוא לקב"ה על חסדיו עמי, ופתחתי באמירת תהילים מתוך שמחה והודיה.

"ובכן", סיים רבי זושא את דבריו, "אם רצונכם להיות שרויים בשמחה – נהגו כמוני. השפילו את עצמכם בעיניכם. חִשבו תמיד כי אינכם ראויים למאומה, וממילא כל טובה שתפקוד אתכם תהיה בעיניכם הפתעה משמחת".

בסיימו את הסיפור אמר ה'דברי שלום' לנכדו: "נהג בענווה ובשפלות, ותראה ברכה במעשי ידיך". ואכן, רבי יחזקאל-שרגא דבק במסר הזה והפך אותו נר לרגליו כל ימי חייו.

כשיהודי שרוי בגלות עליו לדעת שזו גזֵרת הקב"ה, ועליו להאמין כי צדיק ה' בכל דרכיו, וכשתבוא השעה תבוא הגאולה; ועם זה, הכאב על הגלות צריך להביאו לידי זעקה אל הקב"ה שתבוא הגאולה מיד.

שילוב זה מופיע ביציאת מצרים. התורה מספרת כי הקב"ה גער במשה רבנו על שזעק "למה הרעותה לעם הזה", ובכל-זאת גם זעקתו של משה נכתבה בתורה, ובוודאי לא נעשה הדבר כדי לספר בגנותו של משה, אלא מפני שיש בכך לימוד והוראה לכל יהודי.

בשבת פרשת וארא תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב, עמ' 823) דיבר הרבי מליובאוויטש על הלקח מזעקתו של משה רבנו:

"אל לו ליהודי להשלים עם מצב הגלות ולחשוב שהוא יכול להישאר בגלות חס ושלום, אלא עליו לצעוק לקב"ה: 'למה הרעותה לעם הזה', ולבקש על הגאולה. ולא כמו מי שטוענים שטוב להם בגלות, ולא אכפת להם להישאר בגלות חס ושלום, כל זמן שיכולים ללמוד תורה, והלוואי שיניחו להם להמשיך לחיות כך [אם בכלל אפשר לקרוא לחיים אלו בשם 'חיים', חיים הראויים לשמם]!

"טענתו של משה רבנו בוודאי לא גרעה מאומה ולא נגעה כלל חס ושלום בעניין האמונה בקב"ה (אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת), אבל עם זה, מצד חכמה דקדושה הייתה הטענה 'למה הרעותה לעם הזה'.

"וטעם הדבר, מכיוון שהקב"ה רוצה ש שכל דקדושה יגיב באופן המתקבל אצלו. וכאמור, אין לזה כל סתירה בנוגע לעניין האמונה חס ושלום, אלא שמצד שכל דקדושה צריכים לומר כפי שמתקבל בשכל דקדושה, כי זו האמת – מצד שכל דקדושה.

ביום חמישי בשבוע שעבר נראה יעקב אדלשטיין , בן ה-82, חוגג 'בר-מצווה', באיחור של 69 שנים, ומניח תפילין במעמד מרגש. החוגגים והרוקדים סביבו היו שוטרים מתחנת חיפה. "לא האמנתי", אמר אדלשטיין בקול רועד. "כמעט שבעים שנה אני מחכה לזה, ועכשיו אני פשוט מאושר". ביקשנו להתחקות אחר סיפורו של האיש שמאחורי החגיגה הבלתי-שגרתית.

אדלשטיין נולד בעיר יאש שברומניה. הייתה שם קהילה יהודית גדולה, ובה כיהנו רבנים ודיינים מכובדים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוטלו על היהודים סנקציות: נאסר עליהם לקנות בתים במרכז העיר או לעסוק בעבודות מסוימות.

בשנת תש"א (1941) חוללו הרומנים פוגרום אכזרי ביהודים, בשיתוף פעולה עם הנאצים, לאחר שהעלילו על היהודים כי שיתפו פעולה עם ברית-המועצות, שהפציצה את יאש. לפחות 14,850 יהודים נהרגו בטבח, לאחר שהוכו, עונו והושפלו, השם ייקום דמם. מקצת הנרצחים מצאו את מותם במהלך הנסיעה ברכבות המשא הדחוסות, בדרך למחנה הריכוז טרגו ז'יו, מחוסר חמצן, או לאחר שניסו להימלט ונורו בידי חיילי הרשע.

יעקב היה אז ילד קטן והצליח להסתתר, עם אחיו הגדול ממנו, וכך ניצל ולא נלקח למחנה הריכוז. כשנתגלה, נלקח למחנה עבודה בעיר מוגילב, בגבול מולדובה-אוקראינה, ושם שהה תקופה ממושכת. "אני זוכר היטב את התקופה הנוראה הזאת", הוא אומר, ומנסה לתמצת קרוב לשנתיים של אימה. "הייתי שם לבד. לא ידעתי מה קורה עם אבא ואימא. קיבלתי מכות רצח. בקושי היה מה לאכול ומה לשתות".

לאחר שהרוסים הפציצו את העיר, היא שוחררה. יעקב הצליח לאתר את אחיו, והשניים יצאו למסע רצוף קשיים וחוויות שטלטלו את גופו הצנום. בדרך אף איבד את נעלו. הם הגיעו לווינה, ושם מצאו סוף-סוף את הוריהם. הרגע הזה צרוב בזיכרונו. "אימא התעלפה", הוא מספר. בווינה קיבל טיפול רפואי ראשון, לאחר שסבל מחבלות בגופו בעקבות המכות מהנאצים.

בשעה שהיה אמור לחגוג בר-מצווה היטלטל בספינת מעפילים שהייתה בדרכה לארץ ישראל. בשנת תש"ח (1948) עלה לארץ, פתח פרק חדש בחייו ולימים הקים משפחה. אך בכל פעם שנזכר בבר-המצווה שלא זכה לחגוג, התעצב לבו.

שוטרי חיפה, העומדים בקשר עם ניצולי שואה במסגרת פעילות קהילתית, נחשפו לסיפורו והחליטו לחגוג לו בר-מצווה. "כששמעתי שרוצים לארגן לי בר-מצווה בכיתי מהתרגשות", אומר אדלשטיין.

במהלך החגיגה הניח עמו תפילין הרב אנשיל פרידמן , רב מחוז חוף, העלה אותו לתורה ואף בירך עמו שהחיינו. "עכשיו אני מרגיש יהודי", חותם אדלשטיין וחיוך של נחת מתפשט על פניו. הרב פרידמן מוסיף: "לראות יהודי מתייפח בבכי בהתרגשות, על שהחזירו לו את מה שנגזל ממנו לפני שבעים שנה, זה מחזה שלא רואים כל יום".

לכן גם אם אוכלים מוצרים טבעיים לצורכי רפואה יש לדון מתי צריך לברך עליהם. ואולם כיום רוב התרופות אינן דברי מאכל ומשקה, אלא חומרי ריפוי מלאכותיים. לפעמים מערבבים בהם סוכר או חומר אחר, כדי להקל את הבליעה (או המציצה, או הלעיסה).

מסקנתו האחרונה של בעל ה'מנחת שלמה' ז"ל בנדון היא שלא לברך על תרופה כזאת, כי הטעם בטל לעיקר שהוא גוף התרופה, ולכן פטורים מלברך עליה. המחמירים לברך יברכו תחילה על סוכר או משקה כלשהו ויטעמו ממנו, ואז ייקחו את התרופה (כדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה).

מוסכם, כי מי שבולע תרופה (כל תרופה שהיא, בלי לעיסה), לא יברך עליה.

אם שותה מים כשאינו צמא, ועושה זאת כדי לבלוע תרופה (או מאכל שנתקע בגרונו), אינו מברך, כי חז"ל תיקנו ברכה רק ל"שותה מים לצמאו" (ולכן גם השותה מים מסיבות רפואיות או כדי להפחית משקל, לא יברך). אבל אם הוא שותה משקה שיש בו טעם כלשהו, אפילו עושה זאת כדי לבלוע את התרופה, חייב לברך.